ניצוצות של לקיחת אחריות –גאווה אימהית!

מאת : שגית ברמי

15 ביוני 2015 | 0 תגובות

מתוך גיל ההתבגרות, לכל אמא, עמוד הבית

 

חודשים שתכננתי את הנסיעה הזאת. לכבוד יום הולדתי ה 40 רציתי משהו מיוחד. דיברתי עם חברתי בארה"ב. 'בואי', היא אמרה: 'תעלי על מטוס ובואי'. עוד הוסיפה ואמרה שזה קטן עליי ובספונטאניות מחושבת קניתי כרטיס.

כל עוד התאריך היה רחוק, לא ייחסתי לנסיעה הזו חשיבות יתרה. ידעתי שזה באופק. רק מה? הזמן עבר מהר ופתאום מצאתי את עצמי, שבועיים לפני, צריכה להתחיל להתכונן ולתכנן מה יהיה פה כשאני אהיה עסוקה שם בשופינג, ביקורים וטיולים (סבל נוראיJ נכון?) .

מהר מאוד מצאתי את עצמי עורכת רשימות והוראות הפעלה, מנסה לוודא ב100% שהכל יתנהל כפי שמתנהל שאני נמצאת. בנוסף, התחלתי בסבב שיחות עם שני ילדיי הבוגרים (הגברת המתבגרת והמרכזי בן ה 10). אלה היו שיחות מוטיבציה, בהן הבהרתי להם שאני סומכת עליהם ועל בגרותם ומבקשת:

לא לריב,

לעזור אחד לשנייה ולאבא,

לשים לב לקטן,

להיות ערניים למה שמתרחש בבית (והכוונה כמובן היא לסדר ולשמור שלא יגיעו ג'וקים ונמלים בגלל פירורים לא רצויים) ועוד כהנה וכהנה הוראות ובקשות.

במקביל, קיבלתי מהם רשימת קניות מסודרת (ובאמת שלא ממש מוגזמת). אין בעיה, אמרתי, מן הראוי שלאור העובדה שאני מתעופפת לי מכאן ל10 ימים של לילות שקטים וימים מהנים, אפנק אותם בכמה תשורות מאמריקה הרחוקה.

שבוע לפני והמתח שלי קצת גואה: מה יהיה? הם יסתדרו בלעדיי? ואם הם ישכחו משהו? (קצת שכחתי שאנחנו בעידן בו הטכנולוגיה מתקדמת ועם הסמארט פון אפשר לשלוט במתרחש גם כשאת במרחק של אלפי קילומטרים). תוסיפו לזה את האמירות שלהם, שנבעו מכך שהם ממש, אבל ממש, לא רגילים להיעלמות שכזאת: "אמא ,מה נעשה כשלא תהיי פה? אני רגילה לנוכחות שלך כשאני באה מבית הספר" ואני מרגיעה ולבי מתמלא במין הרגשה טובה שהנה, אחסר להם, ובד בבד בטני מתהפכת מרוב דאגות…

 

יום לפני: אני מתחילה להתרגל לרעיון שהנה זה בא ובליל של רגשות גועש לו בפנים: התרגשות, חששות, שמחה, דאגה, געגועים (שכבר התחילו) וציפייה לקראת המסע האישי שלי. אז, כמו אמא אווזה שוב הושבתי את בתי בכורתי, המתבגרת האישית שלי, לשיחה שבה שוב חפרתי לה (ברצינות רבה) עד כמה אני סומכת עליה ושלא תשכח את זה, את זה וגם את זה (אם תהיתם איפה בן זוגי היקר בתמונה אז אל דאגה, הוא היה עמוק בתוכה ועודד אותי ואמר שאסע ושאפסיק לדאוג ושאתרכז בליהנות). והיא הבטיחה שהכל יהיה בסדר וכן היא לא תשכח וכן אמא וכן וכן (במילים אחרות: הבנתי אמא, אל תדאגי, נתקשר שנצטרך).

 

יום הנסיעה: חיבוקים, נשיקות, "לילה טוב חמודים". "כן זה יעבור מהר, כן אני אתקשר מכל שדה" והלב- הלב עוד רגע מתפוצץ. אמצע הלילה- מתעוררים, מעמיסים את המזוודה ונוסעים לנתב"ג. מגיעים. נשיקות וחיבוקים וקדימה למסע.

 

את המסע בן 24 השעות, בין שלוש יבשות, צלחתי בגבורה רבה. בסה"כ אורח החיים שלנו לימד אותי להיות אישה ואמא עצמאית למדיי. ישנתי, צפיתי בשני סרטים (מתי בפעם האחרונה בארץ הייתי בסרט?), ניווטתי בתוך שדות התעופה של לונדון ואטלנטה (כולל מציאת שרות הלקוחות של חברת התעופה כדי להודיע שהמזוודה לא הגיעה איתי לאטלנטה ונשארה בלונדון. לפחות אני עליתי למטוס).

הגעתי ליעד עייפה אך מרוצה ובעיקר גאה בעצמי על המסע שצלחתי, לא יודעת איך עפו לי 10 ימים. באמת שביליתי נהדר והיה כל כך כייף, לכמה ימים, להסיר חלק נכבד מן האחריות שיש עליי בבית. אבל, כמו שאתם יודעים, אין מצב שיכולתי להתנתק לגמרי ממה שקורה שם. וכן, קיבלתי מדי פעם טלפונים עם תלונות ושאלות אבל בסה"כ אני יכולה לומר שהכל התנהל יפה מאוד.

 

אני יודעת שאני מנסה כל הזמן להנחיל להם אחריות אישית מהי.כשאני נמצאת בבית אני משמשת בתור הכרוז שמזכיר להם שהם שכחו לעשות את מה שביקשתי לפני שנייה וחצי. לא מוותרת. לא מסדרת במקומם את החדר, לא אוספת במקומם את הבגדים אחרי האמבטיה וגם אם החדר נעזב בבוקר מבלי שסודר, לא נורא! תמיד אפשר לסגור בנונשלנטיות את הדלת. הרי החדר לא יברח לשום מקום. הוא ימתין לשובם בסבלנותJ.

אז בסה"כ, אני אמא ורעיה גאה!!! גאה בבני ביתי שהסתדרו יפה ובאמת השתדלו לשדר לי שהכל בסדר ושאמשיך ליהנות: גאה בבתי בכורתי שבצעה את רוב המטלות והראתה ניצוצות חדשים של בגרות ואחריות, גאה בבני המרכזי שתרם גם הוא את חלקו למאמץ המלחמתי, גאה בבן זוגי שפרגן לי עד בלי די ושמחה שהקטן הרגיש בזכותם שהכול בסדר.

 

חזרתי לארץ: הם עשו לי הפתעה ובאו כולם לאסוף אותי. התרגשתי מאוד. לא מאמינה שהטיול הסתיים ושבשתי שניות אני צריכה לחזור לשגרה. אז שתי שניות לא לקח לי, אלא כמה ימים, אך חזרתי לעניינים במלוא המרץ: כביסות, כלים, הצבת גבולות וחלוקת מטלות מחודשת.

עכשיו, האתגר הגדול הבא הוא: החופש הגדול 🙁 ואיך צולחים אותו בכל הקשור לניצול הזמן באופן שבו המתבגרת שלי לא תבלה אותו בעיקר מול מסכים.

 

אז אחרי שאנסה להתארגן על מה ואיך מנצלים את הזמן בחופש, נשתמע: כן, אני שגית, אמא גאה בבנים ובנערה המתבגרת כשאימא נעדרת.

 

 

 

שגית ברמי היא מאמנת לצמיחה והתפתחות אישית נשית ומנחה סדנאות להעצמה נשית.שגי ת ברמי

היא מלווה אמהות שמעוניינות לעשות שינוי במערכות היחסים המשפחתיים והאישיים באזור באר שבע והסביבה.

שגית היא אם לשלושה: בת 14, בן 10 ובן 3.

ניתן ליצור אתה קשר בנייד: 0525298326, דרך המייל:sagitbrami@gmail.com  או דרך הפייס: http://goo.gl/LIYLFU

 

 

צלם:  Anthony Delanoix

השאירי תגובה

אולי יעניין אותך לקרוא גם :

לא מסוגלת לשתף במחשבות על הפלה

מאת : אמא אנונימית

16 בינואר 20129 תגובות

מתוך הפלה, אובדן הריון, הריון, יומן הריון

שוב זה קורה… שוב איחור במחזור, בדיקת הריון, שני פסים….כל הדאגות והחששות שקדמו לבדיקה נעלמו והחליפה אותם שמחה גדולה- עוד חיים נוצרים בתוכי!

זה לא היה מתוכנן.

לפני כ 4 חודשים מאוד רצינו והפסקנו עם הגלולות, אבל אז השיקולים הכלכליים גברו על הרצון והחלטנו לחכות. הקטנה שלנו רק בת שנה ו 3 חודשים, איך נסתדר עם 2 תינוקות בבית? עלויות של גן, סימילאק, חיתולים וזה רק בשוטף… עוד לא הספקתי לחזור לגלולות וכבר זה נקלט.

בהריון הראשון זה לקח כמעט שנה, לא חשבתי שהפעם זה יקרה כל כך מהר, לא הייתי מוכנה לזה! האמת, שהרגשתי ברגע שסיימנו לעשות אהבה… הייתה לי תחושה שלא ניתנת להסבר, תחושה שלא הייתה לי בהיריון הראשון ובחרתי להתעלם ממנה…

בבקשה, תפסיקו להעביר ביקורת

מאת : שירה דרוקר

6 באוגוסט 201120 תגובות

מתוך אחרי לידה, לכל אמא, מתמודדות עם הסביבה, קוראות לשינוי, תחושות מגוונות אחרי לידה

אני אמא כבר שלושה חודשים.

זו תקופה של למידה עצומה, הסתגלות, התגבשות. יש גם רגעים קשים. אבל אני מוצאת שהכי קשה לי – עם הביקורת. לפעמים אני ממש רוצה לברוח ולחיות על אי. לבד. רק אני, בעלי והילה. מוכנה להסתדר עם הכול בלי עזרה, אבל לא מסוגלת להתמודד עם הביקורת.

לידת בית: מי תהיה מיילדת הבית שלי ?

מאת : שירה דרוקר

17 במרץ 20115 תגובות

מתוך לידת בית, סיפורי לידה

הצעד הזה, של להרים את הטלפון ולהתקשר למיילדות בית שעובדות באזור בו אני גרה, כביכול כל כך פשוט, אבל לקח לי זמן לעשות אותו. הרגשתי שזה הצעד שאין ממנו דרך חזרה, ושברגע שאני מרימה את הטלפון וקובעת פגישה, זה סופי.

לא יודעת אם להגיד שהתלבטתי בשלב הזה. ידעתי שאני רוצה ללדת בבית עוד מההתחלה… אבל פתאום זה הפך לממשי.