ופתאום, בדיעבד, גיליתי שיש שם למה שהיה לי- דיכאון לאחר לידה. גיליתי את זה בתוכנית תחקירים שמיפתה את הסימפטומים לדיכאון לאחר לידה, ומצאתי את עצמי מסמנת "וי" בכל אחד מהם. הרגשתי בו זמנית הקלה ותחושת מועקה. הקלה על כך שיש הסבר למה שעבר עליי, שיש לזה שם, מועקה על כך שזמן כה רב- כשנתיים לאחר החוויה הזו באה אליי ההארה.

מעולם לא הייתי מסוג האמהות הטבעיות האלה שפוגשים בגני השעשועים. לא התחברתי לילדים, לא חלמתי בכל מאודי להיות אמא, אבל בגיל 28 הרגשתי שזה הזמן הנכון, והיה לי ברור שיהיו לי ילדים, על אף שזו לא הייתה כמיהה שחשתי בכל נימי הגוף, כפי שאני שומעת מאמהות אחרות.

והיה קשה. גם ההריון, התחושה הרעה שליוותה אותי במשך 5 חודשים, העייפות והתשישות, הבדיקות, גילויי הבעיות, עוד בדיקות ועוד אבחונים ואינספור ספקולציות. והגוף שמשתנה, וההבנה הזו שבעוד חודשים מספר, החיים כפי שהכרתי אותם ישתנו מן הקצה אל הקצה.

גם הלידה לא הייתה כמו בסיפורי האגדות. היא הייתה ארוכה, וכואבת, ובסוף היא הגיעה. התינוקת המושלמת: כ"כ יפה, קטנה ושברירית שאין לתאר. ואהבתי אותה אהבה עזה, אך עם ריחוק מסוים.

מה אני מבינה בתינוקות? כיצד אהיה אמא טובה?

לא התחברתי אליה מהרגע הראשון, גם לא מהשני והשלישי. הפחד והחרדה הציפו אותי: מה אני מבינה בתינוקות? כיצד אהיה אמא טובה? כיצד אעניק ואעטוף את בתי עד כלות, כשאני אפילו לא מצליחה להחזיק אותה כמו שצריך? ובקיצור- מה עושים עם זה עכשיו? להניק! זו התחלה טובה. הרי בכל הסרטים מראים את דמות האמא (שאגב, היא תמיד בלונדינית עם שיער ארוך וגולש, גוף מושלם וחסר פגמים) שכה טבעי לה לחלוץ שד ולהניק… אצלי זו לא הייתה החוויה כמובן.

כאב לי, לא הצלחתי. זה היה הכי רחוק מלהיות כדרך הטבע. מה שכן היה- מאבק מעייף ומתסכל, מלחמת התשה של ממש שלי עם עצמי, שלי עם בתי. מובן מאליו שחוסר היכולת להזין אותה באופן טבעי, חי בשלום עם הדיכאון שלי והזין אותו במנגנון משומן היטב. לזה התלוותה הביקורת הציבורית והחברתית על הפסקת הנקה, אז לאחר מאבקים עיקשים קראתי למומחית שסייעה לי בכך.

והבכי…. הו הבכי הזה, חוסר האונים של הקטנטנה הזו שהיה קשה מנשוא. פעמים רבות בכיתי יחד איתה, פעמים רבות התביישתי בבכי שלי והתייחדתי איתו בחדרי חדרים.

תפקדתי, היטב אפילו. הילדה הייתה מתוקתקת ומסודרת, הכל תפקד כמו שעון. כלפי חוץ שידרתי שהכל כרגיל, שהכל מצוין, אבל בכל רגע פנוי שהיה לי בכיתי. הסתגרתי בחופשת הלידה בביתי כמה שרק יכולתי, רציתי רוב הזמן להיקבר, אך לא שידרתי את זה.

לראשונה בחיי הרגשתי שחקנית שצריכה לעבוד כה קשה, כי ההצגה חייבת להימשך. העליתי הצגה מרשימה ביותר, מכיוון שהאלטרנטיבה לא הייתה מקובלת לתפיסתי. הייתי מוקפת באמהות שמימשו את עצמן, שההריון, הלידה והאמהות הילכו בהן קסם, ונראה שאין זה מקובל להביע ברבים את הקושי. הרגשתי כאסירה בביתי ובגופי.כל הקלישאות הבנאליות ביותר התעוררו לחיים במחשבותיי- "אמא יש רק אחת", "אמא זאת אמא" ואני אמא מתפוררת, ואסור להתפורר.

אולי אם הייתה לי אפשרות לפרוק, הדברים היו נסבלים יותר

רק הקרובים אליי ביותר, רק הם ידעו שנפשי בוערת בקרבי, שבכל רגע נתון הרגשתי שמגדל הקלפים שבניתי עומד להתפרק. היו כאלה שהסבירו את המצב בהשפעת ההורמונים שלאחר הלידה, בחוסר הניסיון, בעובדה שקשים לי שינויים באופן כללי, אך אף הסבר לא נתן לי מנוח. מנגד, לא עלתה בדעתי האפשרות של דיכאון לאחר לידה, מכיוון שתפקדתי. במוחי דמיינתי דיכאון לאחר לידה כמצב אקוטי, אובדני של חוסר תפקוד מוחלט, של זומביות.

קשה לי להימנע מהמחשבה שלו הייתה לי אפשרות לפרוק מול מישהי שעברה חוויה דומה, הדברים היו נסבלים יותר, בבחינת "צרת אחרים" במובן הטוב: שידור  מסר שהקושי לגיטימי, שדיכאון לאחר לידה נפוץ יותר ממה שמקובל לחשוב, שלי זה יכול לקרות ושזה בסדר שזה קורה לי, שזה לא אומר שאני אמא לא טובה. תחושת הבושה ששכנה בקרבי חודשים כה ארוכים ומפרכים יכלה הייתה, לפחות בחלקה, להתפוגג בעקבות למידה מניסיונן, מחשבותיהן ותפיסת עולמן של אמהות אחרות.

למעשה, הכל מסתכם בבושה הזו, בתחושה שאני לא, ולעולם לא אהיה, אמא מספיק טובה. עוד בתקופת ההריון חשתי שאני לא אמא מספיק טובה. שאני לא נחה מספיק, לא שלווה מספיק, לא אוכלת בריא מספיק, ולאחר הלידה- שאני חרדה מדיי, שהייתי צריכה לעבור עוד כמה קורסים כדי לדעת להתמודד, שהקושי להניק והדיכאון הזה נובע ממני, שאני אשמה במצב הזה, אחרת למה רק אני בעולם עוברת את זה ?

אני רוצה לשבור את קשר השתיקה

חודשים של ביקורת עצמית, חרדה אין קץ ואף תיעוב עצמי. התחושות הללו אמנם עברו לאחר כמה חודשים, אך ליוו אותי במינון נמוך גם בהמשך, ועד היום. למדתי עם הזמן להכיל את רגשותיי ותחושותיי הקשות, לבצע במקביל שינויים מרחיקים לכת בחיי כדי שארגיש מסופקת במסגרות אחרות בחיי ובמקביל גם בביתי ואני מתאמנת על כך יום יום, שעה שעה.

בתוך כך, ומתוך ההבנה שדיכאון לאחר לידה הוא מנת חלקן של אמהות רבות, אני יודעת שצריך בכל דרך להפיץ את הבשורה, לשבור את קשר השתיקה, וזו מטרתי וחזוני. מקווה שיהיו לי תעצומות הנפש הנדרשות כדי להוביל מהלך שכזה, כשאני יודעת שהצעד הראשון הוא החשיפה.

בתקופה האחרונה למדתי אימון אישי ואני מתעתדת לאמן אמהות צעירות שחוות את קשת הרגשות הכה מורכבת הזו: הקשיים, האכזבות, התסכול, הייאוש לעתים, יחד עם זיק של שמחה ואושר שאנחנו נוטות לשכוח בימים שלאחר הלידה.

* חני סער, בת זוגו של עידן ואם לעדידוש האהובה והמקסימה. כיום אני רכזת משאבי אנוש בארגון חברתי, ובמקביל מאמנת אישית חדורת אמונה ביכולת השינוי של כל אדם באשר הוא. לאחר שעברתי בעצמי דיכאון לאחר לידה, חזוני הוא לאמן אמהות צעירות בתקופת הבלבול הזו שלאחר הלידה ו/או עם דיכאון לאחר לידה ולמצוא יחד כלים לאהבה עצמית, קבלה וסיפוק. מעבר לכך, ככל ביכולתי, אני מנסה ללא לאות לשבור את קשר השתיקה הקיים בחברתנו על הנושא הזה. המייל שלי: hani.saar@gmail.com

אולי גם יעניין אותך לקרוא:

האם קושי וסבל גדול אחרי לידה הוא הפרעה נפשית?/ לימור לוי אוסמי

מחליטה להסכים, לקבל, לקטלג ולכתר את עצמי: אני בדיכאון אחרי לידה / אמא שמרגישה בדיכאון אחרי לידה

אמא מקולקלת / יעלי

גם את מוזמנת לכתוב את עצמך, להשתתף בדיונים כאן ובפייסבוק ולהצטרף לעדכונים במייל דרך רשימת התפוצה