לרצות או לא לרצות- הריון ולידה אחרי לידה טראומטית

מאת : יפעת פרס

17 ביוני 2015 | 6 תגובות

מתוך מקצועניות מדברות, סיפורי לידה, עיבוד חוויית הלידה, עמוד הבית

 

 

זמן – כבר יותר משלוש שנים עברו מאז הלידה הראשונה שלי ואני עדיין עסוקה בה. הזמן התחיל להיות ארוך ואיטי מאז. הלידה היתה ארוכה ארוכה ואיטית איטית. ברגעים הקשים הרגשנו שהזמן פשוט עומד מלכת, כנגד כל מה שהגיוני,  כנגד כל מה שאנחנו יודעים על כיוון הלידה – קדימה והחוצה. שם הזמן החליט לעמוד. שעות של צירים ושעות ארוכות של פתיחה שבעצם לועגת לשם שלה – זו היתה תקיעות.

 

36 שעות של לידה שהתחילה בחדר לידה טיבעי והסתיימה בקיסרי חירום. 36 שעות שהעבירו אותי מקצה לקצה – מתקווה לשבר, מפנטזיה מתוקה לחלום בלהות. ויותר מ 36 חודשי עיבוד, שבאים והולכים.

בשבוע שעבר הרגשתי שאולי סיימתי, קרה משהו מרגש וסופסוף היה נראה שאני יכולה לצאת מהתקיעות של הטראומה שלי ומהתקיעות של הכתיבה שלי.

לפני 6 חודשים כתבתי את "כמעט סוף העולם- על הלידה הטבעית שלא קיבלתי"

 

התכנון היה לכתוב פעם בשבוע או לפחות פעם בחודש, לקרוא לזה "בלוג". את מה שקרה לי שם בעקבות הכתיבה לא צפיתי. קצת כמו בלידה.

זה התחיל כפוסט מקצועי ובעצת לימור הפך למשהו אישי וחושפני יותר, וזה הביא איתו המון תגובות.

 

במשך שבועיים כל כך הרבה נשים חלקו איתי את הכאב שלהן, ההזדהות שחשו, הפחד והאכזבה וגם שיתפו אותי בחוויות מתקנות.

אני הוצפתי. מעצמי ומהתגובות. משהו שקוויתי שסגור נפתח, גליתי שמתחת לצלקת יש עדיין פצע מדמם. זה לא היה לי נעים ובשום אופן לא יכולתי לכתוב יותר.

 

ושוב יצאתי למסע, לא בפעם הראשונה, בתקווה לרפא. הפעם רציתי לספר לכן על המסע אל שורשי הפגיעה והטראומה שלי ואז נתקלתי בפוסט שנסיתי לכתוב לפני  5 חודשים, קראתי אותו והבנתי שהוא חלק מהותי מהמסע  ועכשיו סופסוף אני יכולה לסיים אותו. לאט לאט נגיע גם אל הריפוי.

 

תחילת המסע

התגובות שקיבלתי היו כולן מאוד רגשיות, הרבה נשים הזדהו, חלק רצו לשתף אותי בדבר דומה שקרה להן, חלק כתבו לי על לידות מדהימות שהיו להן אחרי טראומה, והיו גם הרבה שאלות לגבי מה עושים בפעם הבאה. ניסיתי לענות לכולן והרגשתי ממש איזה דבר ענק זה לא לקבל את מה שרצינו, את מה שעבדנו (לפעמים) כל כך קשה בשבילו. את מה שהיינו בטוחות שהוא נכון ומגיע לנו. כמה קשה הרגע הזה שבו אנחנו מגלות את הפגיעות שלנו בעולם, את חוסר האונים, את המגבלות שלנו בתור בני אנוש, את חוסר השליטה דווקא במקום שהוא כל כך משמעותי עבורינו. זה קשה מנשוא, זה מערער.

 

מתוך הכתיבה של נשים אחרות אליי ומתוך מה שמתרוצץ אצלי בפנים בלי מנוח הצלחתי לראות כמה דברים משותפים, הצלחתי לראות שיש כמה נושאים שעולים אצל רובנו ושעבורי ואולי לחלק מכן זה נכון להתייחס אליהם לפני ה"פעם הבאה".

 

על פנטזיות אשליות, טראומה ,כישלון ואכזבה, רמייה ובגידה –

טראומה

מה אומרת המילה טראומה? למה אני קוראת למה שעברתי ככה?

לטראומה יש מאפיינים מוגדרים. במשך הזמן הבנתי שלידה, כל לידה וכך גם ניתוח קיסרי עלולים להחוות כטראומה. הסיבה שנוצרת טראומה במקום מסויים משתנה מאחת לאחת. אני יכולה רק להעיד שבשבילי הקטעים שהבאתי כאן הסבירו לי מה אני עברתי ולמה זה היה לי כל כך קשה והשפיע בעוצמה ולאורך זמן.

 

"האירועים הטראומתיים מעמידים בספק יחסי אנוש בסיסיים (….) הם חותרים תחת מערכות האמונה המעניקות משמעות לחוויה האנושית. הם מערערים את אמונת הנפגעים בסדר טבעי או אלוהי וקולעים אותם למשבר קיומי".

 

"הם הורסים את הנחות היסוד בדבר הבטחון בעולם, ערך החיובי של העצמי וסדרי בראית בעלי משמעות".

 

"הרגשת הביטחון בעולם, או האמון הבסיסי, נרכשת בשלבי החיים המוקדמים ביותר, ביחסים עם המטפל הראשון. הרגשה זו של אמון, שנולדת עם החיים עצמם, תומכת באדם כל מחזור חייו.

היא יוצרת את הבסיס לכל מערכות היחסים והאמונה. החוויה הראשונה של חוויה וטיפול מאפשרת לבני האדם לצייר לעצמם עולם שהם שייכים בתוכו, שמאיר פנים לחיים האנושיים. אמון בסיסי הוא היסוד לאמונה ברציפות החיים, בסדרי הטבע ובסדר הטרנסצנדנטי של האלוהי. במצבי אימה בני אדם מבקשים להם את המקור הראשון של נחמה והגנה בחייהם… כאשר קריאתם אינה נענית, הרגשת האמון הבסיסי שלהם מתנפצת. הם מרגישים נטושים לחלוטין, בודדים בתכלית, מנודים מן המערכות האנושיות והאלוהיות של השגחה והגנה המקיימות את החייים".

מתוך הספר- 'טראומה והחלמה' – עמוד 71

 

אי-עיבוד טראומה –

כמה לגיטימציה יש לנו בתוך עצמנו וכמה לגיטימציה נותנת החברה לעיבוד טראומת לידה?

"אי השלמת תהליך היגון הנורמלי מנציחה את התגובה הטראומטית" … האם מותר לנו להתאבל? יש לנו על מה?

הרי "יצאנו בידיים מלאות", כמה קולות מבטלים את מה שאנחנו מרגישות.

אני התאבלתי על אובדן הפנטזיה, על אובדן האמון הכמעט טוטאלי בעולם, באלוהים, ב"סדר הנכון" ובעיקר התאבלתי על ה "אני הכל יכולה" שאימצתי לעצמי במשך שנים רבות כל כך.

 

"ולבסוף, הנפגעים זקוקים לעזרת אחרים בהתאבלות על מה  שאיבדו. כל החיבורים הקלאסיים מכירים, בסופו של דבר, בצורך באבל ובשחזור לשם פתרון אירועי חיים טאומתיים. אי השלמת תהליך היגון הנורמלי מנציחה את התגובה הטראומטית. .. בשכול רגיל, טקסים חברתיים רבים אופפים את האבל כל זמן התהליך ותומכים בו. ואולם שום מנהג וטקס אינם מכירים באבל בעקבות אירועי חיים טראומתיים. באין תמיכה שכזאת, גדול ביותר הפוטנציאל ליגון פתולוגי ולדיכאון חריף וממושך."

 

מתוך הספר: 'טראומה והחלמה' עמוד 92.

 

אשלייה

האשלייה הראשונה שלי היתה שידע זה כח. לא שזה לגמרי מוטעה, אבל מישהי כתבה לי בתגובה לפוסט הקודם שידע יש לה בכמויות ובלידה הבאה היא תזדקק למשהו אחר. אני מסכימה. ידע לא תמיד משפיע על החוויה.

האשלייה השנייה שלי היתה שאני המנהלת של הלידה שלי. כל האחריות עליי ומכאן אני מבינה היום שהדרך לתחושת כישלון היא קצרה. לא יכולתי להיות קשובה למה שבאמת קורה בשטח. אני ניהלתי משהו בראש שלי ובנתיים במציאות קרה משהו אחר לגמרי.

 

"לאשלייה יש איכויות של עיוורון, של ראייה לא חודרת של המציאות, של הסתרת טבע החוויה, של טיפוח תשומת לב לא נבונה, של גרימת פעולה מוליכת שולל"

ויסודהימאגה מתוך "הלב הנבון" מאת ג'ק קורנפילד.

 

ובהמשך הוא כותב " אשלייה אינה היעדר מידע,(…) אשלייה עלולה לגרום לנו להתעלם מהעובדות ולהיצמד לדעות ולהשקפות שלנו, ובכך היא מנתקת אותנו מהמציאות".

 

תאוריות-

מה נכון, מה עדיף, איך כדאי, איך זה ישפיע, מה מסוכן, מה מומלץ, איך לא, איך כן. מלא מחקרים, מלא תאוריות, מלא ספרים שמסבירים, שמדריכים, שהרבה פעמים יוצרים רגשות אשם. איך זה שאני יודעת כל כך הרבה ולא הצלחתי? ולא שיניתי? ולא יישמתי? והרסתי, ופגעתי, וקילקלתי, ושברתי? קיבלתי תגובות לפוסט מנשים שלמדו איתי או למדו תחומים דומים. בתקופת הלימודים הן כבר היו אחרי לידה.  הן סיפרו לי על צער וחרטה שלא היה להן הידע בזמנו ולכן וילדו כפי שילדו – "לא טיבעי".  כלומר התיאוריות יכולות לפגוע גם בדיעבד. בעקבות הסיפור שלי, כאחת שידעה המון ועשתה המון ובכל זאת ילדה בניתוח קיסרי עם הרבה התערבויות, הן התנחמו, נרגעו. הרגישו "בסדר".

 

אכזבה –

בין אם התאכזבתי מהלידה או מעצמי (קשור לתחושת הכישלון), ובין אם חששתי לאכזב אחרים, לפעמים עוזר לנו להתבונן באכזבה במקומות אחרים בחיי כדי להבין לעומק – איך אני עם אכזבה? האם אני כבר לא מבקשת? כדי לא להתאכזב. האם כל אכזבה מרסקת אותי? משפיעה על כל החוויה? האם בתוך האכזבה על מה שלא קיבלתי יש מקום לעוד משהו?  ל"יש"?

 

רמייה ובגידה-       

שמעתי מכמה אימהות שחווית הלידה שלוותה בהתנפצות הפנטזיה, הביאה איתה קושי בהריון ולידה נוספים. גם אצלי קיים הקושי הזה. אני דיברתי על תחושת רמייה. גם כאן אני מרגישה שאפשר לפרק את זה. הרגשתי שהבטיחו לי ולא קיימו. בפועל אף אחד לא הבטיח אבל ככה חוויתי את זה . סיפורים של נשים שרצו וקיבלו "נידבקו" אליי והזינו את ההבטחה הזו. לסיפורי "כישלון" פחות נתתי תשומת לב, אולי אפילו דחפתי אותם ממני והלאה. כי חשבתי ש"לי זה לא יקרה".

 

אחד המאפיינים של טראומה ( "טראומה והחלמה" פיטר לווין) היא תחשת בגידה, חוסר אמון ושבר. בטראומה אנחנו לפעמים מנוערים מאשליית "לי זה לא יקרה", מאשליית היותי מיוחד!! אנחנו מתוודעים לאיזו אכזריות (כפי שאנחנו מתרגמים את זה), אולי למקריות, לכך שלפעמים קורה לנו משהו ש"לא מגיע לנו". אנחנו מתאכזבים ונבגדים על ידי העולם. אצלי בתחושה ובטח גם אצל נוספות יש כאן בגידה של אלוהים.  "[ש]היקום איננו מכיר במיוחדות שלי. שבמהלך חיי הסתובבתי עם ערבויות מזוייפות. ולבסוף, שיש היבטים מסויימים בקיומי שאינני שולט בהם או מסוגל להשפיע עליהם."

 

למעשה "מה שאנחנו רוצים ומייחלים לעצמנו, רחוק ממה שקורה במציאות". כשהאדם מגלה שהמיוחדות האישית היא למעשה מיתוס כוזב, הוא מרגיש כעס ותחושה שהחיים בגדו בו."

 

באחד הימים כשקראתי חלק מהתגובות לפוסט עלה לי הדימוי/ חזיון הבא –

אני נופלת ממש ממש מגבוה, אני יודעת שאני נופלת והאינסטינקט הראשוני שלי זה לצרוח, להחרד, למות מפחד, וככל שעשיתי זאת מהירות הנפילה הלכה וגברה וניכנסתי ממש למצוקה, הנשימה קצרה ומהירה. אני בסיוט.

ואז נסיתי לבחור בכניעה. ככה מתוך בחירה מודעת. פשוט לזרום עם הנפילה. וזה האט, ופתאום זו לא היתה נפילה אלה מין ריחוף באוויר, שבסוף היה כמעט נעים. פחדתי פחות מתוצאת הנפילה.

 

אולי אפשר ללדת ככה? מתוך איזשהי כניעה/ויתור למתרחש?

אז התחלתי לחפש מקומות שמדברים על הכניעה הזו, כדי להבין אותה לעומק, ומה יכול לאפשר אותה, מצאתי קטע שהרגיש לי מדוייק:

"הבנתי מדוע אני מתרגלת (מדיטציה, י.פ.): אנחנו יכולים לגלות את תהליך ההרפיה והכניעה עוד במשך חיינו. לאמיתו של דבר, זאת היא הדרך לחיות: להפסיק להיאבק בעובדה שדברים מחליקים דרך אצבעותינו. להפסיק להילחם בעובדה שדבר אינו מוצק מלכתחילה, ושדבר אינו נמשך לעד. הידיעה הזו יכולה לתת לנו המון מרחב והמון מקום, אם רק נוכל להירגע בתוכה במקום לצרוח ולהיאבק בה". ( חווית המוות- אני).

'התחילו במקום שבו אתם נמצאים' – פמה צ'ודרון

 

זה הרגיש לי דומה לדימוי של הנפילה שלי.

במקום הזה הבנתי שיש עוד דרך בהחלמה שלי, התחלתי לחפש דרכים נוספות לעבד את מה שקרה לי וגם להרגיש שיש דרך אחרת – לא ללדת, אלא לחוות את הלידה, את החיים.

משם מתחיל הפוסט הבא שלי.

 

יפעת פרס – פסיכותרפיה גופנית בשיטת הביוסינתזה והתמקדות.יפעת פרס

עיבוד חווית לידה והכנה נפשית ללידה שנייה- טיפול וריפוי ברמה רגשית, פיזית ורוחנית.

אתר

דף פייסבוק

טלפון – 050-2099967

yifatperes@gmail.com

 

 

 

צילום: Rob Bye

6 תגובות ל- “לרצות או לא לרצות- הריון ולידה אחרי לידה טראומטית”

  1. שרון פליישר הגיב:

    אהובה
    איזה זכות גדולה יש לי להמשיך ולהיות חלק מחייך, מחוויותייך, מחוכמתך מתובנותייך ומהאומץ שלך לפתוח להחשף ולשתף בדרך שלך ובכך לשקף ריפוי לסביבה.
    אוהבת אותך ומאחלת לך המשך ריפוי וחויה טובה ומתקנת ב"ה

  2. ארץ הגיב:

    תודה לך יפעת. מדוייק עבורי.

  3. אנונימא הגיב:

    יפעת יקרה,
    תודה רבה על הפוסט שלך.
    מאוד מזדהה ומתחברת לתחושות ולרגשות שאת כותבת עליהם,
    אצלי – מהכיוון של מה שקרה אחרי הלידה, וגם בהריון.
    הלידה דווקא היתה החלק הקל.

    וגם אצלי זה יצר את סימני השאלה – איך, עם הטראומות האלו, עם המחסומים שנוצרו בעקבותיהן, איך אני בכל זאת מגשימה את האהבה הכי גדולה והכי חשובה – משפחה עם יותר מילד אחד…

    • יפעת הגיב:

      תודה שכתבת את זה. כמה נשים כבר כתבו לי שהן התחברו לתחושות סביב המשבר/טראומה לא בהקשר ללידה אלא לנושאים אחרים בחיים. כן, גם הריון וגם הזמן שלאחר הלידה עלולים להחוות כטראומטיים ומעלים את אותן השאלות – איך, איך ממשיכים מכאן? ולאן?
      מה שעזר לי להמשיך היה העיבוד המאוד עמוק שעשיתי עם מה שקרה שם, ואיזשהי הבנה שבמובן מסויים אלה החיים – אין ערבויות ואין הבטחות. אפשר להתפלל ולשחרר. זה המוטו שלי היום.
      אני רוצה להגיד לך שלהשתחרר מהטראומה ולהמשיך, אפשרי גם בשבילך.

  4. נועה בן אלי הגיב:

    וואו… הכניעה המתוקה, שכל כך קשה להגיע אליה, שתמיד אשליית השליטה מפתה הרבה יותר ממנה…
    ומדהים אותי שהריון ולידה הם כל כך אינטנסיביים ומרכזים בשעות או כמה חודשים חוויות ששוות לתקופות חיים שלמות – בטוב והמופלא וגם בקשה והמחריד.
    איזה אומץ, מאמץ, התגייסות, תשומת לב ותבונה התהליך הזה דורש ממך!
    האינטואיציה שלי אומרת שבסוף הכניעה נמצאות רכות ועוצמה.
    מי ייתן ונאפשר לעצמנו את הרכות הזאת.
    מאחלת לך בריאות ואהבה להמשיך בתהליך!
    ותודה גדולה על השיתוף המרגש!

    • יפעת הגיב:

      תודה נועה! היה לי ממש נעים לקרוא את התגובה שלך. התהליך הזה באמת דורש הרבה אומץ וכן את צודקת רכות מאוד קשורה לזה. מה שטוב בתהליך הזה שהוא קשור לחיים עצמם, על כל הרבדים שלהם, ומשפיע לטובה על הכל.
      חיבוק גדול

השאירי תגובה

אולי יעניין אותך לקרוא גם :

יש לי דיכאון אחרי לידה- חלק ב'.

מאת : לי

22 בינואר 20156 תגובות

מתוך דיכאון אחרי לידה, שיתופים אישיים

המפלצת בראש לא נכנעת, לא נסוגה, מכניעה אותי…

אני צועקת, בוכה- ׳תצא מהבית הזה!׳

והזר מסתכל עליי בתיסכול… ׳אני לא יכול לעזוב כשאת במצב כזה… אני מפחד עלייך ועל הילדים!׳

והקול ממשיך, הוא מתגבר, אני כבר לא בתוכי, אני מחוץ לגופי עומדת חסרת אונים ורואה איך המפלצת בתוכי משתמשת בקולי, בגופי כדי להכניע את הזר….

כבר לילה… הילדים ישנים, אני מותשת, זה נמשך כבר יומיים… אבל הקול לא מוותר!

ח"כ דנון, מה הקשר בין הצעת החוק שלך לעידוד הנקה ?

מאת : אוסי הורביץ

14 ביולי 20113 תגובות

מתוך אחרי לידה, הנקה, קוראות לשינוי

בתדהמה והשתאות גדולה שמעתי על הצעת החוק שעברה את הקריאה הטרומית השבוע ותועבר להמשך הכנתה בועדת עבודה, רווחה ובריאות.

התדהמה היא על הרבה חלקים בהצעה ועל עצם ההצעה עצמה. נשאלת השאלה מדוע בכלל צריך לחוקק חוק לעידוד הנקה?

פינת המומלצות: דולה, מלווה בלידה, תומכת לידה

מאת : לימור לוי אוסמי

30 בדצמבר 201180 תגובות

מתוך דולה, הריון

כאן תוכלי למצוא המלצות מכל הלב על דולות מקסימות ומקצועיות שעזרו לנשים לחוות חוויה לידה אחרת