ניצוצות של לקיחת אחריות –גאווה אימהית!

מאת : שגית ברמי

15 ביוני 2015 | 0 תגובות

מתוך גיל ההתבגרות, לכל אמא, עמוד הבית

 

חודשים שתכננתי את הנסיעה הזאת. לכבוד יום הולדתי ה 40 רציתי משהו מיוחד. דיברתי עם חברתי בארה"ב. 'בואי', היא אמרה: 'תעלי על מטוס ובואי'. עוד הוסיפה ואמרה שזה קטן עליי ובספונטאניות מחושבת קניתי כרטיס.

כל עוד התאריך היה רחוק, לא ייחסתי לנסיעה הזו חשיבות יתרה. ידעתי שזה באופק. רק מה? הזמן עבר מהר ופתאום מצאתי את עצמי, שבועיים לפני, צריכה להתחיל להתכונן ולתכנן מה יהיה פה כשאני אהיה עסוקה שם בשופינג, ביקורים וטיולים (סבל נוראיJ נכון?) .

מהר מאוד מצאתי את עצמי עורכת רשימות והוראות הפעלה, מנסה לוודא ב100% שהכל יתנהל כפי שמתנהל שאני נמצאת. בנוסף, התחלתי בסבב שיחות עם שני ילדיי הבוגרים (הגברת המתבגרת והמרכזי בן ה 10). אלה היו שיחות מוטיבציה, בהן הבהרתי להם שאני סומכת עליהם ועל בגרותם ומבקשת:

לא לריב,

לעזור אחד לשנייה ולאבא,

לשים לב לקטן,

להיות ערניים למה שמתרחש בבית (והכוונה כמובן היא לסדר ולשמור שלא יגיעו ג'וקים ונמלים בגלל פירורים לא רצויים) ועוד כהנה וכהנה הוראות ובקשות.

במקביל, קיבלתי מהם רשימת קניות מסודרת (ובאמת שלא ממש מוגזמת). אין בעיה, אמרתי, מן הראוי שלאור העובדה שאני מתעופפת לי מכאן ל10 ימים של לילות שקטים וימים מהנים, אפנק אותם בכמה תשורות מאמריקה הרחוקה.

שבוע לפני והמתח שלי קצת גואה: מה יהיה? הם יסתדרו בלעדיי? ואם הם ישכחו משהו? (קצת שכחתי שאנחנו בעידן בו הטכנולוגיה מתקדמת ועם הסמארט פון אפשר לשלוט במתרחש גם כשאת במרחק של אלפי קילומטרים). תוסיפו לזה את האמירות שלהם, שנבעו מכך שהם ממש, אבל ממש, לא רגילים להיעלמות שכזאת: "אמא ,מה נעשה כשלא תהיי פה? אני רגילה לנוכחות שלך כשאני באה מבית הספר" ואני מרגיעה ולבי מתמלא במין הרגשה טובה שהנה, אחסר להם, ובד בבד בטני מתהפכת מרוב דאגות…

 

יום לפני: אני מתחילה להתרגל לרעיון שהנה זה בא ובליל של רגשות גועש לו בפנים: התרגשות, חששות, שמחה, דאגה, געגועים (שכבר התחילו) וציפייה לקראת המסע האישי שלי. אז, כמו אמא אווזה שוב הושבתי את בתי בכורתי, המתבגרת האישית שלי, לשיחה שבה שוב חפרתי לה (ברצינות רבה) עד כמה אני סומכת עליה ושלא תשכח את זה, את זה וגם את זה (אם תהיתם איפה בן זוגי היקר בתמונה אז אל דאגה, הוא היה עמוק בתוכה ועודד אותי ואמר שאסע ושאפסיק לדאוג ושאתרכז בליהנות). והיא הבטיחה שהכל יהיה בסדר וכן היא לא תשכח וכן אמא וכן וכן (במילים אחרות: הבנתי אמא, אל תדאגי, נתקשר שנצטרך).

 

יום הנסיעה: חיבוקים, נשיקות, "לילה טוב חמודים". "כן זה יעבור מהר, כן אני אתקשר מכל שדה" והלב- הלב עוד רגע מתפוצץ. אמצע הלילה- מתעוררים, מעמיסים את המזוודה ונוסעים לנתב"ג. מגיעים. נשיקות וחיבוקים וקדימה למסע.

 

את המסע בן 24 השעות, בין שלוש יבשות, צלחתי בגבורה רבה. בסה"כ אורח החיים שלנו לימד אותי להיות אישה ואמא עצמאית למדיי. ישנתי, צפיתי בשני סרטים (מתי בפעם האחרונה בארץ הייתי בסרט?), ניווטתי בתוך שדות התעופה של לונדון ואטלנטה (כולל מציאת שרות הלקוחות של חברת התעופה כדי להודיע שהמזוודה לא הגיעה איתי לאטלנטה ונשארה בלונדון. לפחות אני עליתי למטוס).

הגעתי ליעד עייפה אך מרוצה ובעיקר גאה בעצמי על המסע שצלחתי, לא יודעת איך עפו לי 10 ימים. באמת שביליתי נהדר והיה כל כך כייף, לכמה ימים, להסיר חלק נכבד מן האחריות שיש עליי בבית. אבל, כמו שאתם יודעים, אין מצב שיכולתי להתנתק לגמרי ממה שקורה שם. וכן, קיבלתי מדי פעם טלפונים עם תלונות ושאלות אבל בסה"כ אני יכולה לומר שהכל התנהל יפה מאוד.

 

אני יודעת שאני מנסה כל הזמן להנחיל להם אחריות אישית מהי.כשאני נמצאת בבית אני משמשת בתור הכרוז שמזכיר להם שהם שכחו לעשות את מה שביקשתי לפני שנייה וחצי. לא מוותרת. לא מסדרת במקומם את החדר, לא אוספת במקומם את הבגדים אחרי האמבטיה וגם אם החדר נעזב בבוקר מבלי שסודר, לא נורא! תמיד אפשר לסגור בנונשלנטיות את הדלת. הרי החדר לא יברח לשום מקום. הוא ימתין לשובם בסבלנותJ.

אז בסה"כ, אני אמא ורעיה גאה!!! גאה בבני ביתי שהסתדרו יפה ובאמת השתדלו לשדר לי שהכל בסדר ושאמשיך ליהנות: גאה בבתי בכורתי שבצעה את רוב המטלות והראתה ניצוצות חדשים של בגרות ואחריות, גאה בבני המרכזי שתרם גם הוא את חלקו למאמץ המלחמתי, גאה בבן זוגי שפרגן לי עד בלי די ושמחה שהקטן הרגיש בזכותם שהכול בסדר.

 

חזרתי לארץ: הם עשו לי הפתעה ובאו כולם לאסוף אותי. התרגשתי מאוד. לא מאמינה שהטיול הסתיים ושבשתי שניות אני צריכה לחזור לשגרה. אז שתי שניות לא לקח לי, אלא כמה ימים, אך חזרתי לעניינים במלוא המרץ: כביסות, כלים, הצבת גבולות וחלוקת מטלות מחודשת.

עכשיו, האתגר הגדול הבא הוא: החופש הגדול 🙁 ואיך צולחים אותו בכל הקשור לניצול הזמן באופן שבו המתבגרת שלי לא תבלה אותו בעיקר מול מסכים.

 

אז אחרי שאנסה להתארגן על מה ואיך מנצלים את הזמן בחופש, נשתמע: כן, אני שגית, אמא גאה בבנים ובנערה המתבגרת כשאימא נעדרת.

 

 

 

שגית ברמי היא מאמנת לצמיחה והתפתחות אישית נשית ומנחה סדנאות להעצמה נשית.שגי ת ברמי

היא מלווה אמהות שמעוניינות לעשות שינוי במערכות היחסים המשפחתיים והאישיים באזור באר שבע והסביבה.

שגית היא אם לשלושה: בת 14, בן 10 ובן 3.

ניתן ליצור אתה קשר בנייד: 0525298326, דרך המייל:sagitbrami@gmail.com  או דרך הפייס: http://goo.gl/LIYLFU

 

 

צלם:  Anthony Delanoix

השאירי תגובה

אולי יעניין אותך לקרוא גם :

הוא לא רצה לינוק, פשוט לא רצה

מאת : נופר בצר שחר

31 ביולי 20180 תגובות

מתוך כללי

הוא לא רצה לינוק, פשוט לא רצה.
היא ינקה עד שנגמר, וגם כשנגמר הייתה שמה על הציצי ראש עם המוצץ ומתמסרת. 
מתמסרת לחיבוק, לערסול, נרדמת בכיף שלה בכרבול הזה.
והוא דעתן, אין לו זמן לחיבוק, לפינוק. הוא צריך לגדול ומהר.
להספיק לזחול, לטפס, לעמוד, לשבת.
ושוב להספיק למשחק הבא.

הרגשת בדידות

מאת : אמא אחרי לידה

10 באפריל 20126 תגובות

מתוך אחרי לידה, חברות ובדידות

אני כבר כמעט חודשיים וחצי אחרי וברוך השם הכל תקין.

רק שיש ימים שאני מוצאת את עצמי נשארת בבית, כי נמאס כל יום לצאת מהבית בשביל לא להיות. חשוב ביותר לציין שאני לא גרה קרוב לאמא או למשפחתי, אני גרה קרוב לחמתי ולגיסות שלי. רק אופס, כמה חבל שאף אחת מהן אפילו לא פעם אחת התקשרה ושאלה אם אני צריכה משהו???? או שאלה אם בא לי לבוא איתן, אם הן עושות משהו ?

כלום, פשוט כלום, אז כן יש לי את הימים שאני עייפה מלצאת מהבית ובא לי להישאר לנוח בבית עם הילד, אבל אז אני מוצאת את עצמי כל היום לבדי עד שבעלי מגיע מהעבודה וגם אז בא לך שמישהו יבוא לבקר, אבל אף אחת מהן אפילו לא מתקשרת לשאול אם אני צריכה עזרה במשהו, אז למה שתבוא? ואופס, שוב אני בוכה בגלל זה, זה כל כך פגע ופוגע. מה, איזה אדם זר פתאום ??

לידה אחרת, לידה "מחוברת"

מאת : מיטל טולדנו

6 בפברואר 20130 תגובות

מתוך לידה ללא אפידורל, סיפורי לידה

כבר לפני מס' שנים, היה לי ברור שאת הלידה הבאה אני רוצה לחוות אחרת מהלידות הקודמות.

בזמן ההריון הראשון שלי (לפני 17 שנה) – מאד פחדתי מהלידה. לא פחדתי מזה שיהיה לי ילד, לא היו לי חששות שיהיו תקלות בלידה, או שהילד יצא לא בריא. הפחד הגדול שלי היה מהכאב! הכאב היה נראה לי כאב בלתי נסבל, ולא היה לי ברור איך אני הולכת להתמודד איתו.

בלידה הראשונה קבלתי חומר מטשטש – שכנראה פעל את פעולתו, כי הזיכרונות מהלידה גם נהיו מטושטשים. אני זוכרת את עצמי אומרת מספר ימים אחרי הלידה ש"אני זוכרת שהיה נורא – אבל אני לא כל כך זוכרת למה…"

נעים לי להכיר

היי, איזה כיף שאת כאן. אם כשאת קוראת את התכנים את מרגישה בבית, אם מעניין אותך לעזור לעצמך להתפתח ולצמוח דרך המעבר להורות. אז תלחצי כאן, אולי יענין אותך להיפגש איתי 

כשמה שעזר בעבר כבר לא עוזר כשאני אמא לתינוק

כלי יעיל להתמודדות עם רגשות אשם

רוצה לקבל את התכנים החדשים מהאתר?

שם (חובה)

דואר אלקטרוני (חובה)