האמא הזו היא אדם. היא אשה.

מאת : יפית שחר

6 בספטמבר 2015 | 5 תגובות

מתוך אחרי לידה, איפה אני בתוך האמהוּת?, לכל אמא, מה עם הצרכים שלי?, עמוד הבית

 

כשתינוק נולד, השם של היולדת הופך להיות : "אמא".

מצד אחד, זה מקסים, כי ואוו, איזה נס וזכות זו להיות אמא, ומצד שני, כאילו השם שלה נשכח בכמה ימים האלה, ואחר כך בגנים, היא "אמא של" וכך זה ממשיך וממשיך.

האמא הזו היא אדם בעצם. היא אשה עם רגשות ועם תחושות, עם חוויה כל כך עוצמתית שהיא עוברת, והיא זקוקה להכרה. היא זקוקה לאמא, אחות,  חברה, בן זוג , שיהיו שם איתה, שיראו אותה, שיחזיקו לה יד ורק יקשיבו וזהו.
איכשהו נראה שקצת התבלבלנו, כל כך הרבה חוגים מקסימים, שעוזרים לאמא להיות עם התינוק, לראות איך הוא מתפתח, לגעת בו נכון, אבל שכחנו דבר אחד את האישה המדהימה הזו שנמצאת שם , זו שלפני רגע הפכה לאמא, ואולי מרגישה לבד, או בלבול, או אשמה, או קושי, וחוסר וויסות שנובע מעייפות ועוד.
במאמר 'כבלי האהבה' של ג'סיקה בנג'מין, היא כותבת על כך שרק לאחרונה התחלנו לחשוב על האם כעל סובייקט בזכות עצמה. הפסיכולוגיה בכלל והפסיכואנליזה בפרט שותפות לראיה המעוותת של האם ככלי שבאמצעותו התינוק גדל, כאובייקט שאליו מכוונים צרכיו של התינוק. האם היא המטפלת, האחר המשמעותי, המבינה, האמפתית, המשקפת, היא גם מציבת גבולות, היא האחר החיצוני הממשי להחריד.

היא מציאות חיצונית, אולם לעיתים נדירות רואים בה סובייקט בעל ייעוד נפרד מקיומה בשביל הילד שלה.  למעשה, היא סובייקט אחר, אשר המרכז העצמאי שלו חייב להיות מחוץ לילד אם ברצונה להעניק לו את ההכרה שהוא מבקש.

אם מדוכאת מדי בשל בידודה אינה יכולה להתלהב מילדה הלומד ללכת או לדבר. אם המחניקה את כמיהותיה, שאיפותיה, תסכוליה, אינה יכולה להזדהות עם שמחותיו וכישלונותיו של הילד שלה. את ההכרה שהילד מבקש יכולה האם להעניק לו רק מכוח זהותה העצמאית.

לאחרונה אפשר לראות יותר קבוצות אמהות המתגבשות סביב הרעיון הזה, של הכרה באם כאישה המכילה בתוכה עולם שלם של חוויה ורגש, ואפשר לקרוא יותר על חווית האמהות של נשים הכותבות ומשתפות ומספרות לעולם, ולנשים אחרות שגם הן ידעו מה עומד בפניהן, ובעיקר שידעו שזה בסדר. זה בסדר לחוות את כל מה שהן חוות, זה טבעי.

אנחנו שונות, אבל גם דומות ולהיפגש זו עם זו, או ללכת למקום שמכיר בנו כנשים בנות אדם ולא רק כאמהות ומאפשר לנו להיות עם כל זה… כמה הקלה יכולה להיות ויתר מהקלה, ריפוי.

אז אני מזמינה אתכן, המלוות הרגשיות, התומכות, הדולות שלפני ואחרי, הכותבות, שאולי לא תמיד מרגישות שזה הדבר הנכון, או שמספיק נשים נענות לקריאה… קוראת לכן להקים עוד קבוצות, לכתוב עוד,  להמשיך!!!! בבקשה אל תפסיקו!!!  זה חשוב מה שאתן עושות.

באהבה גדולה,

יפית שחר

מטפלת בתנועה

מנחת קבוצות נשים ותינוקות לאחר לידה

5 תגובות ל- “האמא הזו היא אדם. היא אשה.”

  1. מסכימה לכל מילה 🙂

  2. דנה ליברמן רביב הגיב:

    יפיתוש יקרה, כתבת מקסים!
    תודה על הלגיטמציה שאת נותנת לנשים הבאות לקבוצות ולנשים שמכילות קבוצות כאלה. כן ירבו נשים המתקבצות יחדיו וחולקות הווה משותף בתקופות מאתגרות וגם לא.
    שנה טובה ונפלאה לך יקרה😘

  3. חני סער הגיב:

    יפית יקרה,
    תודה רבה לך על זה. אני כל כך מתחברת אל תחושת השבט הנשי, שיחד עם השונות הגדולה יוצר שלם גדול יותר.
    ומאמינה בהתמקדות באם, באדם שהיא כעת, באדם שהייתה לפני הלידה, בשינוי, בתחושות, ברגשות, במה שנוכח בתוכה.
    שתהיה לכולנו שנה נהדרת, מלאת הקשבה וחמלה לעצמנו.

    אמן.

    • יפית הגיב:

      הי חני. הגבתי לך גם בהודעה פרטית. תודה על התגובה ושתהיה שנה מעולה, מחוברת לעוצמות הנשיות שלנו.

השאירי תגובה

אולי יעניין אותך לקרוא גם :

כנס: "אימהוּת – מרכז או שוליים? על מקומן של אימהות בחברה הישראלית"

6 ביוני 20130 תגובות

מתוך קוראות לשינוי

אימהוּת היא מלאכת-חיים. זהו התפקיד החשוב והמשמעותי ביותר שיכול אדם לעשות למען אדם אחר. אימהוֹת הן התשתית שעליה נשענת כל חברה. אך בחברה שלנו, עבודת האימהוּת אינה זוכה להכרה, וגם לא להוקרה.
האם אנחנו מודעים לתרומה המכרעת שתורמות אימהוֹת להמשך קיומה של החברה?

הריון והורות- איך מגיעים לאיזון, אם בכלל?

מאת : אורה ברקן

18 במרץ 20127 תגובות

מתוך אחרי לידה, איפה אני בתוך האמהוּת?, אמהות וקריירה, לכל אמא, מקצועניות מדברות, רגשות אשם, רגשות אשם אחרי לידה

התייפחתי על החלומות שלי להמשיך ללמוד, לעבוד, לפתח התמחות עצמאית, לטייל טיולים ארוכים בעולם, לבלות זמן איכות עם בן זוגי ועם חברותיי. מיררתי על החופש ועל העצמאות שלי שהיה נראה לי, שהנה, עוד רגע קט והם יהפכו למזכרות רחוקות מהחיים שלפני ההורות.

הרהורים על הנקה

מאת : נועה גוטפריד

28 בספטמבר 201011 תגובות

מתוך אחרי לידה, הנקה

אני מניקה בסיבוב שני, ומה שעדיין מפליא אותי, זה החוסר סובלנות החברתית להנקה.

הרי זה דבר כל כך טבעי וכל כך חשוב, ובודאי לא מיני, ובכל זאת, כשאני מניקה במקום ציבורי אנשים נועצים מבט ומשתהים.

למה אני צריכה להסתגר בחדר סודי בשביל להניק ? הרי אני לא חושפת ומתערטלת בשביל משהו מיני, זה הכי טבעי בעולם…