המסע לתוך הבריאה השנייה בחיי

מאת : אביבית זהבי בינשטוק

28 במאי 2015 | 5 תגובות

אני כאן נושמת לתוך המסע מקווה לוחמת שורדת צועקת בוכה צוחקת ושטה אל תוך המסע, המסע לתוך הבריאה השניה של חיי.

מתוך הריון, יומן הריון

 

הרגע הזה בו אני ביני לבין עצמי , אני עם הבריאה החדשה בבטן שלי עם העוצמה הזו שאני מרגישה שיש בי, אני מביאה חיים חדשים לעולם , היקום, אלוהים,  מלאכים,  הנשמות נוגעות בי.  יש בי חיים חדשים, הנוצרים מתרחשים מתהווים ואני ביניהם מנסה לשרוד את הגוף החדש והאהוב שלי, מנסה לנוח בין הקאה להקאה . לא כועסת כבר שאני מקיאה, התרגלתי. לא ייאמן איך הגוף מתרגל להכל, לכל דבר.

אני מרגישה שוב כשורדת ביער, נאחזת בעלים בעצים, מטפסת עולה ויורדת, כל מיני תופעות מגיחות להן לפתע ואני מנסה להתמודד, מחייכת יודעת שזה זמני ויהיה בסדר, דם מהאף, טעם נוראי ומר בפה, בחילות 24 שעות, המון מאכלים לא מסוגלת לאכול.

והריח , הו הריחות אלוהים, כל כך הרבה ריחות יש בעולם שלנו, ואז שוב הקאות, לוקחת את הכדור שיעזור לי כמו מסוממת ואז שוב נחה מחייכת מרימה ראש זקוף, יודעת שזו תקופה ואני יעבור אותה כמו שחוצים נהר גדול כמו שצלחתי טרק גדול .

הרי קיבלתי במתנה רחם שחלות , הו רחם שלי , אני אישה אני מלאת הבריאה. כן, בעוד נשים הופיעה תופעת הבריאה, אך עדיין כאשר זה בי כרגע הרגשה של אושר  תמידי נמצא בי, תודה תודה תודה.

אנחנו עוברות הרבה המון מעצם היותנו נשים. אני אישה, אני רחם, אני ילדה, אני אמא, אני אוהבת, אני מאמנת כושר, אני רוקדת, אני שמחה ,עצובה, אני אחות, אני חברה טובה, אני אישתו, אני בת להוריי , אני הכלה שלה, אני גיסתו, אני דודה ואני כל מיני אני. ובעיקר מזכירה לעצמי שיש בי כוחות גדולים כמו לביאה ואני חייבת לעבור את המסע שלי לבריאה הזו, לבריאה שהבת שלי כה מחכה לה, בעלי בן זוגי אהוב ליבי ונפשי מצפה בכליון עיניים, והיקום מחכה לנשמה הבאה שתגיח לעולם, ואני כאן נושמת לתוך המסע מקווה לוחמת שורדת צועקת בוכה צוחקת ושטה אל תוך המסע, המסע לתוך הבריאה השניה של חיי.

 

אביבית זהבי בינשטוק.

 

 

 

נושאים קשורים :

5 תגובות ל- “המסע לתוך הבריאה השנייה בחיי”

  1. רינת הגיב:

    אביבית,איזה יופי של הסתכלות ״זה זמני…זה יעבור…״
    יש בך כוחות,עד פה אני מרגישה אותם.
    הלוואי שמעכשיו יהיה יותר קל:-)

  2. טלי הגיב:

    אביבית היקרה, מה שעובר עליך לא פשוט בכלל ואת כל כך חזקה אלוהים נותן לך כוחות גם לכתוב על הכל..אולי לחזק נשים אחרות בראיה המופלאה שלך.
    אוהבת אותךבסוף הכל יעבור ויהיה טוב

  3. טלוש יפה ואהובה , תודה לך תודה על תגובתך, אמן ואני אצליח לחזק נשים אשר נמצאות במצבי ,אני אוהבת גם מאוד מאוד שמחה אלוהים היקום הפגיש ביינו.

  4. רבקה הגיב:

    מדהימה!! באמת לא קל לעבור את ההריון. מזדהה איתך לחלוטין,עם כל מה שעברת. יש את השילוב של הקושי הפיזי מהול בשקיקה לקראת הלידה. תקופה מיוחדת שהכל בה זמני לטוב ולרע. כל כך הרבה תופעות קשות מצד אחד וכל כך הרבה הכנות משמחות מצד שני.

השאירי תגובה

אולי יעניין אותך לקרוא גם :

אין לב אחד בישראל שלא מתכווץ עכשיו

מאת : אורית פינגלה

5 בדצמבר 20100 תגובות

מתוך לכל אמא, מלחמה וימי אבל לאומיים

אוףףףףףף !!!!!!! סוף סוף אפשר לנשום קצת לרווחה, למרות שכלום לא ינחם את המשפחות שאיבדו את יקיריהם וכלום לא יעזור, כעת לפחות, למשפחות שפוקדות את אהוביהם בבתי החולים. כלום לא ינחם את אלו שאיבדו את כל רכושם בלהבות האכזריות… התחושות מאוד מאוד קשות ומכבידות על הנשימה הסדירה ובזמנים כאלו, אין לב אחד בישראל שלא מתכווץ. […]

אני נחשבת למובטלת ומסכנה בגלל שהחלטתי לעשות משהו טוב לעצמי?

מאת : אמא של מיקה ודניאלה

20 בספטמבר 20115 תגובות

מתוך אמהות בחינוך ביתי, לכל אמא, מתמודדות עם הסביבה

לפני 3 וחצי חודשים ילדתי את בתי השנייה מיקה. כל ההריון והלידה שלה היו בעצם תיקון לכל מה שעברתי עם דניאלה. הכל הלך כל כך חלק והיא כזו ילדה טובה ושקטה שבאמת הפעם הגעתי להחלטה ואחרי 15 שנה התפטרתי ממקום העבודה. החלטתי שהפעם אני רוצה לגדל את הילדה שלי, לראות אותה צומחת , לראות את ההיפוך הראשון שלה, את השן הראשונה שמתחילה לבצבץ, את המילה הראשונה ואת הצעד הראשון. לא רציתי שוב לחוות את הגדילה שלה מיד שנייה, שהיא אמא שלי אבל עדיין היא לא אני.

שמונה לידות. הרגשתי שאני חייבת לשמוח.

מאת : דבורה ווגנר

30 ביולי 20118 תגובות

מתוך הריון

לידה ראשונה: גיל 24
אחרי שהתחתנו, הגעתי לבית החולים עם צירים כל שלוש דקות. ידעתי שאני צריכה לשמוח. ידעתי שהגוף שלי בריא ומגיב נכון. לא יכולתי לנשום. הרגשתי שדוחפים לי את הראש מתחת למים, הרגשתי שאני מנסה לעלות ולנשום אוויר, אבל משהו מחזיק לי את הראש במים ולא נותן לי. בחדר לידה קבלו את פניי במין אדישות של שגרה. הכאב שלי היה חד, אבל המסר שקבלתי והבנתי היה: מה את מתלוננת? הרי באת ללדת, זה כאב טוב.

שיתפתי פעולה, עשיתי כל מה שביקשו.

רק כשהאחות המיילדת דרשה ממני להניח את הרגליים באַרכּוֹפים, התנגדתי בתוקף, הרגשתי שככה אני לא מסוגלת לדחוף. היא 'ויתרה' לי בתנאי שאשתף פעולה, אחרת תכריח אותי לשים את הרגליים למעלה…

ההחלטות לא היו שלי. אני רק עשיתי את מה שאמרו לי לעשות.

שירה צבי'ה תח' נולדה.

נעים לי להכיר

היי, איזה כיף שאת כאן. אם כשאת קוראת את התכנים את מרגישה בבית, אם מעניין אותך להתפתח ולצמוח ולהכיר את עצמך מחדש דרך המעבר להורות. אז תלחצי כאן על האופציה למפגשים איתי 

כדי לקבל למייל את התכנים החדשים מהאתר:

שם (חובה)

דואר אלקטרוני (חובה)

כלי יעיל להתמודדות עם רגשות אשם