ללמוד לצוף

מאת : אביטל חיימי

1 בספטמבר 2015 | תגובה אחת

מתוך התבוננות, למידה, התפתחות, לכל אמא

 

שכבתי לי במיטה חסרת אונים, עייפה מעוד יום מלא תסכולים. משחקי השליטה עם ילדי הפכו את הבית לשדה קרב שבו כולנו נותרים פצועים רגשית. כולנו נשבנו בתוך סערת הרגשות והמלחמה הבלתי פוסקת בה ילדי רוצה את עצמאותו ואני מתקשה לתת לו אותה. מצאתי את עצמי בוהה בתקרה, שוקעת במחשבות, ללא תשובות מתפללת אל אלוהי שישמע את זעקתי ויעזור לי למצוא את הכוחות להתמודד מחר מחדש. ביקשתי ממנו שיתמוך בי ויראה לי שיש אור בסוף הדרך, שיעורר בי את התקווה להאמין בבני וביכולותיו.

בכיתי אל תוך הכר ולאט לאט שקעתי אל שינה עמוקה.

 

בשנתי, חלמתי חלום. ראיתי את ילדי הטהור עומד על שפת המים. המים, עמוקים וזורמים בשצף. הלוך ושוב, כגלי הים.

אך ילדי הקט לא על שפת הים עמד. אלא על קצה החוף הפונה אל עבר ים המציאות.

אלו הם מימי החיים. המים בהם כולנו שוחים את חיינו קדימה והלאה ולומדים לזרום איתם את חיינו, בין אם באושר ובין אם ברגשות אחרים שמציפים אותנו.

 

ואני צופה בו, מלווה אותו בהתבוננות. רואה את יכולתו לפלס דרכו אל החיים , כיצד צומח ולומד על עצמו, על קרוביו, על סביבתו. רואה גם את קשייו, הקושי שבאיסוף עצמי, בהתמודדות. ואני רוצה לרוץ ולחבקו אך עוצרת כדי לתת לו מרחב למידה.

מחשבות עוטפות את ראשי, ורצון עז לומר לו מילים מחבקות כדי שיחוש אותי שם עבורו. יודעת אני כי הוא מרגיש אותי, את נשימתי ואני בוטחת בקשר הבלתי מדובר בינינו.

ואני מלווה אותו בשקט, בביטחון, בנוכחות.

 

ילדי יודע כי המים קוראים לו להיכנס, לטבול בהם ולהתחיל את מסעו בעולם כמו כל השוחים האחרים. אך אמונתו ביכולתו לצלול אל תוך המים מבלי שיטבע, חונקת אותו ומכבידה כל כך.

הוא שומע את הקולות מסביבו שקוראים ומאיצים בו.

 

הוא איננו רוצה, ״אינני מסוגל״, הוא אומר. ״עזרי לי עוד קצת״…

 

גופי רוצה לרוץ ולהצילו, לפרוש את גלימת ההורות המצילה שלי ולמשות אותו. ואני נוצרת את זעקתי על מנת שיוכל לקפוץ, תוך שאני משננת כמו מנטרה – ״אתה יכול, ילדי, אתה יודע!״.

 

וילדי אמיץ.

 

הוא קופץ למים, מנסה להרים ראשו מעל פני המים. המים נכנסים לפיו והוא נחנק. ושוב מנסה. לעיתים מצליח, לעיתים פחות.

 

הו, כמה פעמים כבר הצלתיו ומשיתיו מן המים, שרק לא יסבול, ובכך מנעתי ממנו להציף עצמו ולהתחזק. אך לא עוד- המנטרה בראשי מתנגנת ומשאירה לו מרחב.

 

ואני שם. תומכת ושומרת. וילדי שוחה, לעיתים נחנק ואז נושם.

אתה מסוגל – אתה מסוגל – גם אני מסוגלת…

 

וזעקתי פוחתת ומתפזרת לה עם הרוח. ובמקומה מתמלא ליבי אור ועוצמה.

כי ילדי חזק הוא. ואני מחזקת אותו בהיותי שם עבורו.

״אתה מסוגל״ עונה לו הרוח, ועוטפת אותו יחד עם הזרם של מימי החיים.

ילדי נסחף ושוחה גם יחד, מתקדם עם הזרם, ואני מלווה אותו לאורך החוף, מסתכלת, מתבוננת בהתקדמותו. הוא מתרחק, ואני עם כאב וגעגוע מאפשרת לו את מרחב הזרימה אל האופק.

 

״אתה חזק, ילדי״ ״אמא תמיד שם עבורך ואיתך כשתזדקק״.

 

פוסטים נוספים על התבוננות, למידה וצמיחה

 

תמונה:  Penywise

תגובה אחת ל- “ללמוד לצוף”

  1. מיכל הגיב:

    מזמן לא התרגשתי ככ,ממש עד דמעות, כאלו שחונקות.
    כתבת מרגש,נוגע,כואב.

    תודה לך

השאירי תגובה

אולי יעניין אותך לקרוא גם :

"מי גנב את הלידה שלי?"

מאת : ד"ר אומי לייסנר

3 ביולי 20130 תגובות

מתוך הריון, חופש בחירה בלידה, קוראות לשינוי

בין אם ההתערבויות הרפואיות השגרתיות הונהגו במקור מפאת רדיפת בצע, שיקולי יוקרה או רתיעה מן הגוף הנשי, ובין אם הן מדובר היה במיטב הידע הרפואי נכון לאותה תקופה, השורה התחתונה היא שכפיית הניהול הרפואי של הלידה על כלל היולדות, על אחת כמה וכמה כשהדבר נעשה שלא בהתאם לרצונה, היא בבחינת החזקת רכוש גנוב. כעת הגיע הזמן להחזיר את הלידה לבעליה החוקיות.

הזמנה לכנס זכויות האדם בלידה Human Rights in Childbirth

מאת : נשים קוראות ללדת

14 באפריל 20130 תגובות

מתוך קוראות לשינוי

מה הן זכויות האדם של האישה היולדת?

מהם גבולות אחריותה?

מי קובע את התנאים בהם היילוד יבוא לעולם?

עצמאות

מאת : מיה אגסי

14 באפריל 20130 תגובות

מתוך התבוננות, למידה, התפתחות, לכל אמא

ההיסטוריה שלי חוזרת על עצמה גם עם הילדים שלי, שסבא שלהם חי מאוד, אבל לא הציל אף אחד והם בקושי מכירים אותו. ואני תוהה איפה הילדה הנודניקית שישבה מאחורה, מתי היא הספיקה להפוך למה שאני היום ולנסוע בתחפושת של אישה עם משפחה משלה ולשמוע ברדיו מערכונים של הגשש החיוור.
עצמאות. פנים רבות לה.