כמעט סוף העולם- על הלידה הטבעית שלא קיבלתי

מאת : יפעת פרס

17 בנובמבר 2014 | 23 תגובות

מתוך הכנה ללידה ולאמהות, הריון, ניתוח קיסרי, סיפורי לידה, עיבוד חוויית הלידה, עמוד הבית

 

אני רוצה לכתוב על הלידה שבה ילדתי את בתי בכורתי. אני רוצה לכתוב עליה כיוון שהיתה לידה לי קשה מאוד. היה לי קשה תוך כדי, אבל היה לי אפילו יותר קשה אחרי. אני תוהה לגבי הסיבות שמובילות אותי לכתוב עליה לנשים אחרות ולא רק לעצמי כריפוי. אני מרגישה שיש כמה סיבות – אחת היא לשתף, לספר, שתדעו מה עברתי. יש בי רצון לאמפתיה, להבנה, להזדהות. הסיבה השנייה היא כמו צעקה בתוכי, צעקה גדולה וחזקה. זו צעקה של כאב, והכאב הזה מורכב מכל כך הרבה דברים. הכאב הזה רוצה פורקן, הוא מחפש ביטוי, רוצה לצאת לחופשי מתוכי. הסיבה השלישית שאני כותבת היא שאני חושבת שהסיפור שלי ומה שהבנתי ממנו יכולים אולי לפגוש ולתת משהו לנשים נוספות, נשים שילדו, ונשים שלפני לידה.

 

יש נשים שיודעות בדיוק איך תראה החתונה שלהן. לפעמים הן יודעות זאת הרבה זמן לפני שפגשו את החתן המיועד. לי לא היה מושג. יש נשים שיודעות בדיוק איך תראה הלידה שלהן. אני אחת מאלו. ידעתי זאת עוד לפני שהייתי בהריון. גם לאלו וגם לאלו יש פנטזיה. אני משערת שחלק קיבלו את חתונת חלומותיהן וחלק לא.

לגבי הפנטזיה שלי זה היה כך – לפני כשבע שנים התחלתי ללמוד שיטת טיפול בפסיכותרפיה גופנית שנקראת 'ביוסינתזה'. אחת מהנחות היסוד של הביוסינתזה היא שלחיי הרחם ולחווית הלידה משמעות גדולה ועמוקה על חיינו כבוגרים. חווית העובר נתפסת כבעלת משקל גדול בתהליך הלידה: הלידה היא של העובר לא פחות משל האם. העובר הוא זה שמתחיל את הלידה, האימפולס הראשוני הוא שלו ויש לכך חשיבות גדולה עבורו. לכן זירוזי לידה למיניהם עלולים לפגוע ביכולת שלו לעקוב אחר אימפולסים בהמשך חייו (אנשים שרוצים משהו ולא 'הולכים' על זה). התנועה של העובר החוצה היא תנועה מאומצת: הוא עובד קשה בתהליך הזה ובסוף מקבל את שרצה (להיוולד). תהליך זה יכול להשפיע על אמונתנו כבוגרים שאם נשקיע מאמץ זה ישתלם. הקשר הראשוני עם האמא אחרי הלידה – חיבוק, חלב, עור לעור, משמעותי אף הוא ונותן את המסר הראשוני ביותר של " ברוך הבא" , את התחושה שיש שם מישהו, שאני מוגן. זה ממש על קצה המזלג הרעיון של הביוסינתזה לגבי לידה. אני, כבר בשלב הזה של הלימודים החלטתי שאלד בלידה טבעית, שהרי רק כך אוכל לתת לי ולעובר את כל מה ש'נכון'.

כשכבר הייתי בהריון, כמה שנים אחר כך, החלטתי שהלידה הטבעית שלי תהיה לידת-בית. הייתי כל כך מאושרת עם ההחלטה הזו. יכולתי לנמק אותה היטב לכל המתנגדות. קניתי ספרים על לידה טבעית, דיברתי עם דולות ועמדתי התחזקה מיום ליום. לידה טבעית היא חובה. מה שהצטייר לי על ליד בבית- חולים היה נורא – לבית החולים יש אג'נדה והיא שתלדי כמה שיותר מהר. לכן, אחרי זמן מסויים, יתחילו להתערב לך בלידה בכל מיני אמצעים. לא ידברו איתך הרבה ולא ישאלו לרצונך. תהיי מחוברת למוניטור ולא תוכלי לזוז כפי שהגוף שלך יבקש. אחרי הלידה, אם לא תתעקשי, יקחו לך את התינוק לבדיקות ולזריקות, ומה שהכי הפחיד אותי היה שאמרו לי שיתנו חלב בבקבוק. פינטזתי על לידת בית, נטולת התערבויות, מחוברת לקצב שלי ושל העובר, ועל תינוק בנוזליו שמונח עליי מייד ויונק בטבעיות. כמה נכון, כמה מושלם, נהניתי לדמיין את זה.

 

לא לקח הרבה זמן עד שהבנתי שלידת בית לא תהיה לי. לא עמדתי באחד הקריטריונים. בכיתי, ממש התאבלתי. אחר התנחמתי בעובדה שיש חדר לידה טבעית בהדסה עין כרם. כהכנה ללידה עשיתי כל מה שכתוב בספרים ויותר: תרגלתי יוגה לנשים בהריון, עברתי קורס הכנה ללידה עם דולה, הכרתי את כל שלבי ההיריון, למדתי טכניקות להתמודדות עם כאב ועשיתי גם עבודה פנימית משמעותית – התחברתי לפחדים שלי (בעיקר הפחד שיעשו לי דברים בלי לשאול והפחד של איך זה ללדת עם אפידורל כשאת לא מרגישה את הגוף בעצם), ניסיתי להבין מי הכי נכון שיהיה איתי בחדר הלידה  ואפילו התמודדתי בדמיון עם תרחישים לא רצויים. כמו ניתוח קיסרי ומה אעשה במקרה כזה.

היום אני יודעת שהמקום שהייתי בו היה מרחב האשליה. האשלייה שבטוח אלד בלידה טבעית. הרי עשיתי הכל, ואני אישה חזקה, ומודעת, ומחוברת. אז עוד לא ידעתי שבמשוואה הזו יש נעלם. שאין לנו אף פעם ידיעה איך תראה הלידה שלנו, ולפעמים גם לא נוכל לדעת מה הסיבה שהיא התרחשה כך או אחרת. אין לנו באמת שליטה על כך (או לפחות לא שליטה אבסולוטית כפי שחשבתי, לא במודע).

אני מניחה שזה כבר ברור שלא ילדתי בלידה טבעית. ילדתי בניתוח קיסרי. שלב אחר שלב, באיטיות מטריפה ובלתי נסבלת, הפנטזיה שלי התנפצה. אני מתלבטת אם הפרטים חשובים, אבל אולי לחלק מכן  הם כן. קרו כמה דברים – התחלתי בירידת מים, הדבר הראשון שלא היתה לי שום שליטה עליו. אחר כך הלידה לא התקדמה. במשך כל עשר השעות שביליתי בחדר הלידה הטיבעית הפתיחה שלי היתה 3-4. שום דבר לא קידם אותה. הצירים שלי התחילו בערב של יום רביעי. ביום חמישי בערב, בעקבות דימומים, עברתי לחדר לידה רגיל וקיבלתי אפידורל ופיטוצין. הלידה הראתה סימני התקדמות אבל אז החלו ירידות בדופק. הפיטוצין הופסק, הלידה נעצרה. כששוב קיבלתי, הגעתי לפתיחה 9.5, והשעה היתה ארבע בבוקר בערך. שוב ירידות בדופק, ובצקת.

בחמש בבוקר נולדה בתי האהובה בניתוח קיסרי. אלו הפרטים הטכניים. מה שקרה לי בפנים היה שבר. עוד ועוד חלקים התנפצו ושום דבר ממה שעשיתי וממה שעשו לי ואיתי מסביב לא הצליח להפסיק את זה. נלחמתי כמו נמרה, כמו חיה. הצירים שלי הורגשו בבטן ולא בגב, כך שאפילו העיסויים לא הקלו עליי. לא ויתרתי, לחדר לידה רגיל עברתי כי דיממתי. בפנים אני זוכרת הרבה חוסר אונים, הרבה בלבול. לא ידעתי עד כמה, עד מתי. לא ידעתי מתי די. רציתי משהו נורא וחשבתי שאעשה הכל, ושבטוח אצליח. פחדתי ממה יקרה אם לא. לפני הכניסה לניתוח לא ידעתי אם העוברית שלי תשרוד. בנהזוג שלי פחד שאני לא אשרוד. היה הרבה פחד. ופתאום, שם, התחברתי לעצמי. ברגע הזה ידעתי משהו חשוב, בעצם שניים: הראשון – שאלוהים, האלוהים שלי חייב להיכנס לתמונה. קראתי את "שיר למעלות" וקראתי לו שיבוא. השני – שאני מוכרחה לראות אותה מיד אחרי הניתוח. השבעתי את המיילדת ואת הרופא שיתנו לי ממש להחזיק אותה ולדבר איתה לפני שייקחו לי אותה.

 

בחמש בבוקר היא נולדה. החזקתי בה שתי דקות שלמות. אחר כך נפרדנו לארבע שעות.

ההרגשה  העיקרית אחרי הלידה הייתה שרומיתי.

הלידה הזו לא הניחה לי עוד הרבה זמן אחר כך. עיבדתי אותה הרבה, וזה לא הסוף.

הבת שלי היום בת שנתיים ושבעה חודשים והיא האור של חיי. היום אני יודעת שלידה בניתוח קיסרי היא לא סוף העולם. אבל אז זה הרגיש כמעט כמו סוף העולם.

הרבה פעמים כשאנחנו מגלים שמשהו שעשינו היה טעות אנחנו נוטים לעשות את ההפך הגמור בפעם הבאה. מה יהיה ההפך שלי? לא להתכונן בכלל ללידה הבאה? לא לקוות ללדת בלידה טבעית? ללדת בקיסרי מוזמן? מה אני יכולה לעשות כדי שהחוויה הזו לא תחזור?

היום אני מרגישה שמה שבעיקר חשוב לי שלא יחזור זו החוויה הפנימית, של תוך כדי ואחרי, ולאו דווקא החיצונית, של ניתוח קיסרי ולידה ארוכה וקשה. מה שחשוב לי שלא יחזור זו התחושה שיש "נכון" ו"לא נכון" ושזה תלוי בי אם זה יקרה כך או אחרת. אני מרגישה שלדעת מה אני רוצה ובמה אני מאמינה זה חשוב, אז אני שואלת את עצמי שוב, כמעט מההתחלה – "מה את רוצה?" התשובה שבאה היא עדיין "לידה טבעית". ואז אני מוסיפה "למה?", כי מה שמעניין זה לא הצורה שבה את רוצה ללדת אלא למה דווקא ככה, מה חשוב לך באמת, מתחת לצורה. לי היה ונשאר חשוב העובר שלי והקשר שלי איתו. היה לי חשוב לא לפגוע בו, לתת לו כבוד ונראות כבר מהרגע הראשון. היה לי חשוב שתהיה לו חוויה ראשונית טובה בעולם.

וגם כאן אני לא מוותרת והולכת עוד טיפה פנימה. "למה?" – למה זה כל כך חשוב לך, למה דווקא הקשר עם העובר כל-כך נוגע בך ולא משהו אחר. לא כי זה הכי נכון, אלא כי יש שם משהו משמעותי עבורי, ספציפית לי. כיוון שעברתי טיפול או שניים בחיי, אני יודעת שיש בי מקומות שמפחדים מחוסר קשר, מחוסר חיבור ונראות. יש בי מקומות פצועים סביב הנושא הזה והמשאלה שלי היא לתקן אותם בקשר שלי עם בתי. המשאלה הזו לא השפיעה רק על הלידה שלי – גם כשנאבקתי והתעקשתי להמשיך להניק, במשך חודשים, למרות נסיבות חיצוניות שהקשו על כך מאוד, זה היה מתוך רצון לבונדינג (bonding), מהפחד של מה יקרה לה ולקשר שלנו אם לא, מה הנזק שאגרום לה אם לא אצליח להניק. גם שם נלחמתי עד שכלו כוחותיי. וזה מגיע בעוד תחומים. ואתן יודעות משהו – בדרך איבדתי את עצמי ואותה. בכל פעם. הדבר שהכי פחדתי ממנו, וברחתי ממנו, הגיע בכל אופן.

 

היום, בראייה לאחור, יש כמה דברים שנראים לי מהותיים בקשר ללידה ושאולי יכולים להיות נכונים גם לנשים אחרות:

  • לשאול את עצמי מה אני רוצה (יכול להיות שאני רוצה לידה טיבעית, יכול להיות שאני לא מוכנה ללדת בלי אפידורל) ואז ללמוד את זה, להתכוונן לזה.
  • לברר עם עצמי ואולי לקבל עזרה עם זה – למה אני רוצה את מה שאני רוצה? מה אני רוצה להשיג מזה? ממה אני מפחדת? מה צורה כזו ולא אחרת תיתן לי?
  • שאלה סופר חשובה – האם יש דרכים נוספות לקבל את זה? לדעתי יכולות להיות, ואפרט בהמשך.
  • באילו דרכים בתוך הלידה אני יכולה להיות בקשר גם עם מה שקיוויתי ורציתי (למשל, שמישהו יזכיר לי באיזה שלב אני ושתיכף זה נגמר, או ידאג לאפידורל בשבילי), וגם עם מה שקורה עכשיו, במציאות, ברגע הזה (להיות בקשר עם הגוף שלי, לברר עם עצמי כל הזמן איך אני עכשיו ולא בפנטזיה).
  • למצוא מקורות של כח בתוכי, משאבים – שיוכלו לשמש אותי כשדברים יוצאים משליטה, כשאני בחוסר אונים, כשאני לא יודעת, לא מחוברת. אלוהים, או כל אמונה אחרת במשהו גדול מאיתנו הרבה פעמים נותן מענה במקום הזה. בנוסף, זה יכול להיות דימוי חזק שלקחתי ללידה. למשל, אצל אישה שאני מכירה יש תחושה של "יד על הגב" שמלווה אותה לאורך כל ההריון ומסמלת עבורה שמירה, הגנה. את התחושה הזו היא תוכל 'להביא' לחדר לידה כמקור כוח ונחמה.

 

הדבר האחרון שחשוב לי לומר כאן הוא שלפעמים אנחנו בוחרות בלידה מסוימת (וגם בהנקה מסוימת, בגידול ילדים בצורה מסוימת, וכו') כי יש לנו אמונה שזה יביא משהו שנראה לנו חשוב. הרבה פעמים הדבר הזה הוא לא מודע. אם אני רוצה חיבור וקירבה עם התינוקת שלי, או כל דבר אחר, צריך לשים לב לזה, מכמה סיבות. קודם כל, כי לא תמיד מה שאנחנו רוצות להשיג זה הדבר הנכון. התיקון הפנימי שלנו את העבר שלנו לא חייב לעבור דרך הילדים שלנו. מעבר לכך, כי מודעות לסיבות העמוקות לבחירות שאנחנו עושות פותחת דרכים נוספות להגיע לאן שרצינו.

כך, בתהליך העיבוד של הלידה שלי ביקשתי סליחה מבתי שלא יכולתי להיות איתה בשעות הראשונות לחייה. סיפרתי לה כמה רציתי וכמה התגעגעתי אליה בזמן הזה. כשאמרתי את זה הרגשתי קרובה אליה ובחיבור איתה בדיוק כפי שחלמתי. באותו אופן, כשבסופו של דבר שיחררתי את ההנקה יכולתי לתת לבתי בקבוק בשלווה ובעור לעור, ולהרגיש קרובה קרובה.

 

 

יפעת פרס,  פסיכותרפיסטית גופנית בשיטת הביוסינתזה.  יפעת פרס

עובדת עם נשים וגברים , בחיבור הגוף עם הנפש. עם דגש על מציאת המשאבים והכוחות שבנו.

אחד מעקרונות העבודה החשובים של השיטה הוא שחווית החיים ברחם ותהליך הלידה משפיעים עמוקות על חיינו כבוגרים.

בטיפול נחפש לחקור פנימה ולברר החוצה אודות אלה, ולהציע אפשרויות לתיקון וריפוי .

050-2099967

 

 

 

 לקריאה של סיפורי לידה נוספים

23 תגובות ל- “כמעט סוף העולם- על הלידה הטבעית שלא קיבלתי”

  1. לי-את דנקר הגיב:

    אחד הפוסטים החשובים שקראתי.
    תודה על השיתוף, שבא לי בזמן. תודה גם ללימור שמעבר לאסופת הנשים האיכותיות שסובבת אותך. את גם תמיד יודעת לתווך בין סיפור אישי לקוראת פוטנציאלית. מהות האתר החשוב שלך מהדהד בלי סוף. תודה לאלות.

  2. יעל פרל הגיב:

    מוזמנת לקרוא על הלידה השלישית (הלא טבעית) שלי
    http://www.pearlayaela.com/2014/04/blog-post.html

  3. ליטל ברקן הגיב:

    תודה על שהוצאת את הסיפור מתוכך, ומתוכי.
    אמנם אצלי התנפצות הפנטזיה היתה קטנה יותר למזלי הטוב, ובנס לא נגמרה בקיסרי אלא בלידה נפלאה,
    ואמנם הרגשתי שאני עושה את תהליך הפרידה מהפנטזיה, וקבלת חוסר השליטה שלי במציאות החיצונית, כבר בזמן הלידה, אבל אין ספק שאני סוחבת את ניפוץ הפנטזיה הזו עד היום, ועדיין חולמת על לידת הבית המיוחלת..
    תודה לך על המסקנות הכל כך חשובות. אין ספק שאעמיק בהן מאוד לקראת הלידה הבאה שלי.
    יותר מהכל, אני לוקחת ממה שכתבת את חקר המניעים – מה עומד מתחת לרצון שלי בלידת בית. לחקור לעומק את פרטי הפנטזיה, ואת המניעים של כל פרט.
    אז שוב תודה 🙂
    ליטל

    • יפעת הגיב:

      הי ליטל,

      זה מעניין לשמוע בשבילי , שגם מישהי שבסוף כן ילדה בלידה נפלאה, חוותה את התנפצות הפנטזיה הזו.
      מתחזקת אצלי ההרגשה, שברמה זו או אחרת, להרבה מאיתנו יש פנטיות סביב הלידה.
      כמה טוב להכיר בהן, להתייחס אליהן ואז, לכל אחת יש עבודה אחרת סביב זה…
      מרגיש לי גם להוסיף, שלא תמיד נוכל למנוע את האכזבה, את הקושי בלא לקבל מה שרצינו, אבל אם זו כבר לא פנטזיה לא מודעת, או בכלל לא פנטזיה אלא רצון מחובר, אולי זה יותר ניתן לעיבוד.

  4. שירה דרוקר הגיב:

    היי יפעת, קראתי ככה בבת אחת ונכנס ישר ללב… במיוחד התגובה האחרונה שלך כאן למעלה. כי אני מרגישה שיש בכל לידה ראשונה את האלמנט הזה של להשתחרר מהפנטזיה ולהבין שאין לנו שליטה על הדבר הזה, להתמסר לחוויה ולתת ללידה לנהל אותך ולא להיפך. אי אפשר להיפך…
    הלידה הראשונה שלי היתה לידת בית, מבחוץ מוצלחת והכול בסדר ב"ה, מבפנים הרגשתי קצת אחרת… את מוזמנת לקרוא כאן
    http://www.medabrotimahut.co.il/2011/05/%d7%9c%d7%9c%d7%93%d7%aa-%d7%96%d7%94-%d7%9b%d7%95%d7%90%d7%91-%d7%9e%d7%90%d7%95%d7%93-%d7%9b%d7%95%d7%90%d7%91/
    וגם כאן
    http://www.medabrotimahut.co.il/2012/06/%d7%94%d7%90%d7%9d-%d7%a0%d7%9b%d7%95%d7%9f-%d7%91%d7%9b%d7%9c%d7%9c-%d7%9c%d7%a8%d7%a6%d7%95%d7%aa-%d7%93%d7%91%d7%a8%d7%99%d7%9d-%d7%91%d7%94%d7%a7%d7%a9%d7%a8-%d7%a9%d7%9c-%d7%9c%d7%99%d7%93%d7%94/

    תודה ששיתפת. אמיצה ונפלאה. ומקווה שהתהליך הזה של הפרסום מרפא אותך.
    שירה.

    • יפעת הגיב:

      הי שירה,

      לקח לי הרבה זמן להגיב, קראתי את שני הפוסטים שלך, והם כל כך ריגשו אותי שהבטחתי לעצמי שלפני שאגיב לך , אקרא שוב.
      מאז הפוסט שכתבתי , אני מקבלת המון תגובות שעוסקות באכזבה. אכזבה מהלידה, אכזבה מעצמי, איכזתי אחרים. ואני מרגישה שלהיות באכזבה זו חוויה קשה, ושנעדיף לפעמים לא לבקש, כדי לא להתאכזב. ועולה כאן שאלה משותפת לשתינו- האם מותר לי לרצות?
      מה יקרה לי אם שוב ארצה ואבקש ושוב אתאכזב, איך אוכל לחיות עם זה. קשה.
      אני מרגישה שאין לזה ממש פיתרון, אני יודעת על עצמי , שכרגע לא לרצות כלום, לא בא בחשבון. ( אפילו שזה נראה לי עוזר). אז אולי בשבילי זה לרצות ולעבוד על מקום של אכזבה בחיי. האם זה מפרק אותי?(אז, כן זה פירק אותי). האם זה " צובע" את כל החוויה ? (פחות ופחות). האם אני מפסיקה להאמין שמותר לי לרצות? לפנטז? (לא מוכנה לזה כרגע).
      מעניין איפה את היום עם זה .
      תודה על השיתוף ועל המילים החמות שלך.

      • מעלה את האופציה שמאפשרת מקום לרצון שתהיה לידה מאוד מסוימת וגם מאפשרת מקום לאכזבה וגם מאפשרת את המקום שהכול יכול לקרות וזה לא בידיים שלנו.

        • יפעת הגיב:

          מקום לרצון , זה מדוייק, כי אז , זה לא הכל. לא כל מה שיש , לא כל מה שאפשר, ולא רק מה שלוקחים בחשבון. לקחתי.

          • בדיוק, ממש כך. ההרפיה וה'זרימה עם מה שיש' היא לא הכול, והרצון לתרחיש מסוים הוא לא הכול. לתת את האפשרות למכלול שבתוכנו.

  5. נןעה בן אלי הגיב:

    מרגש ומחזק!
    אכן, יש פער בין התכניות ומה שנראה לנו נכון לבין מה שמתרחש בפועל, שהוא כאילו במימד אחר ופחות מציאותי. גם כשהכל הולך בדיוק לפי התכנית…
    חשוב ומעניין לדבר ולחקור את המקומות הללו לפני ואחרי ולקבל חיבוקים גדולים

  6. עינת הגיב:

    יפעתי, ריגשת מאד. וגם הושלמו לי כל הפרטים כי בעצם לא ממש דיברנו על זה אף פעם. זה נשמע שאת במקום ממש טוב שממנו אפשר בקלות להגיע (אמן) לכל מה שייחלת לו בלידה הבאה. ❤️

    • יפעת הגיב:

      תודה עינתי ,

      אני עדיין עובדת על החלק שמייחל. בודקת למה אני מייחלת בפעם הבאה. זה לא כזה ברור לי. ( חוץ מזה שנהיה שתינו בריאות תוך כדי ואחרי).

  7. לירון דולב הגיב:

    מזדהה כל כך. חודשים אחרי הלידה עוד הרגשתי תחושת כישלון עמוקה. ועד היום לא באמת הצלחתי להתגבר על התסכול העמוק שנוצר מהפער העצום בין החוויה לה ציפיתי והתכוננתי בכל דרך אפשרית לבין חוויית הלידה שלי בפועל. מקווה שכל מי שהיתה במקום הזה תצליח להשאיר את ה"חוויה" מאחור ולהתעצם מהתוצאה הסופית שאצלה בידיים.

    • יפעת הגיב:

      הי לירון,

      תחושת כישלון, זה בנוסף לאכזבה(שכתבתי למעלה עליה לשירה), הם אולי שני הדברים הכי חזקים שכתבו לי עליהם בעקבות הפוסט.
      כישלון- בהרגשה שלי אומר שמשהו היה באחריות שלי ולא ביצעתי אותו כמו שצריך, כמו שציפו ממני.
      זה כל כך כואב לי, כי יש משהו בהתכוננות שלנו ללידה שגורם לנו להאמין שהלידה היא אחריות בלעדית שלנו. אולי יש בזה מעט מהאמת, אבל מעט, ולטעמי המסר הזה בחברה היום, עבר כל גבול. אם יש משהו שאני לומדת כל יום הוא שהרבה דבים בהורות שאני זוקפת לזכותי " אני עשיתי", "אני הצלחתי".(למשל שהבת שלי ישנה ממשט טוב), זה חלק אני וחלק משהו אחר ( מזל, גורל, אני מאמינה שזה חסד מלמעלה וצריך להגיד תודה ולא לזקוף לזכותינו).
      אולי אם נתסתכל על הכל ככה, נוריד מעצמנו אחריות מיותרת( יש אחריות נכונה ויש מיותרת), ולא נרגיש שנכשלנו, במקומות שבהם לא אנחנו באמת מנהלות את העיניינים.

      • לירון דולב הגיב:

        לפעמים בא לי להגיד- לו רק לא הייתי משתדלת כל כך…
        חודשים לפני הלידה עשיתי כמעט כל דבר אפשרי כדי שהיא תראה כמו שרציתי. מכירה מעט מאוד נשים אם בכלל שמשקיעות כ"כ הרבה זמן ואנרגיות כמו שהשקעתי. 2 קורסי הכנה ללידה שונים / עיסויים אישיים על בסיס יומי/ צמחים ותוספים / טיפולים משלימים / יוגה ועוד..
        ואז הכל התנפץ בחוויה אחת גדולה ומאכזבת (מודה שהמילה הזו ממש קשה לי לתיאור החוויה שבו זמנית הייתה המרגשת בחיי ולו בשל התוצאה שלה).
        השאלה מה נכון (אם יש נכון)? להשתדל מאוד? להשתדל מעט (כדי לא להרגיש כישלון)? לא להשתדל ולתת לטבע לעשות את שלו? להשתדל אבל לקחת בחשבון שהתוצאות יהיו אחרות (מאוד קשה מנטלית)?
        אולי יש קצת נכון וקצת לא נכון בכל אחת מהאפשרויות.
        בשורה התחתונה אין ספק שבלידה יש הרבה למעלה ממה שתלוי בנו ובידיים שלנו וחשוב שנבין את זה עוד הרבה לפני הלידה, כי אחריה ממילא נצטרך את הכוחות שלנו להמון דברים אחרים.

        • עשיתי כל דבר אפשרי כדי שהיא תראה כמו שרציתי"- נראה לי ששם טמון המטמון. אפשר להשקיע, לעשות המון, ויחד עם זאת להחזיק את המחשבה שהכול יכול לקרות. האם ההחזקה הזאת היתה אצלך?

          * לירון, האם את ברשימת התפוצה של האתר? מזמינה אותך בחום לקחת חלק.

          • לירון דולב הגיב:

            תודה לימור, אעשה זאת.

            וההחזקה הזו אכן לא היתה אצלי..

  8. Ariztiyan הגיב:

    I much prefer inmaifotrve articles like this to that high brow literature.

  9. Dee הגיב:

    Shiver me timbers, them's some great inmoofatirn.

השאירי תגובה

אולי יעניין אותך לקרוא גם :

3 ימים לפני ניתוח קיסרי

מאת : ilym

11 בפברואר 20113 תגובות

מתוך ניתוח קיסרי, סיפורי לידה

משם ההערכות רק גדלו עוד ועוד והנושא נסגר סופית- אין לידה רגילה, קיסרי.

אז, נכון ! אלפי נשים עושות את זה, ונכון! זה לא סוף העולם…אבל אתה הרי יודע כמה אמא מפחדת ממחטים..ופה, טוב מיותר לספר שזה קצת יותר רציני מבדיקת דם…כל כך הרבה דמעות הזלתי, כל כך הרבה מחשבות עברו לי בראש, לא הבנתי איך מההריון הכי נפלא ותקין בעולם הגענו למצב שבכלל לא מדברים איתי על לידה רגילה אלא על קיסרי. כל כך כאב לי שהתכוננו ועשינו הכל להיות מוכנים ללידה ובסוף בכלל לא תהיה לנו הזדמנות אפילו לנסות ליישם כל מה שלמדנו.

וירוס – מי אמר אני ולא קיבל ?

מאת : ליטל אוהב ציון

20 בינואר 2011תגובה אחת

מתוך העיקר הבריאות, לכל אמא

שבועיים חלפו, החופש הגדול הסתיים ואיתו גם הוירוסים, איזה כיף סוף סוף אוכל לנוח קצת, להתפנק במספרה, קצת פדיקור מניקור ואולי אפילו איזה עיסוי….

אבל מה? נחשו מי בא לבקר אותי….

אז מי אמר וירוס ולא קיבל ?!

לידת בית: מי תהיה מיילדת הבית שלי ?

מאת : שירה דרוקר

17 במרץ 20115 תגובות

מתוך לידת בית, סיפורי לידה

הצעד הזה, של להרים את הטלפון ולהתקשר למיילדות בית שעובדות באזור בו אני גרה, כביכול כל כך פשוט, אבל לקח לי זמן לעשות אותו. הרגשתי שזה הצעד שאין ממנו דרך חזרה, ושברגע שאני מרימה את הטלפון וקובעת פגישה, זה סופי.

לא יודעת אם להגיד שהתלבטתי בשלב הזה. ידעתי שאני רוצה ללדת בבית עוד מההתחלה… אבל פתאום זה הפך לממשי.

נעים לי להכיר

היי, איזה כיף שאת כאן. אם כשאת קוראת את התכנים את מרגישה בבית, אם מעניין אותך לעזור לעצמך להתפתח ולצמוח דרך המעבר להורות. אז תלחצי כאן, אולי יענין אותך להיפגש איתי 

כשמה שעזר בעבר כבר לא עוזר כשאני אמא לתינוק

כלי יעיל להתמודדות עם רגשות אשם

רוצה לקבל את התכנים החדשים מהאתר?

שם (חובה)

דואר אלקטרוני (חובה)