תעזבו אותי בשקט

מאת : אנונימא

17 בנובמבר 2014 | 6 תגובות

מתוך איפה אני בתוך האמהוּת?, להביא עוד ילד?, לכל אמא

 

 

אני רוצה חופש.

חופש מהכל.

 

אני מרגישה בזמן האחרון שאני לא מסוגלת כבר להיות אימא.

שקשה לי.

שאני רוצה להיות לבד.

לבד לבד לבד

לאיזה חודש לפחות.

לא לטפל, לא לבשל, לא לכבס, לא להסיע, לא לדאוג, לא להתמודד

לא לסדר את הבעיות שלה,

להיות לבד

שיעזבו אותי בשקט כבר.

תקופה ארוכה הייתה התלבטות גדולה על ילד שני.

הרגשתי שלא מתאים, אבל יש כל הזמן לחץ פנימי מהגוף שלי. השעון הביולוגי, או מה שזה לא יהיה.

והמשהו הפנימי הזה מציק לי.

בלי הפסקה.

לוקח את כל חדוות החיים, מונע ליהנות ממה שיש

וזה כל כך התיש וסחט אותי, שהגעתי למצב שפשוט אין לי כבר כוח לכלום.

לא מסוגלת להתחבר לשמחה במשפחה שיש לי.

מרגישה שזה מעיק עליי. מציק לי, דורש ממני יותר מדי, כל הזמן. כבר 3 שנים, מאז שאני אימא.

ואם נמאס עכשיו, מה יהיה בהמשך?

מה גרם לי לחשוב שאחריות אינסופית כזו זה משהו שמתאים לי, משהו שטוב לי, שיעשה אותי מאושרת?

בזמן האחרון, הילדה שלי גדלה, התחילה לפתח עצמאות מסוימת (הכול יחסי…) ואני מרגישה שנוצר מן מרחק כזה (שהיא יצרה, או אני, או שתינו) בינינו, ושכל מה שאני מרגישה, או בעיקר מה שאני מרגישה, זו דחייה. דחייה מהצד שלי. שהכול דוחה אותי. שאני רוצה עוד מרחק, ועוד מרחק.

זה מפחיד אותי המחשבה הזו, ההרגשה הזו. "ומה יהיה אם בגלל זה יקרה משהו רע לי/לה/לכולנו", מה יקרה אם אאבד את מה שיש לי בגלל המחשבה הנוראית הזו, שפשוט אין לי חשק למשפחה עכשיו.

בעבר, בעיני רוחי ודמיוני, משפחה היה משהו שאמור לגרום לי להרגיש חמימות, שמחה, מבורכת, מאושרת, ועוד המון המון דברים כאלו טובים ונפלאים, שימלאו אותי בלי סוף, שאני אמלא אותם בלי סוף.

היה לי די ברור שאני אהיה "אימא אדמה" כזו, מושלמת. אחרי הלידה גיליתי, שאני לא מסוגלת להיות אימא כזו של 24/7. אהבתי אותה ממש בלי סוף והתחברתי אליה עוד מהבטן, וגם לאחר שנולדה ההתאהבות הזו בה קרתה מיד. אבל יחד עם זאת, כבר אחרי שהיא נולדה, נזקקתי למרחב של מספר שעות ביום, כדי לנשום, לעכל ולעבד את מה שעובר עליי.

ולפני כמה חודשים באה מן תקופה כזו, של עדנה, שבה הרגשתי שממש קל לי להיות עם הילדה שלי. שאני צריכה כבר פחות ופחות עזרה. שהיא גדלה, ושיש לנו דברים כייפיים לעשות יחד. אנחנו הרי בסך הכול נהנות מאוד זו מחברתה של זו.

ואז, בגלל ענייני גיל (שלי), התחיל אצלי הלחץ הגדול של ענייני ילד שני, כן, לא ומתי, וזה יצר לחץ פנימי כל כך גדול שממש שיתק אותי. לחץ שנובע רק מתוכי, אגב, כי בן הזוג שלי ממש לא לוחץ לכאן או לכאן, ואין ממנו שום ציפיות כאלו ואחרות. זה לחץ שהוא לחלוטין שלי עם עצמי.

ועכשיו, אני פשוט רוצה חופש.

חופש מהמחשבות האלו, חופש מהחלקים שבי שמציקים לי בענייני משפחה,

חופש מהבית, מהמשפחה הקיימת.

הלוואי והיה לי רעיון איך ולאן לנסוע ומה לעשות בחופש שכזה,

אני זקוקה לזה כל כך, אבל אני מרגישה ש- נניח ואקח חופש – מה אעשה בו? והאם המחשבות לא ישגעו אותי רק יותר, כמו שקרה בחופשה המשפחתית שלקחנו בסוף הקיץ. חופשה שאני ביקשתי ויזמתי, אחרי שנים שלא יצאנו לחופשה כלשהי. כל כך חיכית להירגע שם, לנוח, ליהנות… ומה שקרה הוא, שנטרפה דעתי שם מרוב ההצקות הפנימיות האלו. לא נהניתי בכלל, ואפילו ביקשתי שנקדים לחזור, רציתי כבר להיות בבית, במקום מוכר, שלפחות מאפשר לי להרגיש קצת ביטחון.

 

ויש כמובן גם את האשמה.

איך אני בכלל ראויה לילדה הקסומה והמתוקה הזו, כשכך אני מרגישה כלפיה, כלפי כל הנושא של "משפחה" כרגע…

זכיתי באמת בבן זוג הכי נפלא, ובילדה שאני מאוד מאוד אוהבת,

ואני מנסה להגיד לעצמי שלגיטימי להרגיש את מה שאני מרגישה, אבל אני מרגישה רע. מאוד. מכל הכיוונים. גם מזה שאני מרגישה כל כך חנוקה, וגם מזה שאני גורמת לה להרגיש אולי לא אהובה, אם היא קולטת את מה שאני מרגישה עמוק בפנים, מעבר להצגה של "הכול כרגיל" שאני עושה, כלפי חוץ.

 

והדבר היחיד, באמת היחיד, שאני מבקשת בימים אלו, הוא שיקרה אצלי איזה נס, ויתרחש שלום. שלום בין כל החלקים שלי, בין זאת שלא רוצה להיות אימא, לבין זאת שרוצה 4 ילדים לפחות, לבין זאת שרוצה להגשים את עצמה, לבין זאת ש…

בקיצור, איכשהו בין כולן.

אולי.

הלוואי.

 

 

לפוסטים נוספים של אמהות בנושא האם להביא עוד ילד לעולם? ואיפה אני בתוך האמהות?

 

צילום: Owen Walters

6 תגובות ל- “תעזבו אותי בשקט”

  1. אנונימא הגיב:

    לגמרי…
    שקט

  2. אנונימא הגיב:

    תודה על האפשרות לכתוב באתר שלך, במרחב המיוחד הזה.
    בעצם הכתיבה כבר יש ריפוי

    והיום בבוקר, מצאתי עם עצמי איזו פשרה.
    לא חופשה, אבל… שאגה… נסעתי ליער, על הבוקר, לפני הכל. ושאגתי. ממש שאגתי. המון. לא הכל השתחרר, אבל התפנה משהו מבפנים שהיה חנוק שם.

  3. אלה הגיב:

    חלק מהתחושות שלך מאד מוכרות לי . לפעמים בא לי נורא – חופש ולפעמים בא לי"להדביק בול" , על ילד זה או אחר ולשלוח אותו בדואר אויר……
    אבל זה עניין של תקופות , עליות וירידות , כמות האנרגיה שלי , עייפות וכן הלאה…
    הקונפליקט שלך לגמרי נורמלים , כאלה אנחנו בני האדם מלאי קונפלקטים . הסוד / המשימה / האתגר ,למצוא את האיזון והטיימינג.
    נורא קשה זה גם שמקטנות – מחדירים בנו תמונות מושלמות כאלה מג'ורנלים – בסרטים ,הם לא מצאותים אבל אנחנו מנסים להיות כמוהם והמרחק, בין הרצוי למצוי כ"כ רחוק ,שגורם למחנק בגרון.
    כשהייתי מתבגרת החלום שלי היה לגדל את ילדי בבית (חינוך ביתי) וכשהילדים הגיעו ראיתי שאני לא מסוגלת…. ומומיןאמא נראית לי אמא קולית למופת (ודרך אגב אפילו היא לקחה בפרק אחד חופש…) , אבל מה לעשות אני לא שם .
    שולחת לך חיבוק
    ומקווה שתקבלי את עצמך ,גם במחשבות על 1 וגם במחשבות על4 .
    זאת המשימה שלנו בעולם לגדל את ילדינו ומשימות הם לפעמים קשות , לפעמים מעצבנות , תמיד בונות ויש בהן גם המון שמחות.
    בהצלחה

  4. יפעת הגיב:

    זוכרת את עצמי ככה. כשביתי היתה קטנה. שנתיים ראשונות של מרוץ מבולבל, מתיש, בלי רגע פנאי לעכל שמחה, עצב, לחץ, עייפות, דכאון, הודיה, נחת, כל רגע היה בשבילה. למענה לרווחתה לשמחתה – שמחתי. ובכל רגע אחר רציתי לישון, או לא לזוז. מחנק עולה לי בגרון.
    ככל שגדלה מגיל שנתיים בערך התפנה לי יותר ויותר מקום…
    רווח לי. התפניתי לנשום. בקשתי עזרה.

  5. אנונימא הגיב:

    תודה רבה לכולכן, יקרות.
    חמימות בלב לקרוא את תגובותיכן 3>
    🙂

השאירי תגובה

אולי יעניין אותך לקרוא גם :

להיות אמא לקלאבר (קלאב פוט club foot)

מאת : אמא בעילום שם

26 במרץ 20148 תגובות

מתוך העיקר הבריאות, לכל אמא

קלאב פוט. פעם ראשונה ששמעתי את המונח הזה. שבוע 16 הריון ראשון. ערב חג שבועות. אנחנו אחרונים בתור, אבל הוא לא מוותר, ממשיך בסקירה עוד ועוד לוודא שהוא לא מוצא עוד מומים. קלאב פוט דו צדדי.

איזו תמימה הייתי. הוא מסביר לי שיש בעיה בכפות רגליים, ואני אומרת, 'בסדר זה יתקן את עצמו ברחם, עד הלידה יש עוד חצי שנה'. לא מבינה ממה הוא מתרגש. הוא לא ניסה להלחיץ, אבל אמר שיש צורך בסדרת בדיקות לוודא שקלאב פוט הוא לא קצה קרחון של משהו גדול יותר.

מעבדות לחירות: מסר לכל אחיותיי האמהות

מאת : ליטל גרין

14 באפריל 20110 תגובות

מתוך איפה אני בתוך האמהוּת?, לכל אמא

חיפשתי הזדמנות להעביר מסר לכל אחיותיי האמהות באשר הן. הנה חג הפסח קרב ובא ומצאתי את ההקשר המתאים. סיפור יציאת מצריים והיציאה מעבדות לחרות מזכירים לי את המסע האישי שלי בתוך האמהות. מסע שארך זמן רב, בחלקו במדבר…

ללדת זה כואב. מאוד כואב

מאת : שירה דרוקר

14 במאי 201116 תגובות

מתוך לידת בית, סיפורי לידה

חמישה ימים עברו מאז שנולדה הילה. ימים מבלבלים, ימים של הסתגלות, ימים שבהם נתתי לחוויה לשקוע, לחלחל, ורק עכשיו אני מוכנה לבטא את מה שעברתי. עברנו. אני מאוד רוצה לספר את הסיפור כמה שיותר קרוב למועד הלידה, כי יש המון דברים שאני מרגישה עכשיו שאולי יהפכו מטושטשים בהמשך, וחשוב לי לבטא גם אותם.