ציפיות

מאת : מיכל

2 במאי 2015 | 3 תגובות

מתוך הריון, יומן הריון, עמוד הבית

 

 

הרצון הזה לכתוב מקונן בי כבר הרבה זמן.

אני כותבת רק במצבים חריגים, ממש לא על הדרך.

כתבתי על חווית הלידה הראשונה שלי לפני 3 שנים וכשנכנסתי להריון שני, לפני 9 חודשים, כתבתי משהו קצר על הצורך שלי בשליטה.

בשבוע האחרון אני נסערת ורציתי לכתוב על הכעס שלי, על הצביעות והזחיחות והאטימות של הקרובים לי מכל, ורגע לפני שהתיישבתי לכתוב, כשאני עייפה מכל תחושות היום, ראיתי בטלוויזיה תוכנית על הקושי של נשים להכנס להריון וכל תהליכי הפריון שהן עוברות והמאבק הבלתי נתפס שלהן אחרי משהו שנראה לחלקינו ככ ברור מאליו.

אז לכתיבה זה לא הכי טוב, הוקרת התודה הזו שלי על הילדה האהובה שלי ועל ההריון הנכחי שלי, זה מוריד מעוצמת הכעס שהיתה כשרק התיישבתי לכתוב וההכנה לרגע הזה שקיננה בי כל היום ובכל זאת החלטתי לכתוב. לנפש הפרטית שלי זה עושה טוב. ואני צריכה כרגע לתת קצת מקום לנפש המתוסכלת שלי.

אני כותבת כשהלפ טופ מונח על ברכי  אבל הגוף לא נח, צירים מדומים מלווים אותי כבר למעלה מחודש וככל שעובר הזמן הם כואבים יותר ויותר. והזמן עובר, השבועות רצים, הפסקתי לעבוד והתאריך המשוער כבר מאחוריי. לא יודעת למה היום הזה שהוא עבר היה כ"כ משמעותי מבחינתי. כנראה כי אני רגילה להיות כמה צעדים לפני ומשהו פה לא בדיוק לפי התכנון שלי. מפתיע.

 

קשה להסביר את תחושות התסכול והעייפות הנמרחת והמבטים של הסביבה כשאת כאובה ושמנה והולכת כמו ברווז יגע ואז מגיעות הציפיות, הציפייה הזו שמישהו יבין בדיוק מה אני צריכה ומתי ומה להגיד ומה לא ומה לעשות ומתי ללכת.

ואז אמא. אמרתי ציפייה והראשונה שמצופה שתבין זו אמא שלי.

אמרתי 'אמא' והדופק עולה. החושים מתחדדים והשאלות צפות ומציפות את כל גופי.

מה? היא באמת לא מרגישה אותי? אבל היא אמא שלי. היא אמורה להבין גם בלי מילים. היא מבינה, אני עונה לעצמי, זה רק לא נוח לה כרגע להבין, אז היא מחכה למחרת בבוקר שהרגע יעבור. שהזעם ישקוט, שהרוחות ירגעו ושהילדה תהיה בגן. זה הרגע הזה שאני צריכה את אמא שלי יותר מכל. היא  באמת כ"כ מרוכזת בעצמה שלא מצליחה למצוא בליבה נחמה עבורי?  אני המפונקת?

תמיד היא אמרה ועודנה אומרת כבדרך אגב שהיא פינקה אותנו יותר מדיי. אבל אמא שלי, כמו פולנייה טובה, עושה את זה הפוך על הפוך, חס ושלום שיבוא בצורה ישירה. היא אומרת על מישהי אחרת ששתינו מכירות ונמצאת באותו שבוע כמו שלי, שהיא כ"כ לא מפונקת, ילדה את הבכור שלה – 4 קילו, בלי אפידול ואף פעם לא מתלוננת, תמיד מחויכת. ואז אני. שרק אעיז לצייץ שקשה לי והמבט הזה שיכול לגרום לי לדמוע גם בלי מילים.

 

אני מעל שבוע 40, עם ילדה בת 3, נמצאת כל אחה"צ לבד כי בעלי עובד עד השעות הקטנות של הלילה, צירים תוקפים אותי בלי הכר, הלילות אינם לילות, המבט מזוגג, ההורמונים בועטים, אין אוכל כי אין עצבים והסביבה מוציאה אותי מהכלים. השאלות והמבטים, אוי האנשים!!!

ואז טלפון חסר תועלת מאמא שלי-

נו, מה נשמע?

בסדר.

שתיקה.

מממממ.

איך את?

אותו דבר.

שתיקה.

ביי.

ניתוק השיחה.

בכי שלי אחרי ניתוק השיחה.

צעקה, צרחה שקטה. כ"כ שקטה שזה כואב. אוף זה כואב.

 

מחשבות מרצדות ושאלות שמקשות:

את אמא שלי, לא תציעי לקחת את הילדה?

לא תביאי לי אוכל חם ומפנק פעם בשבוע סתם כי את אוהבת אותי?

לא תציעי שנפגש לקפה באיזה בוקר שלא אצא מדעתי מרוב מחשבות?

את יודעת שאני כועסת ושאני לא טובה בלבקש- לא תקלי עלי ותעזרי גם בלי מילים?

את מטפלת ברפלקסולוגיה ועושה עיסויים ששווים זהב- תתני לי לשלם מהכסף שאין לי על טיפולי רפואה משלימה, כדי להקל על הכאבים ולהרגיע את הנפש, במקום לעזור לי בעצמך?

אמא שלי אשה מדהימה. תמיד עוזרת לכולם. כל החברות שלי בתור ילדות וגם בשלב יותר מאוחר היו אומרות לי שיש לי את האמא הכי מדהימה בעולם והכי כיף לדבר איתה כי היא כ"כ יודעת לעזור ולתת עצה טובה, מה שנכון, רק כלפינו הילדים הפרטיים שלה זה תמיד יצא עקום, עם שיפוטיות כואבת ודוקרת ולא מרחמת, הכל מאהבה.

ונכון שזה נשמע כאילו היא אף פעם לא עוזרת אבל זה לא נכון, היא מאוד עוזרת בהרבה מאוד דברים אבל כל זמן שזה מסתדר לה בלו"ז. היא תעשה הכול בשבילנו, הילדים שלה והנכדות שלה, אבל המבטים וחוסר הרצון כשזה לא מתאים לה דוקרים אותי במקום הכי כואב.

 

אני מרגישה שהכתיבה הזו היום, כשאני בקושי מצליחה לשבת דקה בשקט מרוב כאבים, באה להזכיר לי את התחושות של סוף ההריון שיש נטייה לשכוח.

שכל מה שהייתי רוצה מהמשפחה ומהסביבה הקרובה זה שיבואו לבקר וייקחו את הילדה לאיזה משחק קצר, ויביאו איזה משהו לאכול ורק ישאלו –'איך אפשר לעזור?' ולא 'נו? עוד לא ילדת'. ושלא ישלחו הודעות עם סימן שאלה. ושלא יציעו עזרה בדיעבד או כדרך אגב כשברור שזה לא מתאים להם. שיפסיקו לשאול ופשוט יפעלו, יצאו מעצמם רק לרגע, יתנו מקום לקושי, שיכילו ויהיו שם באמת, בלי שאלות. כשהם שואלים את השאלות המעצבנות והשטחיות שלא יצפו לתשובות נעימות ומלטפות.

ציפיות.

 

 

 

צילום: veggiegretz

3 תגובות ל- “ציפיות”

  1. חיבוק גדול.
    איזה כיף שפרקת.

  2. גילית הגיב:

    יקירתי, כל הכבוד שכתבת. כל הכבוד על ההישרדות המרשימה. כל כך קשה להיות שם ולהישאר חזקה כל כך ורהוטה כל כך. אני גרה בגבעתיים, אשמח לעזור אם תרצי. Gilith@gmail.com

  3. גילי הגיב:

    אני מרגישה כאילו שכתבתי את זה בדיוק לפני שנה .
    אני רוצה רק לשלוח לך חיבוק ואנרגיות וכוחות.
    הלידה תבוא, ואני מקווה שתבוא בשמחה ובקלות ובהצלחה.
    כנראה שאת אמא שלך לא תצליחי לשנות. ואולי משהו בה חוסם את היכולת שלה לחזק ולחבק. אני לא יכולה לבקש ממך כרגע להכיל את זה – אבל אולי יום אחד תוכלי לסלוח לה.
    נסי למצוא מישהו אחר שימלא את המקום הזה… לחבק ולהכיל (ולבשל ולעזור). תזדקקי לו\ה גם אחרי הלידה. אולי חברה טובה או אחות \ גיסה?
    הלוואי ויכולתי להיות היא עבורך. בינתיים – אני שולחת חיבוק וירטואלי על פני הרשת…
    בהצלחה!!!

השאירי תגובה

אולי יעניין אותך לקרוא גם :

כשסיפור הלידה נשמע רגיל, אבל התחושה שלך אחרת- חלק ד'

מאת : קרן פרידמן גדסי

14 בינואר 20110 תגובות

מתוך סיפורי לידה, עיבוד חוויית הלידה

נשים מתאבלות על פנטזיית הלידה שאבדה, על הציפייה שלא התממשה לעוצמה בלידה. הן מתאבלות על המפגש הראשוני עם התינוק שאבד לנצח, מתאבלות על מה שרצו להיות ולא הצליחו, מתאבלות על האישה שהן היו ושלא תחזור יותר.

הן מתאבלות על מה שאבד. על מה שהן חסרות. ואולי זהו אבל שקשור למקומות אחרים בתוכן, ואולי הכאב מצטרף לחוויות אובדן אחרות בחייהן, ובחיי נשים בכלל.

לא התאהבתי בה | אחרי לידה

מאת : רויטל

14 ביולי 2013תגובה אחת

מתוך אחרי לידה, תחושות מגוונות אחרי לידה

לא התאהבתי בה. רחוק מכך. מאד קשה להודות בזה, אבל חשבתי שהיא ענקית (בכל זאת 4.5 ק"ג…), מגושמת וקצת כעורה. ליד כל התינוקות הקטנטנים בתינוקיה היא נראתה פשוט עצומה, מלאה בכתמים אדומים של נימי דם שהתפוצצו מהלחץ, ואיכשהו לא מתוקה בכלל.

אז כמובן שאותו אינסטינקט אימהי מדובר נכנס לפעולה באופן מיידי. טיפלתי בה במסירות, דאגתי לכל צרכיה לרבות אלה שקשורים במתן חום וחיבוק אמהי, אבל לא הרגשתי את זה. היתה לי מלחמת התשה עם הנקה. דלקות, גושים, חום, גודש מטורף. לקח לזה כ- 8 שבועות להסתדר שבהם הייתי עסוקה בעניינים טכניים של מניעת כאב מעצמי תוך כדי האכלה. ההנקה היה נושא כל כך רגיש אצלי שניהלתי את המלחמה הזו רק כדי לא להפסיד בה.

ואז שככה הסערה…

שוטפים לי את המוח

מאת : לימור לוי אוסמי

11 בדצמבר 201112 תגובות

מתוך התבוננות, למידה, התפתחות, לכל אמא

בימים האחרונים אני מוצאת את עצמי עסוקה בשאלה "מה שלי" ו"מה לא שלי", מה משפיע עליי מבפנים, מה משפיע עליי מבחוץ והאם אפשר בכלל להפריד בין השניים ?

כבר מאז שגלעד שליט שוחרר מהשבי, אני רוצה לכתוב משהו שקשור לזה. חודשיים הדבר הזה מתבשל אצלי בבטן.

נעים לי להכיר

היי, איזה כיף שהגעת.

מעכשיו אפשר להתעדכן בקלות בתכנים החדשים על ידי קליק אחד.

תלחצי כאן: https://bit.ly/2HXueCm

להיות אמא לתינוק ולהרגיש שאני ברכבת הרים

כשמה שעזר בעבר כבר לא עוזר כשאני אמא לתינוק

כלי יעיל להתמודדות עם רגשות אשם

רוצה לקבל את התכנים החדשים מהאתר?

שם (חובה)

דואר אלקטרוני (חובה)