על הבחירה שלא להביא ילדים לעולם וחרטה באמהות

מאת : לימור לוי אוסמי

31 בדצמבר 2014 | 22 תגובות

מתוך אחרי לידה, לכל אמא, מקצועניות מדברות, עמוד הבית, תחושות כלפי הילדים, תחושות מגוונות אחרי לידה

 

אתמול הייתי בהרצאה של ד"ר אורנה דונת על הבחירה שלא להביא ילדים לעולם ועל חרטה באמהות. במשך ההרצאה, אחריה וגם עכשיו אני נשארת עם תהיות, מחשבות שמסתובבות לי בראש, אז מנסה לפנות להן מקום דרך הכתיבה.

אורנה היא חוקרת מתחום המגדר שבחרה שלא להביא לעולם ילדים. את עבודת התזה שלה היא עשתה על נשים שבחרו לא להביא ילדים לעולם ואת הדוקטורט על החרטה באמהות. היא נראית צעירה ואני שמה לב שיחד עם ההקשבה הסקרנית שלי היה בי גם קול כזה שאומר 'ואוו, היא היתה יכולה להיות אמא כזאת טובה', או 'היא עוד צעירה, מעניין אם היא תשנה את דעתה" ולא האמנתי עד כמה לי בעצמי מוזר לפגוש באישה מקסימה, רהוטה, נעימה ופתוחה שבוחרת בלב שלם שלא להביא ילדים לעולם. המפגש הזה בין העולם שלי לשלה היה מלמד ומרתק עבורי מעצם קיומו וההצפה של הקולות הללו בתוכי, שלא הייתי מודעת להם.

 

אורנה בחרה להתחיל את ההרצאה תוך הדגשה לכך שהיא בעד חופש הבחירה בהורות והיא מכבדת כל בחירה הורית שהיא. היא הסבירה עד כמה הבחירות הקשורות להורות מסועפות ועד כמה יש מורכבוּת בכל בחירה שהיא. היא הסבה את תשומת ליבנו לכך שיש הסללה בחברה להעמיד את הנשים שבחרו להיות אמהות אל מול אלו שבחרו שלא להיות אמהות כאילו שהן כוחות נגד. היא מביאה את הנקודה הזאת ומדגישה, כמו פעמים רבות (במילים שלי): "בואו נהיה יחד בבחירה השונה של כל אחת מאיתנו, בואו נהיה פתוחות אחת כלפי השנייה, בואו נפתַח את הראייה שלנו ונכיל עוד אופציות ובחירות של נשים בהקשר של הורות" (ובכלל, למעשה).

בשלב מוקדם בהרצאה נזכרתי שאני קצת חוששת. לפני כמה זמן כתבתי כתבה בהקשר של חרטה בהורות, על אמא שהביאה ילדים לעולם והיא מצטערת על כך. כשקראתי את הכתבה, בחרתי שלא להתייחס אל החרטה עצמה אלא לאלמנטים שבעיניי היו מדכאים בראייתה של אותה אישה את האמהות ומנקודת מבטי, ברור שאלמנטים אלו יגבירו את עוצמת החרטה כל עוד היא מחזיקה בהם. עבורי סיפורה של האם היה ככלי להסביר עוד יותר על תחושות של נשים אחרי לידה וכיצד החזקה של תפיסות מסוימות יכולות לעורר את עוצמת הקושי, החרטה והדיכוי.

הכתבה התפרסמה בווינט ועוררה תגובות רבות. כששיתפתי את אורנה בכתבה היא אמרה שהכתבה בעצם שוב לא נותנת לגטימציה לחרטה. הרגשתי לא בנוח עם דבריה והבנתי שייתכן שיש דברים בגו ואני עדיין לא 'שם' ואולי גם לא מבינה מספיק את נושא החרטה, כי אני בעיקר נפגשת עם התחושה הזאת בתקופה של השנה שנתיים אחרי הלידה, בה אני מקשיבה לנשים. שמתי לב איך תוך כדי ההרצאה אני חוששת שמא היא תצטט אותי מאותה כתבה בוויינט כעוד אישה אשר לא נותנת לגיטימציה לתחושת החרטה.. סוג של תחושת איום.

 

כשהקשבתי להרצאה, הבנתי עוד יותר עד כמה הבחירות וההחלטות האימהיות שלנו הן מורכבות ובעלות השלכות מורכבות עד מאוד על חיינו באופן שבכלל קשה לי לתאר. עד כמה שאני יודעת די הרבה על עולמן של נשים, בעיקר אחרי לידה, תמיד יש עוד עולם ורבדים שהם בכלל לא נגישים לי בגלל שלא חוויתי אותם באופן אישי ונשים עדיין לא ביטאו אותם מולי. יש בידיעה הזאת משהו מערער- האם בעצם אני לא יודעת הרבה? האם מעין סדר של דברים שבניתי לעצמי בראש הוא בכלל לא כזה? האם הסדר הזה חשוב בכלל? ואיך כל זה משפיע כשאני מקשיבה לנשים או כותבת או ארצה על התחום?

הדבר שעשה לי הכי הכי כווץ' בבטן היה לשמוע מאורנה על נשים שהיא ראיינה והגיעו לאמהות שלא מבחירה, או לא באמת בחירה ומתחרטות על כך. זה הכאיב לי בבטן והעלה לי דמעות לשמוע שיש נשים שנכנסו להריון למרות שלא רצו, אלא בגלל לחצים מאסיביים מסוגים שונים וכעת מאוד מתחרטות על כך. אני מרגישה שבמידה מסוימת קשה לי להיות עם זה כי זה פוגש אותי בבטן הרכה שלי. התקופות של השנה שנתיים אחרי הלידה כל כך מאתגרות עבורי בכל כך הרבה מובנים, שנראה לי שיש סיכוי די גדול שבריאותי הנפשית היתה מתערערת בצורה דרמטית אם לא הייתי מגיעה להורות מתוך רצון (מה שמעלה כמובן את השאלה אם בכלל יש לנו בחירה חופשית בכל הנוגע להורות.. אורנה גם מדברת על זה). גם כשבחרתי להיות אמא פעמיים עלו בי תחושות של חרטה ותהייה האם זה בכלל שווה את זה. אלו קולות שאני שומעת אותם מבפנים וגם מנשים שאני מלווה ולרובנו קשה להיות עם התחושות הללו כי הן מערערות על כל מה שגדלנו עליו על משמעות ההורות ומה זה אומר להיות 'אמא טובה'. מהמקום הזה, נראה לי שלהתמודד עם נושא ההורות ולעכל אותו כשנקודת המוצא היא חוסר רצון להורות זה דבר מורכב עוד יותר. ממש צריכה לנשום ולהתרחב במקום הזה.

כן, יודעת, וגם אורנה ציינה זאת, שיש לא מעט נשים שלא רצו להיות אמהות ובסוף הביאו לילדים לעולם והן מאוד מרוצות מהבחירה ולא מתחרטות כלל. בוודאי שיש כאלו. אני מסמנת כרגע את תחושתן של אותן נשים שעשו בחירה שלא מתאימה להן, הן מתחרטות, והן צריכות לחיות עם ההחלטה הזאת כל החיים, הרי זאת החלטה לכל החיים.

 

אורנה מיטיבה להסב את תשומת ליבנו כיצד החברה לא רואה עין בעין את ההחלטה להיות הורים אל מול ההחלטה לא להיות הורים מכיוון החרטה. היא מספרת (במילים שלי):"כאשר אישה בת 32 מחליטה שהיא לא רוצה להביא ילדים לעולם והולכת לרופא או רופאת נשים לקשירת חצוצרות, אין רופא בישראל שיאשר לה את זה 'תחת המשמרת שלו', מכיוון שזה תהליך בלתי הפיך שהיא עוד יכולה להצטער עליו. המסר הוא: את עוד צעירה, חבל לעשות תהליך בלתי הפיך בגילך, תחשבי על זה עוד קצת'. יש כאן הנחה שהאישה עודנה צעירה להחליט החלטות כאלו, ואולי היא תתחרט עליהן למרות שבימינו יש גם אפשרות, לא קלה אמנם, להתיר חצוצרות קשורות. לעומת זאת, כאשר אישה בת 32 תחליט שהיא רוצה להביא ילדים לעולם ללא בן זוג, שזה צעד שללא ספק משפיע על כל עולמנו והופך את חיינו ותאמר לאותו רופא שהיא מעוניינת בטיפולי פוריות שכוללים התערבות רפואית לא פשוטה בכלל, הוא לא יגיד לה:' את בטוחה? זה משהו שאת עלולה להצטער עליו. זאת החלטה לכל החיים. כשאת מביאה ילד, אין דרך חזרה. האם יש לך מספיק תמיכה לצעד הזה? האם את בטוחה שזה מה שאת רוצה?' כחברה, אנו מסתכלים על אותה בת 32 כצעירה ולא מגובשת כשהיא לא רוצה להביא ילדים לעולם ואילו כמגובשת ואף חזקה ואמיצה כשהיא רוצה להביא ילדים לעולם. אנו מתעלמים מכך שלכל החלטה, לכאן ולכאן, יש מחירים משמעותיים לנפשנו וכל החלטה היא בלתי הפיכה, וכל החלטה, לכאן או לכאן, יכולה לעורר חרטה.

אורנה גם מציגה בצורה יפה כיצד החברה שלנו מעודדת ילודה. למעשה, אורנה מדייקת ומסבירה שהחברה איננה מעודדת ילודה אלא היא משדלת לילודה. היא מסבירה את הדברים כך (במילים שלי): "לעודד זה אומר שיש אישה שנכנסת לאיצטדיון ריצה ומעוניינת לרוץ. היא אוהבת לרוץ, בוחרת לרוץ, היא נהנית לרוץ, אבל הריצה קשה לה והיא תשמח לעידוד מהקהל שידרבן אותה בריצה שאותה היא בחרה בלב שלם ואוהבת לעשות. לעומת זאת, לשדל מישהי זה אומר למשוך אותה מהשיער אל תוך איצטדיון הריצה ולהגיד לה 'כדאי לך, את תאהבי לרוץ, את מאוד תאהבי לרוץ, אם לא תרוצי את תתחרטי. תראי, כולנו רצות ונהנות, שווה לך, את תתחרטי, זה משהו שאין חזרה ממנו, כדאי לך, תנסי'. הקבלה מדהימה, נכון? בנוסף, אורנה מדגישה שהחברה שלנו משדלת לאמהוּת ולא מעודדת מכיוון שברגע שאישה נכנסת להריון, המדינה לא מעודדת אותה בכלום.. לא בכסף, לא במערך תמיכה ושירותים שהיא צריכה ובעצם משדרת 'את בחרת בזה, תסתדרי'..

אורנה מצליחה להסב את ליבנו עד כמה כל אחת מאיתנו, גם אלו המשתדלות לאפשר לנשים לבחור את הבחירה המדויקת והטובה להן בחיים, מסלילה נשים לאמהות גם בלי שאנו שמות לב לכך. היא נותנת דוג' (במילים שלי): "אם ילדה בת שמונה אומרה שהיא כבר נורא רוצה להיות אמא לשלושה ילדים, והיא מטפלת בבובות, אז זה נורא מרגש אותנו ואנו מסתכלות עליה כרגישה, חכמה, בעלת חזון. לעומת זאת, אם אותה ילדה בת שמונה תגיד שהיא לא רוצה להיות אמא, אנו מבטלות את האופציה הזאת במין גישה של 'כשתגדלי, תביני' וחושבות שהיא פשוט לא מבינה'. בכלל, כאשר אנו מדברות עם ילדינו (אני משתדלת, האמת) על משהו בעתיד אנחנו אומרות 'כשתהייה אבא' או 'כשתהיי אמא' ובכך מסלילים להורות. אנו לא אומרות 'אם תבחר להיות אבא' או 'אם תבחרי להיות אמא'. זאת בהחלט נקודה למחשבה.

לאורך כל ההרצאה עולה בי השאלה- האם באמת יש לנו חופש בחירה? ובכלל, כיצד אפשר לבחור באמת בהורות, אם בכלל, הרי אנו לא יודעות מה כל הורות לכל ילד מביאה איתה, עד שאנו הופכות לאמהות.

 

אורנה מספרת עד כמה היא נתקלת בפרשנות על הבחירה שלה. אנשים רבים מנסים לנתח למה היא עשתה את הבחירה 'המוזרה' שעשתה: אולי בגלל שהוריה התגרשו? (הם לא) אולי בגלל שעברה טראומה קשה? (היא לא) וכדומה. היא מסבה את תשומת ליבנו שכאשר אישה מחליטה להביא ילדים לעולם אנו לרגע לא עוצרות לשאול 'למה'. אנחנו הרי  לא בודקות האם היא רוצה להקים משפחה בגלל גירושי הוריה (יש המון כאלו), האם זה בגלל שעברה טראומות בילדות והיא רוצה להתחיל דף חלק (יש המון כאלו), האם היא רואה בהורות דרך להגשמה אישית שלא היתה לה קודם ( יש המון כאלו). ובכלל, כמה מאיתנו הופכות לאמהות רק כי הן רוצות להיות אמהות? וגם- האם אנחנו הופכות לאמהות מרצון חופשי או כי אנו מוסללות לנתיב הזה, שבו גם ילד אחד וגם שני ילדים כבר לא מספיקים? האם יש לנו את ההזדמנות לשאול לרגע מה מתאים לנו? האם הצרכים שלנו בכלל נלקחים בחשבון?

 

אני מרגישה שמה שחסר לי היום הוא ללמוד ולהבין יותר על מה הם הגורמים והסיבות שמעצימים את תחושת החרטה או מפחיתים אותה ואיך אפשר להתנהל עם תחושת חרטה שכבר קיימת. אני למדתי את התחום של הסבל, הקושי והעצב בראשית ההורות והבנתי שלרובנו יש מידה כזאת או אחרת של תחושות מאוד דומות, אך ישנן סיבות שכיחות וידועות שמעלות במידה רבה את העוצמה של הסבל, הקושי והעצבות. העדר תמיכה חברתית, זוגיות לא טובה, מצב כלכלי, תינוק עם בעיות והיסטוריה של דיכאון מעלות במידה רבה את העוצמה של הקושי והסבל אחרי לידה, גם עד למצב של דיכאון אחרי לידה. הלמידה של הסיבות ומה יכול לסייע בכך מאפשר לנו לנוע במקומות הללו ולקרב אלינו בריאות ורווחה נפשית. בהקשר של סבל וקושי, ידוע ששיתוף התחושות בסביבה תומכת, למידה של קבלה עצמית של המצב ושל האמא שאני ותמיכה פיסית ורגשית מותאמת מסייעים משמעותית לנשים להרגיש אחרת. בכלל, ברגע שאישה מתחילה להביט על עצמה, על התחושות שלה, על הצרכים שלה, על המחשבות שלה ועל ההחזקות והפרדיגמות שלה כלפי מהי אמהות עבורה ועל הפערים שיש לה בין הפנטזיה למציאות, זה משהו שמסייע לה להתמודד עם העוצמות של התחושות שקיימות בה. כאשר עולה תחושת חרטה אחרי לידה, אני מתייחסת אליה בהקשבה דרך אותן עקרונות של מתן לגיטימציה לתחושה, אוורור, בדיקה מה החרטה הזאת רוצה להגיד (בדרך כלל, וורסיות שונות של 'אין לי חיים') ואני גם מביאה את נקודת מבטי האישית, במידה ומתאים, שפעמים רבות המקום של החרטה מגיע ממקום של עוצמה שלא רוצה לוותר על החיים שלנו, על הרצונות, על הצרכים, על עצמנו. המעבר להורות גובה מאיתנו מחירים רבים ומי שיש לה שאיפות נוספות בחיים שנקטעו בשל ההורות, ברור, טבעי ואף רצוי שתהיה שם חרטה. כמו כן, מי שנושאת בעול ההורות לבדה או נמצאת בזוגיות לא טובה או מצבה הכלכלי לא טוב, גם שם טבעי שתעלה חרטה. מנקודת מבטי, החרטה מבטאת מקום בריא שמבקש לכוון אותנו לתנועת חיים שמותאמת וטובה לנו יותר.

אני יודעת מתחושות אחרות שככל שהמחירים שאנו משלמות בהורות הם כבדים יותר, ככל שאין לנו מקום לעצמנו, כך הסבל והקושי גדל. האם זה נכון גם לגבי חרטה? האם רגש החרטה מתנהג כמו רגשות אחרים שעולים בנו בהורות  או שאולי יש לו אפיונים שונים? עדיין לא מספיק נשים ביטאו מולי את המקום הזה של החרטה, כנראה בגלל שזה עדיין טאבו מטורף. גם מבחינה מחקרית יש עוד המון לחקור ולהבין את התחושה הזאת, כך שבהחלט אני מרגישה שיש לי מה ללמוד על תחושת החרטה בראשית ההורות ובכלל והאם היא סטאבילית ולא ניתנת לשינוי, או האם יש דברים, סיבות, שיכולים להעצים אותה או להקטין אותה ואיך אפשר להתנהל בחיים בטוב יחד עם תחושת חרטה, אם בכלל.

 

תוך כדי כתיבה אני מבינה משהו חשוב על הדרך שלי להיות עם רגש מאוד כואב. בהקשר של סבל וקושי בהורות, אני כל הזמן שמה על השולחן דרך כתיבה, הרצאה, העלאת מודעות בכל דרך, שיש קושי וסבל בהורות, בעיקר לאחר הלידה ושיש גורמים שנמצאו כמעלים את מידת הסבל ויש דברים שיכולים לסייע להתמודד איתו. אני מרגישה שאם הייתי נשארת רק במקום של 'תשמעו, יש סבל וקושי בהורות ואין מה לעשות עם זה', אני חושבת שהייתי מחזקת את השיח של דיכוי נשי, שקיים לדעתי, של 'אין מה לעשות, הורות זה חרא. אנחנו בחרנו בזה לכן אנחנו אמורות לסבול'. אני לא רוצה להתנצל על המקום שבי ששואף לחיים טובים ומאושרים עבורנו ועל כן גם חשוב לי מאוד לסמן את הדרכים הטובות להתמודד עם אותו קושי וסבל שקיים בהורות והוא טבעי. זה שרגש  שקיים בנו הוא טבעי זה לא אומר שאנחנו אמורות להישאר בסבל. מנקודת מבטי, בגלל שהרגש הוא טבעי ושכיח יש עוד יותר מקום ללמוד איך להתנהל ומה אפשר לעשות כדי להתמודד איתו גם מבחינה אישית וגם מבחינה חברתית תרבותית. כמו לידה, לדוגמא. לידה היא אירוע עוצמתי שבנקל יכול להיות טראומטי הן בגלל עוצמת הכאב והן בגלל אלמנטים נוספים שקיימים בלידה. ההבנה שהכאב (ודברים נוספים בלידה..) בלידה הוא טבעי אך עוצמתי ובעל פוטנציאל טראומטי לחיינו מאפשר לנו להתפתח וללמוד כיצד אפשר להקל עלינו את ההתמודדות עם הכאב גם מבחינה של לימוד טכניקות רגשיות ופיסיות להתמודדות עם כאב וגם יצירת שינוי מבחינה חברתית על ידי קידום זכויות הבחירה של היולדת ותנאי לידה עצמם, שייראו את צרכיה של היולדת.

כשאני יוצאת מנקודת המוצא הזאת שלי, אני מרגישה שקל לי יותר להיות עם החרטה. אני יודעת שיש חרטה בהורות ורגש החרטה הוא טבעי ולפעמים אפילו הוא הכרחי כדי לבטא משהו עמוק בתוכנו שאין לו מקום להתבטא. כרגע הרגש הזה לא מספיק מדובר, כמו שהיה עד לפני כמה שנים כל נושא הקושי בהורות, ועל כן אני מרגישה שכצעד ראשון יש מקום להביא את התחושה הזאת לקידמת הבמה ולדבר אותו. יחד עם זאת, הייתי רוצה יותר מידע מחקרי לגבי הסיבות והגורמים שמגבירים או מחלישים את עוצמת החרטה כדי שנדע טוב יותר כיצד להתנהל יחד איתה בתוך החיים שלנו ולא רק להיבהל כשהיא עולה או לנהל את חיינו מתוכה.

 

כפי שאתן מבינות, ההרצאה מעניינת ומרתקת ומעלה המון חומר למחשבה. אני מברכת על שיח ודיאלוג שנוצר בינינו, גם אם זה עדיין בקהל מצומצם ולא בחברה כולה, שיח שפותח ומאפשר את עצמנו גם בתוך ההורות, וזה בהחלט אומר גם לבחור שלא להיות הורה.

מזמינה אתכן לכתוב על חרטה בהורות על גווניה וגם רוצה להזמין נשים שבחרו שלא להיות אמהות לכתוב את עצמן. מבחינתי זה לגמרי לדבר אמהות.

 

אפשר ליצור קשר ישיר עם ד"ר אורנה דונת דרך המייל orna.donath@gmail.com (באישורה)

ואשמח לשמוע אם יש לכן עניין שנארגן הרצאה איתה לקוראות האתר.

 

אשמח לשמוע תגובות, מחשבות, תחושות וכל מה שעולה.

שלכן,

לימור

 
לימור לוי אוסמי, יוצרת האתר 'נשים מדברות אמהות, עוסקת בהעלאת המודעות למעבר הרגשי להורות ומקיימת מפגשי ייעוץ ממוקדים עם נשים בנושא הזה.

אפשר לשמוע ראיון ברדיו שהתקיים איתי ומביא את נקודת מבטי על תחושות של נשים אחרי לידה.

הבלוג האישי שלי

אפשר תמיד לפנות אליי במייל medabrot.imahut@gmail.com

נושאים קשורים :

22 תגובות ל- “על הבחירה שלא להביא ילדים לעולם וחרטה באמהות”

  1. לימור, המון תודות על ההתייחסות הכנה, המפרגנת והמעמיקה להרצאה אתמול בערב.
    מרתק לי לקרוא על ההאזנה הכפולה במהלכה – כשמצד אחד יש הבנה מלאה שאכן לא כל אשה באשר היא תרצה להיות אימא, ומצד שני בכל זאת מנקר קול ששואל "אבל אולי בעצם לא? אולי היא עוד תרצה?".
    לצערי לא נגעתי אתמול בסוגיות רבות וחשובות כמו למשל איך מוגדרת חרטה במחקר ומה מבחין בינה לבין אמביוולנטיות באימהוּת; חרטה ואמביוולנטיות עשויות להיות קשורות זו בזו אבל הן לא היינו הך. ולכן גם לא מדובר ב"חרטה באימהוּת", אלא בחרטה *על* אימהוּת.
    סוגיה נוספת שלא עסקתי בה אתמול היא אכן סוגיית ההתמודדות: אני מציגה במחקר קריאה סוציולוגית-פמיניסטית-פוליטית של חרטה; עשוי להיות לה ערך גם בתפישתה של אימא שמתחרטת, את עצמה ואת חייה לצד חרטה.
    יהיה נהדר להגיע להרצאה עבור נשים-אימהוֹת שקוראות את הבלוג ולהרחיב את השיחה גם לשאלות שנותרו פתוחות.
    לבינתיים, תודה שוב על מילותייך הטובות.

  2. דנה ליברמן הגיב:

    מעניין שאין כצותו , שיח חדש ומרתק בעיני. כתבת נפלא את התחושות שלך ואת מה שאורנה דונת העלתה בהרצאה שלה (מאוד אשמח לשמוע אותה במידה ותגיע לאזורי). אני זוכרת שלאחר שמילה בכורתי נולדה ביום הראשון או השני היא בכתה בלילה, חוסר האונים עטף אותי ושאלתי את איטן:"למה הינו צריכים אותה?" כלומר עלה כאן רגש של חרטה, גם אם הוא היה רגעי או לילי הוא היה קיים מתוך מכלול של רגשות לאחר הלידה,רגש שנבע מפחד נטו ממצב חדש של תינוק קטן בימיו הראשונים בבית.
    אני מאוד מעריכה נשים שהולכות לפי צו הלב שלהן גם אם בחרו לא ללדת , שאלת הבחירה כאן היא מעניינת, האם בחרנו ללדת? אורנה העלתה שאלות חשובות מאוד על היחס שלנו לילדינו מהמקום ההורי, נתן לי חומר למחשבה. מצד שני האם זה לא טבוע בנו כבני אנוש להתרבות? המון שאלות רבות מרוצצות לי אחרי המאמר הזה. באופן אישי אני רק יכולה לכתוב שהאימהות עוזרת לי לצמוח למעלה ולכן לעולם לא הייתי מוותרת עליה .. קראתי לא מזמן איזה משהו שהתפרסם בעיתון על אנשים שעומדים למות וכיתד הם מסכמים את חייהם, אחד התוצאות היו שאנשים מתחרטים על מה שהם לא עשו בחייהם ולא על מה שהם עשו.

    • דנה, סימנתי V במשבצת של המשך מעקב אחר התגובות בפוסט אז מקווה שבסדר שאני מתייחסת לדברים שכתבת. אני מתחילה מהסוף – אנשים מתחרטים גם על מה שהם עשו וגם על מה שהם לא עשו. כך למשל אנשים יכולים להתחרט על כך שהם התחילו לעשן או על קעקוע או על ניתוח קוסמטי/אסתטי או על חתונה עם בן/בת-זוג מסוים ולא אחר/ת וכו'. המחקר שלי מצטרף למארג החרטות על מה שכן נעשה, על אימהוּת.
      בנוגע לאימהוּת כטבועה בנו בשל הצורך להתרבות – (1) האנושות תמשיך להתרבות גם כשיש נשים וגברים שלא מעוניינים בכך פשוט בקצב אחר ובהיקף אחר; (2) העובדה שישנן מדינות שבהן רווחת גם האפשרות שלא להיות הורים אומרת משהו על נורמות שמעצבות דפוסי ילודה ולא רק על טבע שמכתיב אותם.
      הדברים שכתבת על התחושות של חוסר-אונים ומחשבות על "למה היינו צריכים אותה?" – חשובים כל-כך וזה הרי אחד הדברים שבין היתר הבלוג של לימור מאפשר לומר. יחד עם זאת – חרטה על אימהוּת היא עמדה רגשית שעשויה להיות מורגשת גם שנים רבות לאחר שהילד/ה נולדו ולאורך כל האימהוּת. במחקר שערכתי השתתפו נשים שחשבו-הרגישו כך כבר בהיריון ועד לעצם היום הזה, והשתתפו בו נשים שהן כיום סבתות, כלומר שהן אימהוֹת כבר 30 ו-40 שנים. זו אחת ההבחנות שאני מתייחסת אליהן – הבחנה בין קשיים נקודתיים, קונפליקטים ואמביוולנטיות, לבין חרטה.
      תמיד יש עוד מה לומר אבל אעצור כאן:).

  3. מיכל גולדן הגיב:

    גם אני שמעתי אתמול את ההרצאה, אורנה מרתקת, מלאת ידע ותובנות, רהוטה ומצחיקה. הרבה רגשות ומחשבות עלו לי את חלקן אני עוד לא הספקתי לעבד. החוויה הראשונית היא שיש לי מקום, יש שביל על שמי ולא הוא לא על האוטוסטרדה. החוויה שלי מול האימהות היא של חוסר בחירה, שאף אחד לא הראה לי את הסלע הזה שעליו יושבות נשים וחושבות בינן לבין עצמן – האם אני רוצה ילדים? אני לגמרי הייתי על האוטוסטרדה והסכמתי לילדים. אורנה דונת אפשרה לי מקום, נתנה לי זכות קיום ועכשיו אני מנסה לנשום לתוך המחשבה הזו.
    תודה לך לימור על האומץ והשיתוף בחוויה שלך.

    • מיכל, מיכל יקרה, לא יכולתי לבקש יותר מאשר שישתרטט על המפה שביל נוסף עבורך ועבור אימהוֹת נוספות שחושבות-מרגישות בדיעבד שלא השתהו על סלע באשר הוא כדי לשאול עצמן 'האם' ו'למה'. הכרה בכך בדיעבד לא בהכרח מובילה לגילויים של חרטה, למרות שמכך חוששים מי שמאוימים מהסתכלותנו לאחור. היא עשויה להוביל לדברים משמעותיים אחרים כמו למשל לפתוח פתח להיכרות נוספת עם עצמנו שהיינו ושעכשיו ועם החברה שבה אנחנו חיות.
      תודה לך על מה שכתבת, המילים ממך טוענות בכוחות להמשיך ולדבר.

    • נושמת יחד איתך.

  4. עינב הגיב:

    בהחלט נושא מרתק שלא נמצא עדיין מספיק בשיח הציבורי שלנו. אותי אישית מצחיק האבסורד הרי אף הורה לא יודע מה זה להיות הורה כשהוא עושה החלטה כזו בלתי הפיכה אז כיצד יבחר? אישית זה היה משהו שמאוד הפחיד אותי ואני מודה ומודעת שהבחירה שלי להיות אמא היתה הרבה מתוך הלחץ החברתי ביחד עם השעון הביולוגי המתקתק . לא רציתי לפספס את הרכבת, את חלון ההזדמנויות להיות אמא. היום במרחק של שנה ושבעה חודשים אני שמחה מאוד על ההחלטה אבל זה לא הענייין בעיני אלא שלהיות הורה זו ההחלטה היחידה בחיים שהיא בלתי הפיכה אך אין לך יכולת לדעת מה זה עד שאתה כבר שם אז כיצד תבחר?

    • אני גם חשבתי על זה לאורך ההרצאה ובאמת שכחתי לכתוב..
      אני חושבת שניתן להסתכל על זה שאנחנו לא יודעות משני הצדדים- גם נשים צעירות לא יודעות איך זה יהיה להיות בת 50 בלי ילדים והאם הן מסוגלות לשלם את המחיר, ואותו דבר לגבי הבאת ילדים. עד שלא נכנסות לזה, אנחנו לא יודעות אם אנחנו נהיה מסוגלות לשלם את המחיר, איך זה ישפיע על חיינו ואם נהנה מזה.

      אשמח אם ד"ר אורנה דונת תוכל להתייחס לעניין הזה.

      • בהמשך למה שעינב ואת כתבתן בנוגע לאי-הידיעה לכאן ולכאן: זה נכון, אין לדעת כיצד ייראו החיים בעוד 10, 20 ושלושים שנים מהיום וכיצד תחשוב-תרגיש מי שלא הפכה לאימא, ובכל זאת כמה מחשבות על השונות שעשויה להיות:
        (1) נשים רבות שעמן שוחחתי במהלך הדרך אומרות שהן מעדיפות להתחרט על כך שהן לא הפכו לאימהוֹת מאשר להתחרט על כך שהן כן הפכו לאימהוֹת ולו בגלל שלחרטה על אימהוּת עשויות להיות השלכות על סביבתן בעוד חרטה בעקבות אי-אימהוּת משמעה הצטערות שלהן בינן לבין עצמן בעיקר.
        ההעדפה היא לחיות כפי שהן חושבות-מרגישות כיום ולא לייצר לעצמן חיים שבהם הן לא רוצות לחיות רק בגלל האפשרות ש-אולי אולי אולי- הן יבינו-תרגשנה אחרת בדיעבד.
        (2) אחד הטיעונים שחוזרים ונשנים כשמשדלים לאימהוּת היא ש"זה משנה אותך. את לומדת דברים על עצמך שלא יכולת ללמוד ולהכיר אחרת". אם אכן כך הוא (ואני שמה סימן שאלה רק כי שמעתי גם קולות אחרים של אימהוֹת), אפשר להבין מדוע מעבר לאימהוּת עשוי ליצור טלטלה בחייהן של נשים בעקבות היכרות הן עם ילד/ה שזהותם שהולכת ומתעצבת עוד לא ידועה, והן עם עצמן בזהותן הנוספת כאֵם. כשאשה נשארת לא-אימא היא עשויה לעבור את חייה בתחושת המשכיות כשהיא כבר בהוויה מוכרת של מי שהיא. ההיכרות הזו עשויה להוביל גם לחיים נינוחים דיים בגילאי 50, 60 ו-70 כשישנו רצף כלשהו ב'חוויית העצמי'. כמובן שגם אשה שהיא לא-אימא עשויה להתמודד עם שינויים בנסיבות חייה ובתנאי חייה ולעבור בעקבותיהם משברים שעשויים ליצור טלטלה ב'חוויית העצמי' אבל אני מתייחסת לאימהוּת כאירוע המחולל שבמוקד הדיון.
        (3) יש נשים שמתחרטות על כך שלא הפכו לאימהוֹת ויש נשים שלא מתחרטות על כך. ממחקרים שנעשו בנושא עולה שאחת הסיבות לחרטה בעקבות אי-אימהוּת בגילאים מבוגרים היא היחס של הסביבה לחייה של אשה שהיא לא אימא; כלומר המסר החוזר ונשנה גם אל תוך הזיקנה, שמדובר בחיים משובשים וחסרי-תכלית, כשהמסר הזה עשוי להיות מופנם היטב במשך שנים. יהיה מעניין להגיע ליום שבו חיים של נשים שאינן אימהוֹת יחדלו מלהיתפש כך ואז לבחון את שאלת החרטה. אני עדיין מניחה שתהיינה מי שתתחרטנה אבל אולי יהיה מדובר בחרטה מסיבות אחרות.

  5. הילה הגיב:

    נושא מרתק. אשמח לקבל פרטים ולשמוע את ההרצאה.

    אכן מסכימה מאוד עם השידול לאימהות בחברה שלנו. זה חזק ונוכח מאוד בישראל וזה מעניין מה זה עושה לנשים שלא מצליחות.. בעברי לידה שקטה ואני חושבת שתחושת הכישלון והאשמה ניזונים בהרבה גם מהתחושות האלה..

    אני חושבת שבהקשר של בחירה וחרטה אפשר לדבר על זה גם בהתייחס לכל הריון/לידה בנפרד. זה לא קוהרנטי בהכרח. אם ההריון הראשון שלי שהסתיים בתינוק מת היה מבחירה(?) ההריון שאחרי בא בהכרח מחוסר ברירה. והיום יכולה לאמר שיש גם לא מעט חרטה על המקום שממנו הגיע ועל האימהות שמביא איתו.

    • תודה הילה, באמת לא חשבתי על זה בהקשר של ההתמודדות עם לידה שקטה.. זה חזק מאוד ומצמרר.

      את רוצה להסביר לגבי החרטה על המקום שממנו הגיע ועל האמהות שהוא מביא איתו?. אשמח לשמוע. רק אם מתאים.

      • הילה הגיב:

        הלידה השקטה שלי היתה פתאומית. שבוע 38 לאחר הריון לגמרי תקין. (וגם בלי שנמצאה סיבה). ברגע נעלם הדופק. רגע אני בבדיקה שומעת אותו פועם ועשר דקות אחרי כן נדם.. ברגע הזה העולם נחרב. מערבולת של תחושות ואירועים ורצף התמודדויות עד שהתינוק הזה נולד ויוצא לאוויר העולם מת. ואולי גם מתוך מירוץ השידול שהזכרת, התעוררתי בבוקר למחרת, בידיים ריקות. הכי ריקות שאפשר, וחיפשתי לך את התינוק שלי. ואין.. ואז, כן כבר בבוקר שאחרי, את מבינה שאת חייבת ילד אחר כאן ועכשיו. לא כתחליף או כפיצוי. אבל את חייבת ילד. הילדים שנולדו לי בהריון שאחרי (תאומים..) לא נוצרו באהבה גדולה. הם נוצרו מתוך טרגדיה. מתוך פחד וחרדה. ומחשבות על מה אם שוב אני לא אצליח. והיום, שנה אחרי, רק בדיעבד, יכולה לאמר שזה כל כך קשה להביא ככה ילדים לעולם. הלוואי ויכולתי לעשות את זה אחרת. מגיע להם להיות פה בזכות עצמם. וכמה שאני מפמפמת את זה למסביב ולעצמי הם פה כי האח שלהם נולד מת.. זו אמירה שרק בדיעבד אפשרית. אי אפשר היה אז לחשוב את זה ולעשות את זה אחרת. אבל החרטה ישנה.

        • את מרגשת אותי מאוד. ממש תודה על השיתוף.
          את חושפת אותי לנים חדש של רגש וחוויה שלא הייתי מודעת אליו קודם. באמת תודה.

          אני כרגע רוצה רק לנשום את התשובה שלך, להתרחב.

          עברו כמה שניות ועולה בי משהו. אני שומעת מציאות שהיתה בהיפוך של 180 מעלות מהתכנון. זה ממש לא מה שתכננת, ממש לא מה שרצית, ממש לא. וזה נורא נורא קשה להתמודד בחיים שלנו עם דברים שממש לא רצינו להתמודד איתם ולא קיווינו שיקרו. את צודקת, זה מבאס, זה כואב, זה מעלה שאלות. בצדק. אני מרגישה שיש לכל התהיות שלך מקום, גם למקום שמרגיש שהם הגיעו מפחד וחרדה ומטרגדיה וגם למקום שמרגיש חרטה. אני יכולה להניח שלתחושות הללו אין מספיק מקום להתאוורר ולהיות בעולם, גם מקצב החיים וגם, אם נניח את זה על השולחן, הן נחשבות למחשבות 'אסורות', כי ילד אמור להגיע רק משמחה, רצון, תכנון וכד'. לתחושות הללו יש מקום בעולם והן ראויות להיאמר ולהישמע.

          בשבוע הבא אני מעלה פוסט ראיון שקיימתי עם יעל בשור על ספרה "להיפרד לפני שמכירים" על התמודדות עם לידה שקטה ואפשר יהיה לשמוע את הקול שלה גם בנושא זה.

          שוב, המון תודה על הבחירה לכתוב, לימור

  6. עינב הגיב:

    נושא בהחלט מרתק ושאינו נמצא בשיח הציבורי דיו עדיין.

    אותי אישית ענין ומעניין אלמנט הבחירה. בניגוד לכל דבר אחר בחיים, להיות הורה היא החלטה בלתי הפיכה ויחד עם זאת ופה האישיו מבחינתי לפחות: איך לך שום מושג מה זה להיות הורה עד שאתה לא הורה. אתה יכול לקרוא על זה, להיות בסביבת הורים לעשות כל שיעלה על דעתך אבל עד שלא תחווה את זה- לא תדע. לא תדע בייחוד איך זה ירגיש לך אישית להיות שם.
    אני מודה ומודעת שה"בחירה" שלי להיות אמא נבעה מלחץ חברתי כי ככה צריך, כי זה המסלול, בשילוב עם שעון ביולוגי מתקתק. פשוט לא רציתי לפספס את הרכבת, את חלון ההזדמנויות להיות אמא. אבל בהחלט ריתק אותי והפחיד אותי בה בעת: איזו מן בחירה זו? הרי אין לי מושג what it takes to be a mom ואיך זה יהיה?
    היום, במרחק של שנה ושבעה חודשים אני מאוד שמחה ושלמה עם ההחלטה אך זה לא רלוונטי.
    זה לא משנה את העובדה שמדובר בהחלטה בנושא היחיד בחיינו שהוא בלתי הפיך ויחד עם זאת אין לנו כלים אמיתיים לבצע את ההחלטה הזו. לכן מי שבחורת בראשונה (להבדיל מבשנייה ואילך) להיות אמא לא באמת יכולה לשכנע אותי שהיא ידעה שזה מה שהיא רוצה כמו שמי שבוחרת לא להיות אמא יכולה לשכנע אותי שהיא יודעת מה היא בוחרת. שתי הבחירות/ההחלטות הן לגיטימיות לחלוטין באותה מידה אך שתיהן וזה הדגש נעשות ללא ידיעה אמיתית מהי הבחירה שבחרתי.

  7. תמר קלר הגיב:

    בשנה האחרונה פגשתי מספר נשים צעירות
    ששיתפו אותי בהחלטתן לא להביא ילדים לעולם .
    הן הסבירו את עמדתן, סיבותיהן,
    לא הרגשתי אי נוחות, גם לא הרגשתי שום צורך להרחיב בהסברים לכאן או לכאן.
    הרגיש לי שעוד לפני שאני נכנסת לפרשנויות אישיות של כל אחת, מספיק לי להסתכל על ההתדרדרות החברתית שמתרחשת ברחבי העולם ולהבין מדוע כיום אשה וגבר יבחרו בחירה כזו..
    לגבי החרטה , כפי שנאמר..היא יכולה לקרות לכאן או לכאן.

  8. טליה הגיב:

    לי גם חסרה ההתייחסות לחרטה במובן הגלובלי שלה, ולאו דווקא חרטה שקשורה למהלך החיים האישיים. מיד אחרי הלידה חשתי צער עמוק עבור בתי שנולדה לעולם מסוכסך, אלים, רע מכל כך הרבה בחינות, החשיפה האפשרית שלה לפגיעות, גם נושא של פגיעה מינית אפשרית, עתידית היה פתאום לחרדה עיקשת הגדולה. חשתי שאיני יכולה להגן עליה מפגעי החיים והיה עדיף עבורה שלא היתה נולדת. היה רגע ממש קשה, ביום קשה, ששאלתי את אמא שלי בדמעות, "למה הבאתי אותה? למה הבאת אותי?".
    זו חרטה קיומית שמתקשרת לסבל הגדול שקיים בעולם וההבנה שבגללי היא פה. ופתאום תהיתי למה אני פה בכלל גם. זה גם היה מסלול מהיר לאובדנות וחשיבה על גאולה מהייסורים, שפתאום רדפו לכל מקום.
    אני לא יודעת אם זו האמהות הטריה שמפנה את הקשב לכל החולי מסביבנו ומעלה את סף הרגישות, אבל אלו הרבה מחשבות שלא היו לי לפני, וגרמו לי להעריך יותר אנשים שלא מביאים ילדים לעולם.

    • תודה על השיתוף, טליה.
      עד עדיין במקום הזה או מרגישה אחרת? מעניין אותי לשמוע איפה את היום.
      לימור, יוצרת האתר.

      • עכשיו ראיתי את כתובת המייל שלך 🙂

        אני רוצה להגיד מה אני מרגישה שעזר לי, ואת יכולה גם לשתף בשלך. כרגש החרטה הגיע(לא מהסיבות שתיארת, אצלי זה היה אחרת), בהתחלה נבהלתי. ממש. הרגשתי שעשיתי את טעות חיי. בהמשך, התחלתי להתייחס אליו כאל עוד רגש שקיים בי ויש סיבות אמיתיות לכך שיגיע. סיבות ממש הגיוניות. גם עזר לי להכיר בכך שזה מבהיל אותי שהרגש הזה קיים בי ושיש טאבו חברתי לחוש את הרגש הזה. להכיר בכך שמבחינה חברתית אני נחשבת אמא לא טובה אם הרגש הזה קיים אצלי.

  9. י הגיב:

    להיות הורה זה קשה. הרבה הורים תולים תקוות וציפיות מהילד שבכלל לא שייכות לילד. תולים לו אבני ריחיים על הצוואר. יש סיבה אחת נכונה להיות הורה- הרצון להתחייב לגדל כל ילד שיצא 18 שנים. שאר הסיבות אגואיסטיות. (מי יטפל בילד כשאהיה זקן? נכדים וכולי)

    • היי, אני לא חושבת שבאופן כללי יש דבר כזה- סיבה אחת נכונה, וכמובן שגם לא כאן. לקבוע מהי סיבה אגואסיטית ומה הסיבה הנכונה זה עניים של נקודת מבט, ובעיניי חשוב לזכור שזה מה שזה.

  10. שיר אסולין הגיב:

    אמנם אני בשנות העשרים המוקדמות לחיי אבל אני יודעת כבר מגיל צעיר שאני לא רוצה להיות אמא. אני גם לא מרגישה חשש לדבר על המסקנה הזאת שהגעתי אליה בקשר לעצמי עם האנשים בסביבתי, הקרובים ואלה שפחות כאחד. כי כמו שאמרתי לחברה ללימודים בדיוק היום, אני מרגישה שהנושא הזה הוא בגדר אג'נדה פרטית וחלילה לא מסיונרית. אג'נדה במובן של נדבך נוסף בזהות שלי ובהגדרה העצמית שלי כאדם. רוב התגובות שאני נחשפת אליהן כשאני מדברת על הבחירה שלי (ובכך מעמידה בפניהם סימן שאלה על הנושא) מאופיינות בביטול: "להיות אמא זה הדבר הכי טוב שיכול לקרות לך" או בזלזול בי כאדם אינטיליגנטי ובוגר בתירוץ של גילי הכרונולוגי: "את עוד צעירה זה ישתנה עוד כמה שנים". לצערי בחברה שלנו השיח על הנושא הזה לא משקף את הפתיחות האישית שיש לי כלפי הלגיטימיות של הבחירה לא להיות הורה. ומתוך רצון להציף את השיח בחרתי לעסוק בפרויקט הגמר שלי ברדיו קול הנגב (שבמכללת ספיר) בנושא של הורות. יחד עם שתי שותפותי לפרויקט בחרנו לעסוק בהורות דרך שלוש זויות: אנשים שבוחרים לא להיות הורים, אנשים שמאוד רוצים להיות הורים אבל לא יכולים מסיבות רפואיות, ביולוגיות או נסיבתיות, ואנשים שמתחרטים על ההורות שלהם (חלילה לא על הילדים עצמם).
    יותר מאשמח אם קוראות וקוראי הבלוג שאחד מן ההיבטים לעיל נוגע אליהם באופן אישי יסכימו להתראיין (כמובן אפשר גם אנונימית) לפרויקט. אנא פנו אליי במייל: shirock47@gmail.com
    ואולי דרך הסיפורים והחוויות האישיות שלכן/ם נצליח לתרום ולו במקצת להצפת השיח בנושא.

השאירי תגובה

אולי יעניין אותך לקרוא גם :

פחד לפני ילד שני

מאת : אמא אנונימית

5 ביוני 20129 תגובות

מתוך להביא עוד ילד?, לכל אמא

אני כבר חושבת על ילד שני. ורוצה אחד בכל מאודי. ופוחדת. פוחדת פחד מוות לחוות את אותה החוויה. ההנקה היא עדיין אחד הדברים שהכי חשובים לי ואכולת חששות שגם בילד הבא זה לא יקרה. מפחדת מצוות רפואי שלא קשוב אליי. שלא מבין אותי. שמתווכח לי מעל הראש בעוד הבייבי בירידות דופק דרסטיות בכל ציר.

מידת ההשפעה של חוויית לידה הוליסטית על החיים שלאחר הלידה. זווית אישית

מאת : עינת דורפן

3 ביולי 2013תגובה אחת

מתוך אחרי לידה, הכנה ללידה ולאמהות, הריון, עזרה ודאגה לעצמנו

אז למה הפעם לא חוויתי את הבייבי בלוז? למה אף אחות לא ניגשה אלי ודיברה אלי כאילו שהיא יודעת בדיוק מה עובר עלי? אולי כי לא הייתי מספר במערכת?

אני חושבת שעם כל הכבוד להורמונים, בכל אחת מאיתנו פועם לב ייחודי ומיוחד, לכל אחת מחשבות וקשת רגשות ייחודי לה, וכל ניסיון להכליל את החוויה שאחרי הלידה נוגע בשטחיות נסיבתית שאינה מכילה את מלוא הדרה, יופייה וייחודה של כל אישה.

מה הפלא שעולים רגשות קשים כל כך? מה הפלא שנשים רבות חוות תחושה של בדידות ואובדן החופש?

חווית לידה הוליסטית בעיני אינה מתמצה בלידה ללא אפידורל עם כדור עם חבל, בג'קוזי או בפרימוס… חווית לידה הוליסטית היא בראש ובראשונה חוויה של הכלה וכבוד אל האישה היולדת ואל נימי נפשה ומאווייה והיא לא נגמרת אחרי שהתינוק יוצא מהרחם, היא ממשיכה זמן רב אחרי שהדופק בחבל הטבור מפסיק. ואולי גם פה טמונה אחת הבעיות- יש היום מודעות הולכת וגוברת לחוויית הלידה, ואני מאוד שמחה על כך, אבל מה קורה אחרי הלידה?

בריתה. למה אנחנו צריכים את זה?

מאת : אבא בתול

13 במרץ 20119 תגובות

מתוך אחרי לידה

אם חושבים על זה לעומק, עצם המושג בריתה, מראה שלאירוע אין מקום משל עצמו ועל כן הוא נאלץ לחסות תחת המונח הגברי ברית עם הנטייה לנקבה. המילה שבה משתמשים לאחרונה היא, "זבד הבת", מה שנשמע יותר כמו "זיבת הבת", מחלת מין שלא קשורה כל כך למאורע אך בהחלט נותנת את התחושה בה מתייחסת החברה לאירוע.

משום שמעולם לא הייתי באירוע המציין הולדתה של בת (וזאת לעומת עשרות בריתות)

נעים לי להכיר

היי, איזה כיף שהגעת.

מעכשיו אפשר להתעדכן בקלות בתכנים החדשים על ידי קליק אחד.

תלחצי כאן: https://bit.ly/2HXueCm

להיות אמא לתינוק ולהרגיש שאני ברכבת הרים

כשמה שעזר בעבר כבר לא עוזר כשאני אמא לתינוק

כלי יעיל להתמודדות עם רגשות אשם