אשמה מעבר לפינה

מאת : אמא מתגרשת

30 במאי 2015 | 2 תגובות

מתוך זוגיות, לכל אמא, רגשות אשם

 

אחד הדברים שאני הכי אומרת להורים שבאים אליי זה להימנע מלפעול בגלל רגשות אשמה. והנה היום אני מוצאת את עצמי עושה זאת, ובגדול. וכועסת על עצמי שהאשמה מטשטשת לי את שיקול הדעת ומביאה אותי לבחירות לא טובות לי, וגם לא טובות להם.

אבל פוס, נגלגל אחורה. בשנה האחרונה נכנס לחיינו סטטוס חדש, אנחנו המשפחה המתפרקת. כן. אנחנו. בכל פעם שצריכה לומר זאת למישהו, קרוב, רחוק, רגיש יותר או פחות, מרגישה כאילו אני נאלצת לצאת מארון כלשהו, ובכל פעם זה עוד מכה בי בתדהמה. המשפחה שלנו כבר לא. היא בדרך להיות משהו אחר, לא ידוע, אבל כבר לא. כשהפרידה נעשתה עובדה ביקשתי לעצמי כמה משאלות, ואחת מהן הייתה, לנסות לאפשר לילדים לעבור את זה בטוב, ככל הניתן, להישרט באופן הכי מעודן שניתן, אם ניתן. ואם זה רק תלוי בי.

האמצעי, זה המתקשה כל כך לטפל ברגשות שלו ושל אחרים, ביטא משאלה שהבית יישאר שלהם, ושאני ואבא נצא ממנו ונשוב אליו בתורנות, שהם לא יאלצו מידי כמה ימים לעקור מבית אחד לאחר, להסתגל, ושוב להסתגל, ושוב. ואז שוב. הנה כבר מסמר ראשון בארון רגשות האשם שלי. היה לי ברור שלא זה יהיה הסידור, שאני חייבת יציבות. והם, לא חייבים יציבות? כן, בגלל טעויות שלנו הם משלמים, מסתבר, ונדרשים לבנות לעצמם חיים חדשים, פינה חדשה בבית נוסף, זהות חדשה, זאת של הילד, הילדה, שהוריה מתגרשים. ומי כמוני יודעת שלבנות רכיב זהות חדש זה לא קל. לבנות את הזהות הזו, האימהית, היה כל כך נכסף ומרתק, אבל גם כל כך קשה. ולא עשיתי זאת בגיל עשר או שתים עשרה. מי אמר רגשות אשמה ולא קיבל?

בחודשים הראשונים בעיקר בדקתי איפה אני פנויה אליהם רגשית ואיפה אני מטפלת בהצפה הרגשית שלי, בכאב המשתק ובבכי שכל הזמן המשיך לדלוף כמעט בלי שליטה. העבודה האימהית הייתה אינטנסיבית: מה מספרים? מתי? איך? מה לא? עד כמה מתייעצים איתם או מציבים בפניהם אילוצים ומציאות "סגורה"? מה נתון למשא ומתן ולמשאלותיהם, ומה נקבע בגלל הצרכים שלי או של אבא שלהם? הרבה שאלות קטנות וגדולות, וכמעט בכל יום הרבה שאלות כאלו. מתוך השאלות התחלנו ללוש איזו שגרה. והשאלות התמעטו וצפו ברגעים של שבירת שגרה: ימי הולדת, חגים, אירועים משפחתיים, אירועים בבית הספר. ועוד חוזרות השאלות שכבר נדמה שפתרנו, אבל אולי צריך לפתור אחרת. אם יש פעילות הורה ילד בבית הספר ומבקשים שיבוא רק אחד ההורים, לבוא בכל זאת שנינו? לעשות תורנות בין פעילות לפעילות? או בין ילדה וילד? אם הלכתי לקונצרט שלה אז אתה תלך למסיבה שלו? איך שוקלים וסופרים ומאזנים את כל זה. ובעיקר איך אני נשארת מאוזנת כשכל החלטה כזו גם כרוכה בעוד סיבוב של בכי, וצריך להיראות ככה בציבור.

וזה עוד יותר קשה לשמוע את עצמי מייעצת להורים ולא מסוגלת ליישם בעצמי. כמו בסיפור רגשות האשם שבפתיחה. ידעתי שהייתי צריכה לומר הפעם "לא". אפילו אמרתי את ה"לא". ואז נסוגתי, והבטחתי הרבה יותר מכפי שיכול אדם אחד לקיים, וכמובן שאכזבתי, בעיקר את עצמי, וכעסתי על עצמי שנפלתי למלכודת הזו, והבטחתי להם ולעצמי שאלמד מזה. ולעצמי לחשתי – די עם האשמה הזו, די לתת לה לנהל אותך. וכן, זה אפילו החזיק מעמד כמה שעות, ואז הקטנה לא הצליחה להירדם ושוב ניקורי האשמה – בטח היא לא מצליחה לזכור באיזו מיטה הלכה הלילה לישון ובאיזו מיטה תקום מחר בבוקר, אמא מתגרשת. אז מה הפלא שהבת לא מצליחה להירדם.

 

 

2 תגובות ל- “אשמה מעבר לפינה”

  1. ארץ הגיב:

    קורע לב. גירושין זה גורם משנה חיים הכוונה שזה משהו גדול ומשפיע. הבחירה שלנו האמהות לחיים של תקווה מול הזעזוע והשבר, וההתמודדות של ילדינו עם המשמעויות הרבות של הבחירה שלנו. היא קשה. מחבקת אותך על הצעד האמיץ שעשית. אמהות וגירושין זה נושא ענק בפני עצמו. שום דבר ביומיים אינו מובן מאליו.

  2. בדרך הגיב:

    תודה.
    אחת שכמעט שם.

השאירי תגובה

אולי יעניין אותך לקרוא גם :

"לידה קלה, מהירה וכייפית" – סיפור לידה עם אפידורל

מאת : אמא אנה

25 באוקטובר 20102 תגובות

מתוך לידה עם אפידורל, סיפורי לידה

רציתי להגיע לפתיחה של 5 לפחות וגם הצירים היו נסבלים לגמרי, אפילו עברה בי מחשבה לא לקחת אפידורל, אבל ברקע שמעתי צרחות מטורפות ונבהלתי. מה אני אגיד, הפעם זריקת האפידורל כאבה לי מאוד (הרבה יותר מהצירים!!!).

אחרי הזריקה אני מוצאת את עצמי בתמונה הבאה: ביד ימין עירוי נוזלים + פיטוצין (כי הצירים די רחוקים ולא כל כך אפקטיביים), ביד שמאל אפידורל + עירוי של גלוקוז (אני עם סכרת ואינסולין וצריכה גלוקוז כדי לא להיכנס למצב היפו, כי אני בצום ממושך), בגב יש צינורית של אפידורל, בבטן מוניטור, ו"למטה" קטטר. תמונה מהממת ! כולי צינורות ומחטים.

יש לי דיכאון אחרי לידה

מאת : לי

19 בינואר 201514 תגובות

מתוך אחרי לידה, דיכאון אחרי לידה, קושי אחרי לידה, שיתופים אישיים

שמי לי- יש לי ארבעה ילדים מופלאים- אמילי -6.5, קים- 5, מיה -3, וליאם (הגוזל הקטן)- 1.5, יש לי כלבה משגעת ובעל מקסים, ויש לי דיכאון שאחרי הלידה!

אני רוצה לספר לכן מהחוויה האישית שלי עם מה אני מתמודדת

אישה יולדת כמו שהיא חיה (כריסטין נורת'רופ)

מאת : שירה דרמון

19 בפברואר 20183 תגובות

מתוך אחרי לידה, הכנה ללידה ולאמהות, הריון, תחושות מגוונות אחרי לידה

הלידה היא אירוע משברי,

כמו נ.צ. על המפה שבו אנחנו מחשבות מסלול מחדש.

ולבסוף תיראה מפת חיינו כמו מפת אוצר,

מתפתלת בין סימון אחד לבא בתור.

מסע קו לקו.

נעים לי להכיר

היי, איזה כיף שהגעת.

מעכשיו אפשר להתעדכן בקלות בתכנים החדשים על ידי קליק אחד.

תלחצי כאן: https://bit.ly/2HXueCm

להיות אמא לתינוק ולהרגיש שאני ברכבת הרים

כשמה שעזר בעבר כבר לא עוזר כשאני אמא לתינוק

כלי יעיל להתמודדות עם רגשות אשם

רוצה לקבל את התכנים החדשים מהאתר?

שם (חובה)

דואר אלקטרוני (חובה)