הספר "להיפרד לפני שמכירים"- על לידה שקטה. ראיון אישי עם יעל בשור.

מאת : לימור לוי אוסמי

6 בינואר 2015 | 0 תגובות

מתוך הפלה, אובדן הריון, הריון, ספרים לאמהות

 

הספר "להיפרד לפני שמכירים" הגיע אליי ממש במקרה.

חששתי. בכל זאת זה ספר על אובדן, על לידה שקטה, שלא ידכא אותי.

הופתעתי למצוא ספר רגיש ומדויק הכתוב בשפה אישית ואותנטית ונכתב ממקום חזק ומחזק.

פניתי אל הסופרת בבקשה לראיון אישי והדיאלוג בינינו לפניכן.

 

היי יעל, נעים להכיר.

התוודעתי לספר שלך ממש במקרה וקראתי אותו בשקיקה למרות התוכן הלא פשוט. זה הפתיע אותי.

חשבתי שיהיה לי קשה לקרוא, שזה יעציב אותי, ידכא אותי, יכניס אותי לסוג של חוסר אונים, אבל קראתי את הספר בהתרגשות ואפילו בשמחה על המקום שלקחת לעצמך כאישה לספר את הסיפור שלך.

אני חושבת שאולי לא נפלתי אל הקושי והדיכאון שהאובדן שלך יכול היה להציף כי הרגשתי ממך לאורך כל הספר איזה בסיס יציב ובריא שמאפשר להתפרק, לבכות, לדבר, לכעוס, לפתוח את הדברים מתוך המקום הנורמלי של זה, המקום שמבין את הבריאות והרווחה הנפשית והערך שטמונים ב'להוציא את זה'.

את מבינה למה אני מתכוונת?

ראשית תודה, אני תמיד שמחה לשמוע שהספר נקרא טוב, שהוא ברור ומעביר תחושת התמודדות.

אני מבינה למה את מתכוונת. לא בטוחה שכך הרגשתי או שיכולתי לנסח את הדברים כשחוויתי אותם, אבל בדיעבד אני בהחלט יכולה לראות שההתמודדות שלנו עם האובדן כמשפחה הייתה ממקום חזק ומתוך החלטה שצריך לתת לאבל ולתינוקת מקום ולא להעלים ולעבור הלאה. אני חושבת שעצם ההתמודדות עם, הדיבור על והשהייה בתוך הקושי והאבל הם מה שמקרינים כלפי חוץ את ה"נורמליות" של האבל. הצורך לחקור את הרגשות, לרדת לעומקם, לחוות אותם עד הסוף ולדבר עליהם (לפעמים יותר מדי) זה מה שבסופו של דבר עזר לי ולכולנו להתמודד, לדעתי בצורה טובה, עם האובדן. שמעתי סביבי הרבה דיבורים של "למה את מתעסקת בזה", אבל מבחינתי "ההתעסקות" היה מה שנכון. לבדוק, להתעמק, להתאבל, לכתוב, לקרוא, לחקור, לתמוך – כל אלה עזרו לי להתגבר על החוויה הקשה של לידה שקטה ואובדן תינוקת.

 

כמה זמן בערך "התעסקת" עם זה?

 תלוי למה את קוראת "התעסקת". את הספר כתבתי במהלך  שנה בערך. אז עזבתי אותו ואחרי 4 שנים בערך חזרתי אליו, ערכתי, שלחתי לעריכה לשונית והוצאתי אותו לאור. מאז אני "מתעסקת" בלמכור אותו וזה אומר שאם מתקשרת אליי אישה אחרי לידה שקטה לחפש את הספר ואני מרגישה שהיא רוצה לדבר,  אני מדברת איתה.

מעבר לספר, הקמתי קבוצות תמיכה, ניהלתי פורום בתפוז של 'אבדן הריון תמיכה', כתבתי את עבודת התיזה שלי בנושא ואחר כך פרסמתי שני מאמרים (עם עוד אנשים) שעסקו בלידה שקטה. אני מרצה בקורסים של מיילדות ודולות ובכל פורום אחר בו מבקשים הרצאה בנושא. הצטרפתי לקבוצה שהטמיעה שינוי בנוהל קבלת לידה שקטה בבית חולים, כל אלה הם "התעסקות" בנושא. מדי פעם אני מוצאת את עצמי חושבת שאולי מספיק, ומצד שני, אני בהחלט יכולה להחשיב את עצמי "מומחית" וחבל לתת לכל הידע שצברתי ללכת לאיבוד ואולי כדאי שאעסוק בו אפילו יותר ברצינות ובמקצועיות.

 

ה'התעסקות' האישית שלי היא סביב התחושות אחרי לידה בעקבות החוויה האישית שלי. גם אצלי, בדומה אלייך, היא הובילה לקידום מודעות- יצרתי את האתר הזה.

אצלי היה במשך שנים מקום ביקורתי לגבי כמה אני יכולה 'לטחון' את הנושא. האם גם בך עולה מדי פעם קול כזה שמתנגד ל'התעסקות'?

הביקורת העיקרית שלי כלפי עצמי היא בעניין שזה לא מכניס כסף. גם אם אני מחליטה לסייע לנשים אחרי לידה שקטה תמיד מתעורר בי הקול שאומר 'אבל איך אקח כסף?' זאת בעיקר הבעיה שלי בעניין. כל פעם אני חושבת על הקמת קבוצה או טיפול פרטני ודווקא העניין הכלכלי מרפה את ידי וחבל, כי אני חושבת שיש מקום לסיוע לזוגות כאלה, אבל משהו בי עוצר אותי. לאחרונה חשבתי לארגן קבוצת תמיכה דרך הרשת אבל אני עוד לא יודעת איך ליישם זאת. אני בהחלט חושבת שעם כמות הידע שיש לי אני צריכה להמשיך להתעסק בזה. יש צורך ויש מקום. הבעיה היא אצלי.

 

בספר את משלימה המון מידע שהיה חסר לך לגבי ההתמודדות הרגשית עם האובדן, התהליך הגופני שמתרחש כשהעובר מת, מהו ההליך הרפואי ולמה לצפות שיקרה בחדר לידה. כשקראתי את פרטי הפרטים האלה הרגשתי שבא לי לחבק אותך ולהגיד לך תודה על כך.

יחד עם החיבוק שרציתי להעניק לך, עלה בי גם כעס על התנאים בבית החולים, החוסר בהסברים לפרטי פרטים מצד הצוות, וחוסר התאמה לצרכי המשפחה והיולדת במובנים רבים. אמנם ציינת גם מקרים של גילוי רגישות, אבל הייתי מצפה שההתנהלות הרפואית תהיה טובה ומותאמת יותר.

היחס בבתי החולים הוא לדעתי שיקוף של היחס בחברה. אבדן הריון הוא אבדן של משפחה, משהו אינטימי מאוד ולחברה אין דרך להתמודד עם אבדן כזה חוץ מלומר משפטים שכביכול מצופה מהם לומר. צוות בית חולים יתייחס לאפשרות של הריון נוסף ולזה שהיולדת יצאה בריאה ובכך לדעתו הוא 'מנחם' את היולדת. אין בעצם מה לומר במקרה כזה והחכמה היא פשוט להקשיב ולהביע אמפטיה וזה דבר יותר מורכב ומצריך מעגלים רחבים יותר של הקשבה, תמיכה, השתלמויות ומודעות.

אני חושבת שהדברים השתנו בשנים האחרונות והיום יש קצת יותר רגישות ויכולת להבין שמי שעוברת לידה שקטה חווה אבדן. גם בחברה כולה יש היום יותר מודעות וגם בבתי החולים. חלק מסגלי בתי החולים עובר השתלמויות בנושא, בחלק מהקורסים למיילדות ולדולות יש שיעור בנושא לידה שקטה, הנושא עצמו יותר מדובר. נכון שהדרך עוד ארוכה, אבל יש שיפור.

 

עד כמה העיסוק בהעלאת מודעות והקשבה לנשים מהדהד או מחזיר אותך לחוויה האישית שלך ?

היום, 17 שנים אחרי, זה כבר הרבה פחות מעורר כאב והרבה יותר נוגע בצורך לשנות. אני לא עושה מספיק אבל כשאני מתבקשת להרצות או משהו אחר אני עושה זאת בשמחה.

יש עדין מקומות שמתקשרים לחוויה האישית שלי וזה בדרך כלל בא בהפתעה. לפעמים תמונה או קטע מסרט או ספר ולפעמים אפילו אמירה תמימה של -'מי שילדה ארבעה ילדים….'. בא לי לתקן ל'חמישה'. היום יום שלי לא מלא באובדן וגם לא בהתעסקות בזה אבל לפעמים זה עולה. כשאני חושבת על זה, כמו בעקבות הריאיון הזה, אני תוהה אם אני לא אמורה לעשות יותר. אין לי תשובה.

 

לא ידעתי שעברו כל כך הרבה שנים, חשבתי שפחות.

באיזה שלב לדעתך מתאים לאישה לקרוא את הספר שלך?

לדעתי הוא מאוד מתאים בכל שלב: לקראת לידה שקטה, מיד אחריה ואפילו אחרי תקופה ארוכה. אפשר לפני לידה לקרוא רק את החלק הרלוונטי שנמצא בפרקים 1-3,  ולפחות להעלות למודעות נושאים חשובים כמו למה לצפות, האם לבקש לראות את התינוק ועוד. אם מחכים ללידה או נמצאים בהכנות ללידה, יש זמן בו אפשר להתכונן למה שיקרה.

 

אתמול אמא שלי היתה אצלי וסיפרתי לה שאני מראיינת אותך. גם היא עברה אובדן. היא שאלה מאיפה היו לך הכוחות לכתוב את הסיפור שלך לפרטי פרטים.

כשכתבתי לא חשבתי שצריך בשביל זה כוחות. התחלתי מלכתוב מכתבים לעדי, התינוקת. לאחר זמן, כשהקמתי את הקבוצות והתחלתי למצוא מידע על הנושא, התחלתי לכתוב את הדברים. החלטתי לכתוב את הספר וידעתי שאני חייבת לסיים את הכתיבה לפני שאני יולדת ילד נוסף, כביכול לסיים הריון אחד ואז את השני. היום אני מתייחסת לזה שמההיריון של עדי נולד הספר. אולי קצת אידיוטי, אבל ככה זה מסתדר לי טוב, כאילו הייתה מטרה להריון הזה.

 

מה את מרגישה שעצם הכתיבה העניקה לך?

הכתיבה עזרה לי לסדר את הדברים, להוציא את המחשבות הרגשות והתחושות אל האור, לתת להם שם ובכך בעצם לתת להם תוקף. אני מאוד מאמינה בכתיבה ככלי בכלל וכלי טיפולי בפרט. הכתיבה מאפשרת מעין דיבור עם עצמך.

בעבודת התיזה שכתבתי ראיתי שדיבור על האבדן מסייע בהתמודדות עמו, הכתיבה היא סוג של דיבור. נכון שהיא לא מחליפה דיבור, הקשבה, תגובה, לא מחליפה שיחה, אבל כתיבה בהחלט מסייעת. מעבר לזה, אישית אני מאוד מתחברת לכתיבה אז זה היה אך טבעי שאכתוב ספר בנושא.

מעבר לכך שהכתיבה עזרה לי, המחשבה שהספר יעזור לאחרים גם עזרה לי וכאמור בסופו של דבר הספר נתן כביכול מטרה ללידה הזאת, אמנם התינוקת מתה אבל לפחות יצא ספר שעוזר לאחרים.

 

"אמנם התינוקת מתה, אבל לפחות יצא ספר שעוזר לאחרים". נוגע מאוד.

לקראת סיום, יש משהו שהיית רוצה להגיד לקוראות?

התלבטות גדולה. מצד אחד, אני רוצה לעודד ולומר שעם הזמן, הדברים מסתדרים, אפשר לנשום ולהתמודד. מאידך, נשים שנמצאות מיד אחרי לידה שקטה, לא מסוגלות לראות מה יהיה בעוד 'זמן', הן נמצאות בשיא הכאב, האבל, הבלבול, הכעס. לומר להן 'יהיה בסדר' זה בדיוק סוג הדברים שלא אומרים כי מי ששם, צריכה להיות בכאב ובאבדן. אין לי בעצם מה לומר כדי לעודד ואני גם חושבת שאין איך לעודד, ולרובינו קשה להיות במקום שבעצם אין מה לעשות. נשים שחוות לידה שקטה צריכות שיקשיבו להן, שיהיו אמפתיים לכאב שלהן ולא שיגידו להן שיהיה בסדר. (אני מתייחסת לנשים כי זה אתר ייעודי לנשים, הדברים נכונים לא פחות לגברים כי להם גם אין באמת מי שיקשיב והם עוד צריכים 'להיות חזק בשביל האשה').

ורציתי לומר לך, לימור, תודה. על השאלות התגובות וההקשבה. תודה.

 

תודה לך, יעל, היה לי עונג ממש. את מקור של השראה עבורי ובטוחה שנשים רבות מוצאות את עשייתך ואת היכולת שלך לכתוב ולהתמודד עם משהו קשה כמו שעברת כמחזק ומפיח תקווה.

תודה על המילים החמות שלך, אם עשייתי מפיחה תקווה ומחזקת, זה בהחלט משמח אותי.

 

על רכישת הספר:

את הספר בדפוס ניתן לרכוש דרך יעל. מחירו 60 ש"ח. המייל שלה הוא: besory@gmail.com

את הגרסה האינטרנטית  בעלות של 29 ₪ אפשר למצוא באתר של מנדלי בכתובת:

http://mendele.co.il/?wpsc-product=lehiparedlifney

יעל בשור

 

 יעל בשור, נשואה ואמא לארבעה, יועצת משפחתית, מרצה, כותבת ומשוטטת ברשת.

 

 

 

 

שיתופים של נשים באתר על אובדן הריון:

אבל למה?/ אמא אנונימית

תגמרי עם זה וזהו/ אמא אנונימית

היום היית צריכה להיוולד/ אמא לשניים

השאירי תגובה

אולי יעניין אותך לקרוא גם :

הריון שלישי. נקודה?

מאת : הילה שרעף גלסר

2 באפריל 20142 תגובות

מתוך הריון, יומן הריון

הריון שלישי אחרי ארבע שנים מהשני. ארבע שנים שבהם עברתי מסע הישרדות אמיתי ולא הישרדותי אל תוך האישה שאני היום, מסע הישרדות נשי, אימהי, קיומי.

ופאקינג…שרדתי. ויותר מזה.

אמא יקרה לי

מאת : אמא לעצמי

14 בספטמבר 20119 תגובות

מתוך אמהות ובנות, לכל אמא

בני כבר בן שנתיים ושמונה חודשים. מאז הלידה אני כמהה לכתוב על הכאב של אובדן אם. של חווית הגדילה לצד אמא מעורערת, אומללה, דיכאונית, אלימה, לא יציבה.

וכל הזמן יש פתיל בתוכי שבוער וממגר. אולי זו אשמה. אולי גם בושה.

הלידה וההורות כטקס חניכה , כסיפור הירואי

מאת : דנית צור אלמוג

12 באפריל 20113 תגובות

מתוך הכנה ללידה ולאמהות, הריון

פעם, לפני הרבה שנים, בממלכת שומר, חיה מלכה, בשם איננה. איננה היתה מלכת שמיים וארץ, שמלכה על פני שבעה מקדשים והיתה אהובה מאוד על כל נתיניה. היא הובילה קרבות אינספור, ניהלה את ענייני ממלכתה ביד רמה והיתה גם משוררת רבת כשרון.

יום אחד שמעה איננה קריאה פנימית.

נעים לי להכיר

היי, איזה כיף שהגעת.

מעכשיו אפשר להתעדכן בקלות בתכנים החדשים על ידי קליק אחד.

תלחצי כאן: https://bit.ly/2HXueCm

להיות אמא לתינוק ולהרגיש שאני ברכבת הרים

כשמה שעזר בעבר כבר לא עוזר כשאני אמא לתינוק

כלי יעיל להתמודדות עם רגשות אשם