פחד אחרי לידה יכול להיות חץ המצביע לכיוון הלמידה

מאת : דנה רביב ליברמן

7 במאי 2015 | 3 תגובות

איך אפשר להתמודד עם פחדים העולים בנו אחרי הלידה?

מתוך אחרי לידה, מקצועניות מדברות, עמוד הבית, פחדים וחרדות אחרי לידה

 

פחד הוא רגש, רגש לא נעים.

בחברה שלנו אין הרבה מקום לפחד. החינוך שלנו מושתת על גיבורים, גיבורי על, סיפורי גבורה ואומץ "והעיקר לא לפחד כלל".  אבל במציאות, הפחד הוא רגש הקיים כחלק ממארג הרגשות שלנו ומגיע לו את הכבוד הראוי לו.

גם אם אמרו לנו לא לפחד, הרי יהיו מקרים בהם נפחד. כשאנו מפחדות מהפחד העולה בנו או מנסות להתנגד לו, רגשות קשים של אשמה מציפים אותנו ומתבטאים דרך עוררות וחוסר נוחות גופנית ודרך מחשבות על בריחה, רצון להימנע מהסיטואציה או תחושות של התנגדות.

 

לידה היא מאורע עצום שקורה בחיי האישה. אין מעבר גדול יותר ועוצמתי מלהיות הרה, ללדת, ולהפוך לאמא. בתקופה הרגישה הזאת יש המון שינויים בזמן קצר יחסית וסיטואציות הגורמות לאי וודאות גדולה, המביאה עמה פחד וחרדה.

בחברה שלא הורגלה לראות תינוקות קטנים ולטפל בהם, זה יכול להיות מאוד מפחיד לקבל תינוק לידיים ולפעול בתוך הסיטואציה שבהחלט דורשת מיומנויות רבות. גם הבדידות והתחושה שיצאנו ממעגל החברתי המוכר לגידול תינוק בין ארבע קירות הוא לא פשוט, אך הפעם מאוד קשה לברוח מהסיטואציה הזאת כשיש תינוק.

 

מה קורה לנו כשמרגישים פחד ואין לנו יכולת לברוח להילחם או להימנע? נברח? זה לא פשוט בכלל.

מה שנותר לנו הוא לחשוב על הסיטואציה בצורה שתטיב עם עצמנו.  אחרי שנבין מה בעצם גורם לנו להרגיש ככה, נוכל לבחור לבצע פעולה שיכולה לשנות את כל התמונה. במקום להילחם בפחד אני מציעה לקחת אותו למקום של התבוננות ולהבין איפה קיים הקושי הגדול של כל אחת:

האם קשה לי אם האופן שבו אני חושבת על איך אני צריכה לתפקד בתור אמא?

האם קשה לי עם כך שאני חושבת שאני צריכה להיות כמו אמא שלי, או להפך, להיות רחוקה מאמא שלי?

האם קשה לי עם זה שאני חושבת שאני לא מספיק טובה בגידול תינוקי?

האם קשה לי שאני חושבת שאין לי תקווה?

האם קשה לי מכך שאני מיואשת ממבנה גופי?

ועוד.

כל אחת ומארג המחשבות שמניעות אותה.

 

 

הסיפור האישי שלי קשור לאמהות דווקא לילד השני. לאחר לידת בני השני,  ההרגשה הייתה טובה. הלידה הייתה טבעית, החיבור היה מיידי, בני היה ילד נוח שישן ואני הייתי אמא עם ביטחון (כבר הייתי אחרי לימודי הנחיית קבוצות לאמהות אחרי לידה). בשלב מסוים, התינוק הנוח החל לחלות במחלה אחרי מחלה. אלו לא היו מחלות רציניות, אבל הן הדירו שינה מעיניו ומעיניי ברצף. מחלה רדפה מחלה.

העייפות והייאוש החלו לזחול אליי אט אט ולחלחל לכל חלקה טובה. אני זוכרת שעלו בי מחשבות שליליות על עצמי, על התפקוד שלי בתור אמא, היה בי מירמור על בן זוגי, ורצון שמשהו יקרה כאן ומהר. בעיקר רציתי לברוח מכל זה, מחשש שאשתגע.

אני זוכרת תחושות של חרדה, של משהו שסוגר עליי, אי נוחות, מחשבות שליליות והגרוע מכל היה ששפטתי את עצמי. למה אני ככה? מה רע לי? ממה אני מפחדת? הרבה נשים אחרות היו רוצות להיות במקומך ועוד.

 

התחלתי לחפש ולנבור בחיי והבנתי שכבר לא נוח לי להישאר איתו בבית. החליפה הזאת כבר לא נוחה לי, לא בשבילי יותר. היא התאימה לי כשהייתי אמא בפעם הראשונה, אך כעת היא כבר לא למידותיי ולצרכיי. הבנתי שכל מה שאני רוצה זה להשתחרר לכמה שעות ביום, ולהרגיש משמעותית מחוץ לזירה האימהית.

היה לי מאוד קשה להיפרד מהחליפה הקודמת, כי גדלתי עם אמא בבית שלא יצאה לעבוד מחוץ לבית וזה היה המודל האימהי שלי. אמא טובה בעיני היתה אמא שמקריבה את עצמה ונשארת בבית עם התינוק עד גיל שנתיים לפחות. האם זה התאים לי? כנראה שלא.

עשיתי עבודה גדולה על עצמי ואני עדיין עושה. קבלתי עזרה חיצונית כדי למצוא את ה'אני' המדויקת לעצמי , זאת שעושה לי טוב ככל שאני מתקרבת אליה.

היה זה הפחד שכיוון אותי לשים לב לרצון הלב המשמעותי לי. אם לא הייתי מרגישה פחד ואי נוחות אמיתית בגוף, הייתי יכולה להתעלם מהתחושות ולהמשיך בדפוס המוכר שלא היה נכון לי ולילדים.

הפחד יכול להיות חץ המצביע על למידה, אם רק ניתן לו להוביל.

 

 

 

דנה רביב ליברמן מלווה נשים בביתן באזור השרון (מפתח תקווה ועד יישובי עמק חפר)פחד אחרי לידה

ומנחת קבוצות לאמהות אחרי לידה ברעננה.

טלפון- 054-4593382

מייל-danaliberaviv@gmail.com

אתר

דף פייסבוק

 ראיון אישי עם דנה

 

3 תגובות ל- “פחד אחרי לידה יכול להיות חץ המצביע לכיוון הלמידה”

  1. קרן הגיב:

    מאוד מזדהה. אחרי לידת ביתי השנייה שנדרשת להתמודד עם בעיה אורטופדית לא פשוטה חוויתי טלטלה מאוד רצינית ואני עדיין מנסה לתפור לעצמי את הזהות כאמא וכאשת מקצוע בצורה המדוייקת ביותר לי היום. אני יותר ויותר מבינה שיש חשיבות מאוד גדולה להכרה בכך שהמציאות משתנה ועלינו להסכים להשתנות איתה. ידעתי שזה לא יהיה אותו הדבר, אבל לא באמת הסכמתי להמצא בתוך מציאות כזו.

    • דנה ליברמן הגיב:

      תודה קרן, נכון אנחנו יודעות שהמציאות תשתנה אבל במציאות זה לא פשוט בכלל לקבל את זה .
      תודה ששיתפת , אני מאמינה שתמצאי את הדרך הנכונה לך .

  2. קרן הגיב:

    תודה על השיתוף והדיוק בתחושות….

השאירי תגובה

אולי יעניין אותך לקרוא גם :

מרגישה שאני מתחילה להיות קמצנית

מאת : לימור לוי אוסמי

23 ביולי 20138 תגובות

מתוך אמהות וקריירה, התבוננות, למידה, התפתחות, לכל אמא

מרגישה שאני מתחילה להיות קמצנית וזה לא בא לי טוב בכלל.

מבינה שזה שלב הכרחי הלא לתת מעצמי, כדי להגיע לאיזון, אבל זה רק במודעות שיש הבנה שזה שלב ותיכף יתאזן. בלב זה לא כיף בכלל.

אני מבינה, עדין לא לגמרי מרגישה, שאחרי שלוש שנים של נתינה ללא תמורה כספית, זה כבר לא מתאים לי יותר ולא עושה לי טוב. מבינה שזהו, כבר אי אפשר להמשיך ככה יותר, כי אחרת זה פשוט לא יוכל להימשך וחבל. זה יהיה ממש חבל.

ובינתיים, אחרי נתינה קיצונית, אני בסוג של קמצנות קיצונית. מחשבת כמה זה עולה לי (נפשית), מה זה גובה ממני (משפחתית), האם בא לי ומה התחשיב של זה.

ממש לא קל לי במקום הזה. קשה לי מאוד.

הכנה ללידה: מהי התמודדות טובה עם הלידה ?

מאת : דנית צור אלמוג

28 במרץ 20112 תגובות

מתוך הכנה ללידה ולאמהות, הריון

במהלך המסע שלי עם 'לידה מבפנים' גיליתי שבדימוי הפנימי שלי על 'התמודדות' – התפרצויות, קללות, זעם, בכי מתקבלים בהבנה, אבל תחושת קורבנות ורחמים עצמיים הם פשוט מחוץ לתחום. זה מוציא ממני קול של "נו באמת, דנית, תאספי את עצמך, זה בטח לא יעזור לך".

לא היתה לי שום בעיה לעודד את היולדת הראשונה להוציא זעם ועצבים, כי אין לי שום חשבון עם האגרסיות שלי…. אבל יולדת שנכנסת לבור של רחמים עצמיים…. זה דרש ממני הרבה יותר הסתכלות פנימה.

טראומת (אחרי) לידה

מאת : קצת אחרת

3 בספטמבר 20126 תגובות

מתוך אחרי לידה, מחלקת יולדות, מתמודדות עם נורמות וציפיות

עכשיו, כמעט שבעה חודשים אחרי, חשבתי שאולי הגיע הזמן לכתוב את זה. לעבור על זה שוב עם עצמי, ולשתף.

אולי זה יישמע רגיש "מידי" או לא קונבנציונלי, אבל זה הסיפור שלי ורק אותו אני יכולה לספר.

הלידה בסך הכל היתה לידה ראשונה די "רגילה", לא נעימה, אבל בלי אירועים יותר מידי יוצאים דופן- מים מיקוניאלים, פיטוצין לזירוז, אנטיביוטיקה, 18 שעות צירים, אפידורל, לידה ווגינלית.

הטראומה שלי מתחילה דווקא מרגע צאת ילדתי הנפלאה והבריאה לעולם (טפו טפו). כן, גם לפני זה היו קשיים עם הצוות, התמקחות על עוצמת וכמות הפיטוצין בלילה, שתי מיילדות- השוטר הטוב והשוטר הרע, מרדים אנטיפת ומרושע, אבל כל זה זניח יחסית.

אחרי הלידה כל מה שרציתי זה רגע עם התינוקת שלי. הבטיחו לי שעה, הורידו לחצי שעה ובסוף קיבלתי 40 דקות של מגע והנקה, שהרגישו כמו חצי דקה בערך. לאחר מכן נלקחה הילדה ל"השגחה" ואני נותרתי שכובה עירומה על מיטה בחדר ריק, בלי יכולת תנועה, ובאו לתפור אותי רק כשעה וחצי אחרי זה. המקרה הזה ממצה בערך את כל המשך הסיפור שלי- משא ומתן מתמשך ביני לבין צוות בית החולים של תל השומר על רגעיי הראשונים כאם.