אירוח פאנל מקצועי: מגוון נקודות מבט על התמודדות אחרי לידה

מאת : לימור לוי אוסמי

4 בפברואר 2015 | תגובה אחת

מגוון נשות ואיש מקצוע מביאות את נקודת מבטן הייחודית בנוגע להתמודדות אחרי לידה

מתוך אחרי לידה, מה עם הצרכים שלי?, מקצועניות מדברות, עמוד הבית, תחושות מגוונות אחרי לידה

 

בשבוע האחרון הקשבתי לאישה שילדה לפני כחודש את ביתה הרביעית (המקרה מובא לכאן באישורה עם שינויים). היא מעל גיל 35, אישה בשלה ומודעת, בזוגיות שנייה טובה, אשת מקצוע מצליחה בתחומה החווה כעת קושי להתמודד עם הטוטאליות ההורית המאפיינת תקופה זו, עם אובדן החופש, אובדן העצמאות, קטיעת הרצף המקצועי, הבדידות ודחיקת צרכיה הצידה.

בתקופה האינטנסיבית של חודש אחרי לידה, כאשר החלק האימהי מפותח במיוחד ודוחק הצידה את שאחר החלקים (המפותחים) שבתוכה, היא מגלה אי נוחות, בלבול וחוסר וודאות לגבי מתי האינטנסיביות הזאת תיגמר והיא תוכל לחזור לעצמה, לממש את עצמה, לחזור לעבוד, וליהנות מדברים שקשורים רק אליה.

עלו בה השאלות 'האם זה היה שווה את זה?', למה הייתי צריכה את זה בכלל?', יחד עם בהירות שביתה רצויה ואהובה עד מאוד.

היא התפלאה שמתחילות לפעפע בה תחושות של חרטה, אכזבה, תהייה האם זה היה שווה, האם היא מוכנה או רוצה לספוג את הקפיאה הזאת בשאר ממדי החיים שלה. לא היה לה נעים להרגיש את כל אלו בתוכה.

 

לאחר השיחה חשבתי שיהיה מעניין להביא מגוון נקודת מבט של נשות מקצוע מתחומי טיפול שונים על אותו מקרה בדיוק, בכדי להרחיב את הידיעה וההסתכלות.

נקודות המבט השונות מובאות לפניכן.

נשמח לשמוע בתגובות גם את נקודת מבטכן הייחודית כנשים שחוו דברים דומים או נשות מקצוע.

 

לימור לוי אוסמי, יוצרת האתר 'נשים מדברות אמהות, עוסקת בהעלאת המודעות למעבר הרגשי להורות ומקיימת מפגשי ייעוץ ממוקדים עם נשים בנושא הזה.

בשיחה שמנו לב למגוון התחושות שקיימות בה בו זמנית והצגתי לה נקודת מבט שונה, המתייחסת אל תחושות החרטה, הבלבול והקושי להתמסר להנאה בגידול התינוקת, כאל תחושות בריאות המסמלות את ההתפתחות האישית והרוחנית שהיא עברה בשנים הללו.

היום, האמהוּת היא לא הדבר היחיד או המרכזי שמשמח אותה ומרחיב את ליבה, אלא היא   עוד הרבה דברים נוספים וזה דבר טוב. ברגע שתחומים רבים בחיים מתפתחים, משמחים אותה, טובים לה ומעניקים לה אושר גדול, בוודאי שיהיו גם עצב, חרטה ואכזבה כאשר מימוש החלקים המהנים שבה נדחה לזמן לא ידוע עקב בואה של התינוקת.

האובדן, הצער ואף חרטה על בוא ביתה לעולם הוא דבר טבעי שמגיע מעצם היותה אישה בשלה, מפותחת שנהנתה עד לא מזמן מתחומים רבים בחייה ובשל המחירים האישיים שהיא משלמת בתקופת חיים זאת, למרות ההנאה שהיא חווה ברגעים רבים ביומיום.

בדקנו איך היא מרגישה עם נקודת מבט זאת והיא הרגישה שזה עוזר לה. היא הרגישה שכעת מותר לה להרגיש את מה שהיא מרגישה, תחושותיה אינן מעידות על משהו לא טוב או לא בסדר או על שיבוש שקיים בה. נקודת המבט החדשה אפשרה לה להתקרב אל התחושות הלא נעימות ובמקביל, גם להרגיש את האהבה לתינוקת וההנאה שיש ברגעים רבים במשך היום בו זמנית.

משם המשכנו לחשיבה מה יכול לעזור לה כרגע בתוך היומיום ובדקנו מה במציאות חייה יכול לתמוך בה, מתוך הבנה שתמיכה בתקופה זו היא קריטית ומשפיעה לטובה על רווחתה הנפשית ויכולתה להתמודד עם תחושות לא נעימות שעולות בה.

 

תמר קלר – ברכת אביה. הסברה ליווי והכוונה במעברים רגשים ודיכאון בזמן הריון ואחרי לידה

אני מאמינה שלאותה אישה בנקודת זמן כזו יעזרו ארבעה מעגלי התייחסות:

  1. מעגל של הקשבה– מכל הסביבה- בן זוג, משפחה קרובה, חברים. פשוט הקשבה ללא תנאים או ציפייה לשינוי ותגובה של האישה.
  2. מעגל של חיזוקים חיובים – גם ברמת השיח וגם ברמת העשייה.
    ברמת השיח: "את אמא טובה" ," עשי את הדברים בקצב שלך", "מה שאת מרגישה הוא האמת עבורך", "בואי נדבר עם עוד אימהות שרק ילדו"..

ברמת העשיה: איך נוכל לעזור? מה לדעתך ייתן לך להרגיש יותר טוב?

  1. מעגל של קבלה ולגיטימציה– גם של האם את עצמה וגם של הסובבים אותה -בזמן הכאוס הזה.
  2. מעגל של תיווך מקצועי מקדם – במידה ומעגל הרגשות מפריע לתפקוד ברמה יומיומית על פי ראות עיניה של האם והרגשתה, ממליצה למצוא אשת מקצוע /מתווכות מקצועיות שאליהן האישה הכי מתחברת ואיתה לעבור תהליך. גם הצטרפות לקבוצת שוות יכולה לעזור.

 

 

רן אלמוג, פסיכולוג קליני בגישת ACT

אני חושב שהמקרה נוגע באופן עמוק מאוד בנושא הזהות האישית והדרך שבה אנו מספרים לעצמנו את עצמנו. פיתוח הזדהות גוברת והולכת עם חלק מקצועי קומפטנטי יכולה להיות אחד מהגורמים מעניקי הסיפוק בחיים, אולם אחיזה נוקשה מדי באספקט זה של העצמי עשויה להפוך לעיתים גם למגבילה ומעכבת.

עצם הופעת הבלבול והמצוקה בזמן של לידה מאוחרת ובאופן שלא הופיע בלידות קודמות עשויה להעיד על כך שיש מקום לסייע לאותן נשים לאמץ עמדה מתבוננת על מרכיב זה בעצמיות שלהן תוך הפניית חמלה לנטיית האנושית להיאחז במרכיבי זהות אשר מעניקים הנאה וסיפוק. ההתערבות הטיפולית ברוחACT   במקרה זה תהיה שכלול היכולת להיות במגע עם אספקט עצמי שאותו ניתן לכנות 'העצמי כמרחב קונטקסטואלי' – מאפיין עצמי אשר רואה את העצמי כמעין מרחב פתוח אשר בו מופיעים רגשות, מחשבות, זיכרונות וגם מרכיבי זהות שונים אולם אין הוא מזוהה עם אף אחד מהם.

אין במגע עם אספקט של העצמי והתבוננות מעמדה זו על המתח בין הזהויות  – המקצועית והאימהית  – להבטיח הפסקת הקונפליקט בין עמדות אלה, אלא רק לסייע בהגמשה והרפיה של האחיזה בכל אחת מהן כך שתתאפשר תגובה גמישה יותר אל נסיבות החיים המשתנות.

 

אורה ברקן, פסיכולוגית קלינית מתמחה, עוסקת בקשר בין פסיכולוגיה ומגדר בגישה פמיניסטית

הייתי מתייחסת לתחושות שדברים אבדו או נשמטו כאל אובדן ממשי ואמתי, גם אם הוא רגעי,  כי זה מה שנכון ברגע הנוכחי. מתוך, כך הייתי מציעה לעבור תהליך של אבל על אותם דברים- בדומה למאמר שפרסמתי בזמנו באתר שלך.

נקודה נוספת: לחוות את הרגשות הקיימים (עצב, תסכול, כעס, תוקפנות, חוסר ערך וכדומה) כפי שהם ולשים לב אם "מתלבשים" על הרגשות האלה "רגשות לוואי", שהם רגשות של שיפוט על הרגש המקורי, למשל אשמה ("איך אני יכולה להיות עצובה כשיש לי ילד בריא שרציתי בו? כנראה שאני לא בסדר"), ולנסות כמה שאפשר להישאר עם הרגשות המקוריים. מה שעוזר לעשות זאת הוא ההכרה שאין רגשות שאסור לחוות. כולם מותרים, קשים וכואבים ככל שיהיו, וההתמקדות בהם מסייעת לשרוד אותם ולעתים אף למוסס משהו מהאיכות הכואבת שבהם.

הרבה פעמים יש בתקופה זו נטייה גם להשוות לנשים אחרות ולהרגיש רע לעומתן, כי הן כבר חזרו לתפקד מקצועית, חזרו לגזרה וכו', ולאישה יש תחושה שנותרה מאחור. אני מציעה להכיר בזה שהשוואות כאלו מכבידות ולהשתדל להשאיר בתקופה הזו את מה שמקל: אנשים תומכים ואהובים, רגעים לאוורור אישי והרבה סליחה וחמלה עצמית.

לבסוף, להזכיר לעצמך שדברים יתארגנו בסופו של דבר, כמו שקרה גם באירועי משבר אחרים בעבר. כמה שקשה כרגע להחזיק בחוסר השליטה ובחוסר הידיעה לגבי איך הדברים יתארגנו וכמה זמן זה ייקח, בסופו של דבר, זה יקרה. כך, לעבור יום יום, שעה שעה, דקה דקה. לצרוך את הזמן במנות קטנות.

 

דנה רביב ליברמן, ליווי רגשי אחרי לידה

התחושות שמתאורות כאן הן נורמאליות טבעיות ומאוד מובנות.

בכל מעבר בחיים, ולידה היא מעבר (לא משנה איזה מספר ילד זה), יש שינוי המביא עמו אי וודאות וזאת מייצרת פחד /חרדה. הקלפים נטרפים וצריך לארגן את החיים מחדש.

בהבאת ילד לעולם ובטיפול שלו יש המון וויתור מצד האמא (בעיקר). זה מתחיל בהריון בוויתור על גופה, לאחר הלידה  יש וויתור על שעות שינה, על הזוגיות, על סדר יום, לעיתים על הילדים "הגדולים" על מעגלים חברתיים ולעיתים על עשייתה המקצועית.

אימהות נתפסת כמשהו טוטאלי, במובן של אם אני אמא אז אני רק אמא וזה כל מה שצריך לעניין ולשמח. בחברה הישראלית סביב המילה 'אימהות' יש המון אמונות יסוד : "אימהות = הגשמה", "אימהות זה אושר", "נולד לך ילד בריא אז את צריכה לשמוח" ,"אימהות זה המקצוע הכי חשוב שיהיה לך " אימהות רוצות להרגיש בעלות ערך בלי קשר לאימהות שלהן וכמעט אף פעם הן לא מרגישות רק ככה. בתקופה ראשונית של תינוק שרק נולד, הוא צריך אותך 24/7 ולא ממש מעניין אותו הרצון שלך בהגשמה. הוויתור על 'האני' הזה הוא קשה, חדש, ודורש תקופת הסתגלות.

אני מציעה לאימהות שאני מלווה  להתחבר לקבוצות של אימהות ב"חופשת" לידה, לכתוב על דף כל מה שעולה ולתת לגיטימציה לכל הרגשות, לנסות לקבל את המציאות כמו שהיא. להבין שהכול זמני ומשתנה עם הזמן ולמצוא זמן לעצמן שבו הן לא מתפקדות כאימהות כדי להיטען בכוחות מחודשים.

 

יפעת פרס, פסיכותרפיסטית גופנית בשיטת הביוסינתזה.

מה שאני אתייחס אליו הוא הדבר שהכי תפס אותי – תחושת ה"בהלה הקטנה" מול המחשבות "האם זה היה שווה את זה?" ו-"למה הייתי צריכה את זה?". ייתכן שהבהלה לא כזו קטנה.  את קיומן של מחשבות כאלה אני רואה בשני אופנים, שראוי שיתקיימו זה לצד זה.

ראשית, מחשבות מסוג זה הן לגיטימיות וזקוקות לאמפתיה. עם זאת, כיון שהן עוסקות בסיטואציה בלתי הפיכה, הן נידונות להחזיר אותנו שוב ושוב לאותו מקום, ברגש שהולך ונטען. הן מלבות את המצוקה ואת חוסר האונים. קצת מזכיר לי תקופה בה ילדים קטנים מטיחים את ראשם ברצפה בתגובה לתסכול, ונראה שההטחה לא מביאה איתה פורקן אלא להיפך, מלבה את הרגש.

לכאורה, יש כאן אמירה פרדוקסלית: המחשבה לגיטימית (כלומר הביטוי שלה נחוץ) ובו בזמן 'מזיקה'. כדי למנוע חוויה תמידית של חוסר אונים, מחשבות מסוג זה זקוקות לתיחום, אך אם התיחום יהיה סכר רגשי שלא יאפשר כל מעבר תיווצר סכנת הצפה. התשובה לכך היא גם וגם. גם להיות עם זה וגם לא.

כשהרהרתי בכך, נזכרתי במורה הרוחני אקהרט טול  מחברו של הספר "כוחו של הרגע הזה", ובתורות דומות לשלו שמתייחסות לאפשרות להיות ב'כאן ועכשיו'. אקהרט מציע להיות עם המחשבה/הרגש ברגע נתון ומוגדר– ממש לקרוא להם ולהיות איתם בצורה מלאה, עם מלוא תשומת הלב, לדבר, לבכות, להציף, להתאבל. לתת את הנראות שחייבים לתת לחלקים האלה. אך בשאר הזמן – כדי לשרוד, כדי לתפקד, ואולי אפילו כדי לשמוח, ובמיוחד כדי לא לשחות בחוסר האונים הזה שעה שעה ודקה דקה – עליי להפוך להיות 'בעלת הבית' של המחשבות האלה ולבחור לא לתת להם במה. כלומר, לראות אותן כשהן באות ולומר משהו כמו "כן, אני רואה אתכן, אני יודעת, ואנחנו ניפגש בהמשך היום/מחר".

הדימוי שעולה לי הוא שהנשים האלה מחזיקות כדור אש בידיים שלהן לאורך כל היום, וזה בלתי נסבל. להעביר אותו פעם ביום למישהי אחרת  באמצעות שיחה או טיפול (ולקוות שיישאר אצלה זמן מה) או להחזיק בו רק שעה ביום יכול לאפשר ברגע הזה הקלה ושחרור מכל העול והשריפה.

 

ד"ר ליאת הולר הררי, פסיכיאטרית, פסיכותרפיסטית, מדריכת הנקה

הטוטאליות שנדרשת מאמא, מול הרצון לממש חלקים נוספים, שכבר הבשילו ובאו לידי ביטוי ורוצים עוד. יחד עם כל זה, לא נשכח לדבר על הציפיות הגבוהות שיש לחלק מהנשים מעצמן, ציפייה להיות "טובה" גם כאמא וגם בתחומים האחרים בחיים. הציפיות הללו מעוצבות על ידי העולם הפנימי, החוויות שאותה אישה אספה, ועל ידי החברה שבה אנו חיים.

מנקודת המבט הפמינסיטית שלי (כן, זו לא מילה גסה) אני חושבת שלחברה שלנו יש חלק גדול בתחושות הקשות שעוברות על אימהות. הדימוי הפנימי שאשה בונה לעצמה, של מה זה אמא, ומה זאת אישה, ועוד הרבה דברים אחרים, מעוצב על ידי החברה, במשך דורות.

מנקודת מבט טיפולית, כפסיכותרפיסטית- הקונפליקט בין הטוטאליות להגשמת חלקים אחרים היא בעצם צורך לשמור על ה"עצמי" מול הצורך לוותר עליו, לזמן מסוים. בגדול, העצמי הוא החלק המגדיר אותנו בעינינו, הרצונות, השאיפות, ותחושת המהות שלנו. הקשר החזק שנוצר עם התינוק לפעמים מאיים באופן לא מודע, על תחושת העצמי הזאת. האישה שדיברת עליה אינה בדיכאון. לפעמים הדיכאון מופיע כאשר אישה מתקשה לעמוד במשימה הזו של ביטול העצמי ושמירה עליו, באותו הזמן. ממש פרדוקס.

 

קרן פרידמן גדסי, מפתחת ומלמדת את גישת  B.O.T, תרפיה מוכוונת לידה ליווי תהליך אישי ממוקד בשדה הלידה

אינפורמציה מקופלת–  הייתי מזמינה את האישה שמולי לחקירה משותפת של ההרגשה שלה מתוך הנחה ש'מקופלת' שם אינפורמציה משמעותית עבורה, הקונפליקט הפנימי מספר ברוב המקרים על משהו בנו שרוצה להתפתח –  ומחפש את הדרך.

כשאשה מתארת חוויה של חלקי חיים שנדחקו הצידה ואת הציפיה ש"החיים יחזרו" אפשר יהיה להעמיק עוד את ההכרות עם החלקים בה שמרגישים לא שייכים כעת, מה הם ה"החיים שהלכו" ומה זה בעצם עבורה ש"החיים יחזרו". פעמים רבות נשים יתארו  חוויה של אובדן (של חלקים בתוכן שהן איבדו) ואפשר יהיה להציע לבדוק עוד את ההיבטים הבאים – מה בך הלך לאיבוד? איזה מין עצמי מתקיים עכשיו, כשאין את זה? איזו מין סוג של בדידות זו? (בדידות שקשורה לנושאים מקצועיים? אם הצורך הוא בתקשורת המקצועית או דווקא בהתחככות בתוכן מקצועי? או האם הבדידות קשורה לצורך בחברה מסוימת?) מה היא תחושת החסר שתיארת? מה את מרגישה שחסר?

ככל שהתחושה תתבהר יוכלו להופיע האפשרויות לשינוי באופן יותר ברור. משם, הייתי מציעה לה עוד שאלות על תחושת החיות שנובעת מהפן המקצועי שחסר לה. (מה יוצר את תחושת החיות? תמיכה באחרים?/ פתרון בעיות?/ אינטראקציה שקשורה לחקר מסוים?/ בנייה משותפת?).
הקונפליקט הקיים מייצר הזדמנות להכיר יותר לעומק את תחושת החיות וחוסר החיות בתוכה, וכשהחסר קשור לעניין מקצועי אפשר להציע לקחת את התקופה הזו כמחקר שבו היא גם החוקרת וגם הנסיינית -כלומר לומדת עוד על עצמה ועל הקשר שלה למקצוע דווקא מתוך הנתק הזמני שהיא שרויה בו.  היא יכולה לתעד את החוויות שלה, אולי לכתוב ולשתף אחרים (בלוג/פייסבוק) כדי ליצור השפעה חברתית ועוד מהלכים דומים שמאפשרים לה לעבור בין ממד האימא לממד 'אשת המקצוע' ביתר פשטות, רק בדרך קצת אחרת ממה שהיה עד עכשיו. אחת הנשים שעבדתי איתה כך בתקופה כזו, תיארה את ההרגשה שלה:  "אני כמו בית שנוספו לו עוד חדרים חדשים", הקושי שלה בתקופה הזו היה עצום ויחד עם זאת כל הזמן תחושה שמרחבי חיים חדשים נפתחים עבורה, מנעד של תחושות שהיא לא הכירה, פרספקטיבות חדשות שנפתחו בפניה.

 

 

לימור לוי אוסמי, יוצרת האתר 'נשים מדברות אמהות, עוסקת בהעלאת המודעות למעבר הרגשי להורות ומקיימת מפגשי ייעוץ ממוקדים עם נשים בנושא הזה.

הבלוג האישי שלי, אודותיי. ליצירת קשר: Medabrot.imahut@gmail.com

 

תמר קלר – ברכת אביה

הסברה ליווי והכוונה במעברים רגשים ודיכאון בזמן הריון ואחרי לידה.

מייל: tamarkeller1@gmail.com

פייסבוק : https://www.facebook.com/birkat.aviya

נייד: 050-8783200

 

רן אלמוג, פסיכולוג קליני מ.ר. 81587

קליניקה פרטית: טיפול ממוקד וארוך טווח בגישת ACT.
מבוגרים ונוער
054-4449798
almogran@hotmail.com
almogran.co.il

 

אורה ברקן, פסיכולוגית קלינית מתמחה, עוסקת בקשר בין פסיכולוגיה ומגדר בגישה פמיניסטית.

עובדת במרפאה ציבורית לבריאות הנפש בלוד ובקליניקה פרטית בראשל"צ.

ora.barkan@gmail.com

אתר

 

דנה רביב ליברמן,  ליווי רגשי לאחר לידה לאמהות בביתן באזור השרון

054-4593382.

להכיר את דנה רביב ליברמן

 

יפעת פרס פסיכותרפיסטית גופנית בשיטת הביוסינתזה.

עובדת עם נשים וגברים , בחיבור הגוף עם הנפש. עם דגש על מציאת המשאבים והכוחות שבנו.

yifatperes@gmail.com

050-2099967

 

 ד"ר ליאת הולר הררי, פסיכיאטרית, פסיכותרפיסטית, מדריכת הנקה.

מקימת אתר נפש אם

בפייסבוק

 

 קרן פרידמן גדסי, מפתחת ומלמדת את גישת  B.O.T, תרפיה מוכוונת לידה,  ליווי תהליך אישי ממוקד בשדה הלידה

אתר

 

 

 

 

נשמע לשמוע בתגובות גם אתכן בהקשר הזה.

 

עוד מאמרים מקצועיים ניתן למצוא כאן.

נושאים קשורים :

תגובה אחת ל- “אירוח פאנל מקצועי: מגוון נקודות מבט על התמודדות אחרי לידה”

  1. שגית ברמי הגיב:

    אני ילדתי את בני הצעיר במרחק של שבע שנים מבני המרכזי ובמרחק של 11 שנים מבתי הבכורה. זה היה לא קל כי הייתי באמת רגילה לסוג של עצמאות וחופש שיש כשהילדים גדלים. הרגשות של האם הזו טבעיים ביותר ויש לתת להם מקום. לשהות בתוך הרגש לראות אילו מחשבות עולות ולשאול את עצמה : אוקיי זה המצב עכשיו איך אפשר לתעל אותו למקום טוב יותר?
    גם עם תינוקת קטנה אפשר לעשות כל מיני דברים שהיא הייתה רגילה אליהם אך כמובן שבהדרגה ולא הכל בבת אחת. אפשר להתחיל בצעדים קטנים עם דברים שאפשר לעשות וישמחו אותה. אפשר ורצוי לאוורר את עצמה מדי פעם ולהשאיר את הקטנה עם מטפלת או בן/בת משפחה ולקחת בחזרה את המושכות לידיים שלה בקצב שמתאים ונכון לה.

השאירי תגובה

אולי יעניין אותך לקרוא גם :

על מכתב קטן עם משמעות גדולה

מאת : קרן פרידמן גדסי

13 ביוני 20114 תגובות

מתוך הכנה ללידה ולאמהות, הריון

אני כותבת את השתלשלות העניינים כי היא מרגישה לי כפותחת דלתות באופן הכי משמעותי שחוויתי עד כה, וכי האפשרות הזו שהשתמשנו בה, פגישה עם עובדת סוציאלית של אגף אמהות ומכתב שהיא כתבה שהיה מונח צמוד לגיליון הלידה של היולדת, הייתה כל כך משמעותית בכל רגע מהלידה, שאני מקווה שעוד נשים שזקוקות לה, יוכלו להשתמש בה ולקבל את התמיכה הנכונה להן מכל מי שנמצא איתן בלידה.

הניתוח הקיסרי שעברתי

מאת : קרן

3 בספטמבר 20123 תגובות

מתוך ניתוח קיסרי, סיפורי לידה

יונתני שלי בן חצי שנה. חצי שנה של אושר שכמוהו לא תיארתי בחיי (לצד הקושי שגם הוא בלתי ניתר לתיאור…).

אני רוצה לספר לכן על הניתוח הקיסרי שעברתי, כי פתאום כל הרגשות עלו. אולי כי עכשיו שהוא גדל קצת, יש לי זמן להכיל את כל מה שקרה. אין ספק שצריך זמן לעבד את החוויה המפוקפקת הזו שנקראת ניתוח קיסרי. אגב, אני אישית עוד לא חוויתי לידה רגילה, אז אין לי מושג אם זה אחרת או אותו דבר. בכל מקרה, הנה הסיפור שלי.
בשבוע 30 התבשרנו על ידי הרופא שהתינוק במצג עכוז. אין מה לדאוג כמובן, יש לו המון זמן להסתובב. בנקודה זו התחלתי לקוות כל יום שהוא מתהפך לו לכיוון הנכון. עם זאת, עמוק עמוק בפנים ידעתי שאני הולכת לניתוח קיסרי. מודה באשמה- הידיעה הזו הייתה אצלי החל משבוע 14 להיריון!

הצצה בשלושה מימדים לשבוע 11 ו5 ימים

מאת : תום אלרום

8 ביולי 20112 תגובות

מתוך יצירה נשית

אישה חצויה,

מוצג אור-קולי.

לא רואים לה מבחוץ,

אבל יש לה מבפנים

פיטוס, בגודל 6,7 סמ.

הוא עומד להפוך את בטנה כלפי חוץ,

הוא עומד להפוך את קערת חייה על פיה.