אשמה מעבר לפינה

מאת : אמא מתגרשת

30 במאי 2015 | 2 תגובות

מתוך זוגיות, לכל אמא, רגשות אשם

 

אחד הדברים שאני הכי אומרת להורים שבאים אליי זה להימנע מלפעול בגלל רגשות אשמה. והנה היום אני מוצאת את עצמי עושה זאת, ובגדול. וכועסת על עצמי שהאשמה מטשטשת לי את שיקול הדעת ומביאה אותי לבחירות לא טובות לי, וגם לא טובות להם.

אבל פוס, נגלגל אחורה. בשנה האחרונה נכנס לחיינו סטטוס חדש, אנחנו המשפחה המתפרקת. כן. אנחנו. בכל פעם שצריכה לומר זאת למישהו, קרוב, רחוק, רגיש יותר או פחות, מרגישה כאילו אני נאלצת לצאת מארון כלשהו, ובכל פעם זה עוד מכה בי בתדהמה. המשפחה שלנו כבר לא. היא בדרך להיות משהו אחר, לא ידוע, אבל כבר לא. כשהפרידה נעשתה עובדה ביקשתי לעצמי כמה משאלות, ואחת מהן הייתה, לנסות לאפשר לילדים לעבור את זה בטוב, ככל הניתן, להישרט באופן הכי מעודן שניתן, אם ניתן. ואם זה רק תלוי בי.

האמצעי, זה המתקשה כל כך לטפל ברגשות שלו ושל אחרים, ביטא משאלה שהבית יישאר שלהם, ושאני ואבא נצא ממנו ונשוב אליו בתורנות, שהם לא יאלצו מידי כמה ימים לעקור מבית אחד לאחר, להסתגל, ושוב להסתגל, ושוב. ואז שוב. הנה כבר מסמר ראשון בארון רגשות האשם שלי. היה לי ברור שלא זה יהיה הסידור, שאני חייבת יציבות. והם, לא חייבים יציבות? כן, בגלל טעויות שלנו הם משלמים, מסתבר, ונדרשים לבנות לעצמם חיים חדשים, פינה חדשה בבית נוסף, זהות חדשה, זאת של הילד, הילדה, שהוריה מתגרשים. ומי כמוני יודעת שלבנות רכיב זהות חדש זה לא קל. לבנות את הזהות הזו, האימהית, היה כל כך נכסף ומרתק, אבל גם כל כך קשה. ולא עשיתי זאת בגיל עשר או שתים עשרה. מי אמר רגשות אשמה ולא קיבל?

בחודשים הראשונים בעיקר בדקתי איפה אני פנויה אליהם רגשית ואיפה אני מטפלת בהצפה הרגשית שלי, בכאב המשתק ובבכי שכל הזמן המשיך לדלוף כמעט בלי שליטה. העבודה האימהית הייתה אינטנסיבית: מה מספרים? מתי? איך? מה לא? עד כמה מתייעצים איתם או מציבים בפניהם אילוצים ומציאות "סגורה"? מה נתון למשא ומתן ולמשאלותיהם, ומה נקבע בגלל הצרכים שלי או של אבא שלהם? הרבה שאלות קטנות וגדולות, וכמעט בכל יום הרבה שאלות כאלו. מתוך השאלות התחלנו ללוש איזו שגרה. והשאלות התמעטו וצפו ברגעים של שבירת שגרה: ימי הולדת, חגים, אירועים משפחתיים, אירועים בבית הספר. ועוד חוזרות השאלות שכבר נדמה שפתרנו, אבל אולי צריך לפתור אחרת. אם יש פעילות הורה ילד בבית הספר ומבקשים שיבוא רק אחד ההורים, לבוא בכל זאת שנינו? לעשות תורנות בין פעילות לפעילות? או בין ילדה וילד? אם הלכתי לקונצרט שלה אז אתה תלך למסיבה שלו? איך שוקלים וסופרים ומאזנים את כל זה. ובעיקר איך אני נשארת מאוזנת כשכל החלטה כזו גם כרוכה בעוד סיבוב של בכי, וצריך להיראות ככה בציבור.

וזה עוד יותר קשה לשמוע את עצמי מייעצת להורים ולא מסוגלת ליישם בעצמי. כמו בסיפור רגשות האשם שבפתיחה. ידעתי שהייתי צריכה לומר הפעם "לא". אפילו אמרתי את ה"לא". ואז נסוגתי, והבטחתי הרבה יותר מכפי שיכול אדם אחד לקיים, וכמובן שאכזבתי, בעיקר את עצמי, וכעסתי על עצמי שנפלתי למלכודת הזו, והבטחתי להם ולעצמי שאלמד מזה. ולעצמי לחשתי – די עם האשמה הזו, די לתת לה לנהל אותך. וכן, זה אפילו החזיק מעמד כמה שעות, ואז הקטנה לא הצליחה להירדם ושוב ניקורי האשמה – בטח היא לא מצליחה לזכור באיזו מיטה הלכה הלילה לישון ובאיזו מיטה תקום מחר בבוקר, אמא מתגרשת. אז מה הפלא שהבת לא מצליחה להירדם.

 

 

2 תגובות ל- “אשמה מעבר לפינה”

  1. ארץ הגיב:

    קורע לב. גירושין זה גורם משנה חיים הכוונה שזה משהו גדול ומשפיע. הבחירה שלנו האמהות לחיים של תקווה מול הזעזוע והשבר, וההתמודדות של ילדינו עם המשמעויות הרבות של הבחירה שלנו. היא קשה. מחבקת אותך על הצעד האמיץ שעשית. אמהות וגירושין זה נושא ענק בפני עצמו. שום דבר ביומיים אינו מובן מאליו.

  2. בדרך הגיב:

    תודה.
    אחת שכמעט שם.

השאירי תגובה

אולי יעניין אותך לקרוא גם :

לב של אישה

מאת : אביבית זהבי בינשטוק

22 בספטמבר 20110 תגובות

מתוך הריון, יומן הריון

הרבה פעמים הרגשתי את החיוך שבי.

כאשר אני מחייכת, גם הנורא מכל עובר ליד ולא בי, ולא בו ולא בה, וחיוך יוצר פלאים וכן, אני חושבת שבאישה טמון סוד גדול כוח עצום שלא ניתן להסביר…רק אישה יכולה להבין…..

לכי תסבירי כמה זה קשה לחזור לעבודה

מאת : אמא של רעותי

22 ביוני 20146 תגובות

מתוך אחרי לידה, חוזרות לעבודה

כששואלים אותי איך זה לחזור לעבוד אני אומרת "בסדר".

לאנשים קצת יותר קרובים אני אומרת "קשה".

אני לא רוצה להעיק, אבל אם באמת יכולתי לפרט ולהסביר, הייתי מספרת שזה ממש קשה לחזור לעבודה ושלא הייתי מוכנה לכמה זה יתיש אותי, אפילו יותר מאחרי הלידה.

ממעמקים

מאת : ד.ד

16 ביוני 201217 תגובות

מתוך אחרי לידה, דיכאון אחרי לידה, קושי אחרי לידה, שיתופים אישיים

דיכאון אחרי לידה. דיכאון. לא סתם עצב. דיכאון. סטיגמות. פסיכיאטר. כדורים. מחשבות קשות. מתי תיגמר הדרך הזאת? הדרך שליוותה אותך. טיפולים-הריון-לידה-דיכאון. כל כך הרבה עצב סביב אושר אחד, קטן-גדול. אני אוהבת אותך. אמא . גרועה אבל אמא.

********
זה נמצא בגרון. משהו יושב שם. לא מאפשר תנועה קלה של אויר. לא מאפשר לאכול. זה נמצא בחזה. לוחץ.זה נמצא בשיניים. מהודקות כל הזמן. לפעמים שמים לב ומשחררים את הלסת. אבל דקה עוברת והשיניים שוב חשוקות. זה נמצא בעיניים. שכבר שורפות מהבכי. ומה אם יראו. זה נמצא בבטן. שמתהפכת למשמע הקול. בכי. הוא שוב התעורר, והמלחמה מתחילה שוב. מלחמה לשרוד את השעות הבאות עד שירדם שוב.

נעים לי להכיר

היי, איזה כיף שאת כאן. אם כשאת קוראת את התכנים את מרגישה בבית, אם מעניין אותך לעזור לעצמך להתפתח ולצמוח דרך המעבר להורות. אז תלחצי כאן, אולי יענין אותך להיפגש איתי 

כשמה שעזר בעבר כבר לא עוזר כשאני אמא לתינוק

כלי יעיל להתמודדות עם רגשות אשם

רוצה לקבל את התכנים החדשים מהאתר?

שם (חובה)

דואר אלקטרוני (חובה)