פתאום אני אמא לשניים. זה לא מה שחשבתי שיהיה..

מאת : אמא אנונימית

11 בינואר 2015 | 4 תגובות

מתוך אחרי לידה, קושי אחרי לידה

 

זה ממש לא מה שחשבתי. לידה שנייה, ילד שני.. אני כבר אמא מנוסה. ואני אמא טובה. אני יודעת את זה. ילדה בת שש וחצי שעד כה הייתה ילדה יחידה, קיבלה ממני את מאת אחוזי תשומת הלב, ולא היה דבר שלא סיפקתי לה מבחינת הקשר שלי ושלה. ילדה מאושרת, בריאה, חכמה, חברותית, עם אינטליגנציה רגשית כה מפותחת שאפילו הגננות והמורה הבחינו בזה. אני אמא טובה.

אז מה קרה? למה עכשיו, דווקא בסיבוב השני – אני מרגישה לא מוצלחת? איך נהייתי אמא עייפה, מותשת, מתוסכלת, כועסת רוב הזמן על כולם ועל סף לחזור לציפרלקס. עד שסופסוף אני מצליחה להניק.

 

את המתוק הקטן, נכון להיום בן שלושה חודשים בלבד, הריתי אחרי כמה וכמה חודשים של טיפולי פוריות. הפעם האחרונה שעשינו את הטיפול אמרתי לבעלי שזהו, אני סיימתי. לא עושה את זה לעצמי ולא לזוגיות ולמשפחתיות שלנו יותר. יבוא – יבוא. לא יבוא – לא נורא. הילדה היא כל עולמי, ממלאת את ליבי עד גדותיו ומציפה אותי באהבה. אז נהיה משפחה קטנה – לא נורא. קטנה ומאושרת עדיף על גדולה ולא מאושרת. ואז נקלטתי, שמחה גדולה, למרות שהייתי מאושפזת חודש שלם ורחוקה מהבית. אושר גדול. חזרתי לעבוד אחרי האשפוז, הרגשתי יחסית בסדר, והכל הלך על מי מנוחות.

ואז כבר לא.

ואז התחילו הכאבים, ולא הבנתי מאיפה הם באים, ועד שגילינו את מקור הבעיה כבר הייתי בחודש שביעי, ענקית, שמנה, עייפה, כועסת על כל העולם כל הזמן וכואבת. ומאז אני מרגישה ככה. אמנם בלי הכאבים אבל ענקית, שמנה, מתוסכלת, עייפה ועצבנית. אז המליצו על שמירת הריון. שמחתי מאוד כי גם ככה נהיה לי כל כך רע בעבודה שפשוט רציתי להתחפף משם. הייתי בבית, ומעבר לכאבים – היה לי נהדר. נחתי, נרגעתי ופחות כאב. ואז הלידה. אין משהו מיוחד לומר עליה, העיקר שעברה בשלום, יש לי בידיים תינוק קטן ומדהים שכל כך חיכינו לו….

 

ופתאום אני אמא לשניים. ובעלי עובד שעות מטורפות, יוצא בשעה 5 בבוקר מהבית וחוזר בשעה 19. ואני לבד. עם שני הילדים. לא מצליחה להניק יותר מידי, אבל משתדלת. לכל העולם כמובן יש מה להגיד לי. כן תניקי/לא תניקי, כן שווה את המתח כי הילד יהיה בריא/לא שווה את המתח כי הילד לא יהיה שקט א את לא שקטה. חלאס – תנו להתבכיין ולנסות בשקט. מותר לי לטעות. מותר לי להיות עצובה. אבל אם החלטתי שאני רוצה להניק – צאו לי מהציצי. החלטה שלי. זה לא שהוא מורעב – הוא עולה יפה במשקל ואם חלילה הוא נראה לי רעב – אני משלבת בקבוק. לא קרה כלום.

והזמן עובר והילד ממשיך לבכות. ולא נרגע. וכבר שלושה חודשים הוא על הידיים שלי. וכואב לי כל הגוף. ומשהו באינטואיציה שלי אומר שמשהו עם הילד לא תקין. שבוע הבא אני הולכת לרופא התפתחות ואני מקווה שיהיה בסדר. לא נראה לי הגיוני שילד בן שלושה חודשים לא מפסיק לבכות. כל יום כל היום. בקושי ישן, בקושי נרגע. די, זה לא מה שרציתי. זה לא מה שקיוויתי או חשבתי שיהיה. הגדולה הייתה כזו תינוקת קלה…..גזים וכו', אבל תינוקת קלה. ופה – אני מרגישה שאני טובעת.

 

רוב היום אני לבד…יש לי עזרה, כן. ההורים שלי ההורים שלו, אבל רוב היום אני לבד. ושבוע הבא…שבוע הבא הוא יוצא לחודש מילואים. ועל הראש שלי שני הילדים, כלבה וחתולה. שלא לדבר על זה שחורף ואין לי מושג איך אני אוציא את הילדה לבי"ס עם התינוק והכלבה, כי רכב אין לי.

רק דמעות יש לי כרגע.

עברתי שבעת מדורי גיהנום רק כדי להגיע למדור השמיני?  למה זה ככה? למה אני בוכה כל הזמן?  למה אני מרגישה שאני לא אוהבת אותו למרות שאני יודעת שאני כן וזו רק תקופה שתעבור? ברור לי הרי שזו תקופה, למה אני לא מצליחה לחשוב על זה שזה זמני וזה יעבור?…. למה אני תקועה בתוך העוד שניה דכאון הזה?….

אני לא נהנית. משום דבר בחיים שלי כרגע אני לא נהנית.

איך יוצאים מזה?…

 

 

עוד אמהות כותבות:

רוצה חברוּת? על בדידות אחרי לידה / אמא ענבר

רגעים קטנים של אושר (וגם קושי) אחרי הלידה / אמא של שירה

בכי אחרי לידה / שלומית ארד

"אני לא האמא שחשבתי שאהיה"/ לימור לוי אוסמי

4 תגובות ל- “פתאום אני אמא לשניים. זה לא מה שחשבתי שיהיה..”

  1. איילת הגיב:

    את מאוד מזכירה לי את מה שאני עברתי אחרי הלידה השנייה, הבת שלי הבכורה היתה תינוקת יחסית נוחה, מגיל 6 שבועות ישנה לילה שלם, קצת גזים אבל בסך הכל אחרי חודש וחצי הכל הסתדר והקשיים היו בהחלט סבירים ואילו הבן שלי היה תינוק מאוד מאתגר, בכה ולא ישן לילה שלם עד גיל כמעט שנתיים, עברתי משבר, ממש היה לי קשה ומעט מאוד עזרה, הסביבה שלי לא כל כך הבינה למה אני ככה הרי רציתי כל כך חתונה וילדים (התחלתי רק בגיל 35) והיה קשה!!! היו ימים שפינטזתי שאני מעיפה את הילד שלי מהבית או שאני עוזבת את הבית ועוד כל מיני מחשבות נוראיות, מצד אחד אהבתי אותו מאוד ומצד שני שנאתי וזה הפחיד אותי מאוד. עזר לי מפגש של קבוצת אמהות עם מנחה, למרות שמאוד ממליצה שבקבוצה יהיו עוד אמהות לילד שני ולא רק אמהות לילד ראשון שלא ממש הבינו תמיד את מה שאני עוברת. ולזכור שזה באמת עובר, היום הבת שלי בת 7 והבן בן 5 ואני מאוהבת בהם בטירוף, הבן שלי ישן לילה שלם וילד מדהים, מאוד אנרגטי עד היום אבל עם לב רחב ואוהב. זה באמת עובר ומשתפר עם הזמן. זו לא קלישאה, זה קורה 🙂

  2. שגית ברמי הגיב:

    נתחיל מזה שאני כל כך מבינה את מה שאת עוברת. אצלי הגדולה הייתה תינוקת בכיינים ומתישה. לא ישנה טוב ורצתה המון ידיים. ואני הייתי אם חדשה , רחוקה מההורים, בת 26 ועם בעל בצבא שיותר לא היה מאשר היה. אני בטוחה שחוויתי שם סוג של דיכאון ולא טופלתי כי לא הבנתי שזה זה. איך שהוא זה גם עבר ככל שהיא גדלה ונהייתה נוחה יותר. עם הבן השני זה לא קרה כי הייתי מוקפת במשפחה . עם הבן השלישי זה קרה ובענק בעקבות פוסטר טראומה שעברתי.
    אני יודעת מה זה להיות בדיכאון .
    יקירתי את מותשת. את הרבה שעות לבד , עם עצמך והילדים, מקדישה את כולך לתינוק שחש שאת כואבת ולא מרוצה מעצמך כאמא וממש לא באשמת. זה קורה להמון נשים.
    הבריאות הנפשית שלך היא הכי חשובה. אז לפני שזה מדרדר תבקשי עזרה מקצועית (פסיכולוג , מלווה רגשית לנשים אחרי לידה,) כדי שתהיה לך במה לפרוק את כאבי, את זקוקה לזה מאוד. עכשיו לגבי הילד-צריך לבקש את עזרת המשפחה יותר ואם זה לא הולך קונים עזרה בכסף. מישהי שתהיה עם הילד שעתיים אחרי צהריים ואת תתני לבילוי עם הגדולה, או מישהי שתבוא לשעתיים בבוקר ואת תלכי קצת לקניון, להיפגש עם חברה ולטפל. את זקוקה לחברה של מבוגרים. יש קבוצות של אמהות לאחר לידה שאפשר לבדוק במקום מגורייך לעתים זה פרטי לעתים דרך טיפת חלב.
    אני , כאמת אישית לנשים ואחרי הניסיון המר שהייתה לי באופן אישי יכולה לסייע לך אם תרצי. תוכלי לפנות אליי בכל שאלה או בקשה. לילה טוב

    • אמא אנונימית הגיב:

      מגיבות יקרות.. המון תודה לכולכן על המילים החמות. אכן תקופה לא פשוטה. לשמחתי באמת בורכתי במשפחה מקיפה וחברות שרובן מבינות מה עובר עלי (כי לכולם כבר יש ילד שני הרבה לפני…) אני בטוחה שמתישהו אצא מזה, בעזרת הכתיבה, הציפרלקס והאהבה…. העיקר לצאת מהבעסה הזו כבר. תודה רבה לכולן… זה מאוד עוזר…

  3. עינב הגיב:

    כל כך מבינה את התחושות, ילד שלא מפסיק לבכות קשיים רבים בהנקה והגוף שמתפרק וכואב… אצלי הראשונה בכתה בלי הפסקה והייתה כל היום על המנשא והידיים. אחרי 4.5 חודשים אובחן ריפלוקס סמוי. לא יודעת עם זה רלוונטי אבל אחרי יומיים שהתחלנו לקחת זנטקס היא נהייתה תינוקת אחרת ואני יכולתי לחזור לחיות.

השאירי תגובה

אולי יעניין אותך לקרוא גם :

איך נכנסתי להריון ראשון ללא בן זוג ? חלק 2 – מיומנה של אם חד הורית

מאת : אוסי הורביץ

25 בדצמבר 20100 תגובות

מתוך אמהות חד הוריות, טיפולי פוריות, לכל אמא, רוצות הריון

תקציר הפוסט הקודם: קיבלתי החלטה להרות מתרומת זרע. בחרתי זרע. עברתי הזרעה ראשונה שלא הצליחה ואז הגיעה ההזרעה השנייה. בדיקת הדם הראתה שיש הריון, אך דופק לא נמצא !    אמרו לי: "בואי עוד שבוע ונראה איך מתפתח (או לא)." השבוע הזה היה השבוע הכי ארוך שאני זוכרת בחיי. מכיוון שהדברים לא היו ברורים, לא שיתפתי […]

"בחיים תמיד הדברים מתפרקים ואחר כך שוב מתאחים…"- דיכאון אחרי לידה

מאת : תמר קלר

8 בנובמבר 20106 תגובות

מתוך דיכאון אחרי לידה, מבט מקצועי, מקצועניות מדברות

כשהגעתי בזמנו לרופא ואובחנתי במצב של דיכאון אחרי לידה, הוא גם הוסיף והסביר שחיי יהיו קצת שונים מהיום שאחרי. הוא אמר שעם כל שינוי משמעותי בחיי ייתכנו מצבים של "נפילות", שגם אם הגעתי לנקודת הזינוק, הנפילה לתהום יכולה לקרות כל כך מהר, אז פשוט כדאי שאהיה מודעת ומוכנה.

הפלה שעדיין יושבת לי בבטן, בלב ובנשמה. חלק א'

מאת : ladybike

15 באוגוסט 201112 תגובות

מתוך הפלה, אובדן הריון, הריון

הריון ראשון היה בצבא ונגמר בהפלה יזומה.

הריון שני ושלישי היו כשממש רציתי ללדת ופשוט לא הלך. הפלה בשבוע 9 ואחרי שנה של המתנה, הריון, עברנו שבוע 12 ונשמנו לרווחה, אבל בשבוע 14 – עובר בלי דופק.

הריון רביעי וחמישי הסתיימו בשתי לידות של 2 ילדים מקסימים בהפרש של שנה ושבועיים ואז, כעבור 10 שנים של לשגע את בן זוגי, שלא הסכים לעוד ילד ובסוף נכנע, כי יום הולדתי ה40 קרב… נכנסתי להריון השישי…