בכל מסע צריך הכוונה בהתחלה בכדי להצליח | דולה פוסט פארטום

מאת : אלינה וולודרסקי

26 באוקטובר 2015 | תגובה אחת

מתוך אחרי לידה, עזרה ודאגה לעצמנו, עמוד הבית

 

אחרי שבילית בבית חולים, את חוזרת אל ביתך עם מלא "איך" וחוסר בטחון מוחלט. אמא, ועכשיו סבתא, שמזמן לא טיפלה בתינוק מנסה לשדר עסקים כרגיל. אך גם היא וגם את יודעות שזה לא קל.

בעלך איפשהו מנסה לקחת פיקוד או להיפך, לא מתקרב.

איך מחזיקים?

איך מאכלים?

איך מרדימים?

איך מקלחים?

כל כך הרבה שאלות.

את לוקחת עצה של חברה ומתקשרת לאשת מקצוע. היא מגיעה רגועה, נינוחה והכי חשוב –  לא שיפוטית.

מהרגע שהיא נכנסת את מבינה שמעכשיו תהיי בסדר. מעכשיו יש לך כתובת לשאלות ולהקשבה מוחלטת.

כמעט שנה עברה מאז, אבל כל רגע חרוט בזיכרוני. איך הגענו הביתה כמו משולש אהבה, שנינו וסלקל ביננו. אך הפעם, בתוכו הייתה נסיכה קטנה שנראתה מאוד נינוחה ורגועה, מה שממש הרגיש לי סבבה.

אני זוכרת את היום שבו קנינו את הסלקל ביחד עם העגלה וכל מה שהיה חשוב לי זה דברים שוליים, כמו : צבע, משקל, גגון נגד שמש. אך אף אחד לא הכין אותי ליום שאחרי.

אני זוכרת טוב מאוד את הלילה הראשון. יותר נכון, לילה לבן ראשון. היא לא אוכלת. היא לא נרדמת. היא פשוט בובה חדשה בבית שדורשת ואין לי מושג איך לתת לה את מה שהיא רוצה. ואז,בפעם הראשונה הבנתי שאני צריכה עזרה, לא בעלי ולא אמא. צריכה מישהו שבאמת יודעת.
מרי פופינס המופלאה, איפה את?

הטיפול בתינוקת חדשה היה לא קל. הייתי רחוקה מבני משפחתי, נטועה בעיר שהפכה פתאום זרה לחלוטין, חיפשתי את הדרך להיות אימא טובה, אבל גם להישאר בן אדם שפוי.
יחד עם הנסיכה נולדתי גם אני, אימא.

קיבלתי במתנה גם טלטלה הורמונאלית, כאבים עזים ודכדוך שנמשך כמעט כל חופשת הלידה. שמעתי וידעתי שממצב של דכדוך אפשר מהר מאוד להידרדר למצב קשה פי עשרה.

 

בחיים המודרניים יצרנו דיסוננס קוגניטיבי. מצד אחד, אנחנו רוצות להיות חלשות ושיעזרו לנו ומצד שני, אנחנו  חזקות ומצליחות להסתדר לבד.
משפחה, חברים, סביבה-  כולם בעד לעזור, אך לא נותנים מקום לאימא לשחרר, להיות חלשה וחסרת אונים. לא נותנים לגיטימציה לאימא “לא לדעת”.

היום, כמעט כל משפחה צעירה גרה רחוק מההורים, רחוק ממעגל תמיכה. אין מי שיעזור, ינחה את הזוגות הצעירים, בעיקר בתקופת משכב הלידה. גם ביקורים הפכו להיות ביקורי שישי שבת שלא ממש עוזרים.

הקשיים שחוויתי גרמו לי להתבונן על נשים סביבי ולנסות למצוא גם בהן את הייאוש וחוסר התאבון, את הרצון העז לברוח ובכלל, משהו דומה.  הרי בכל מקום, אומרים לנו שזה האושר הכי הגדול ואיך אפשר בכלל לחשוב אחרת?

קשיים, דילמות וסיבוכים- על זה אף אחד לא מספר. צריך מלא כוחות נפש ותעוזה להגיד ולהודות שאת צריכה עזרה. לא רק בלסדר את הבית וסוף סוף להתקלח בשקט. עזרה בלעבד את הלידה שעברת ולקבל את החיים החדשים. כמו מעבר מגן לכיתה א'.

התפקיד של דולה פוסט פארטום הוא לייעץ, ללוות ולעזור ליולדת ובן זוגה בתקופה הראשונה של ההורות. כאשת מקצוע, אני יכולה להעיד שלא תמיד היולדת יודעת מה מפריע לה. ככל שהיא שומרת יותר בבטן, כך הריחוק בינה לבין המשפחה ובעיקר לבעלה גדל.

יש גם אפשרות להיפגש בקבוצות תמיכה. לפתוח ולשמוע סיפורים ומחשבות של נשים אחרות. להרגיש שאת לא לבד ולהרגיש ביטחון ורוגע נפשי. ככל שאת הצלחת לפתור קונפליקטים פנימיים והשלמה עם מה שהיה או קיים.

על מנת לטפל במשפחה באופן מקצועי, הדולה פוסט פארטום הוכשרה לטפל באם ובתינוק במגוון נושאים – האכלה מבקבוק, הנקה, יצירת סדר בהתנהלות עם הילד , דכדוך לאחר לידה, חיזוק רצפת האגן, מיניות, זוגיות ועוד .

מסע של הורות הוא נפלא. אך בכל מסע צריך הכוונה בהתחלה בכדי להצליח.

 

למי שמעוניינת לקבל תמיכה כנסו לקבוצה בפייסבוק.

 

אלינה וולודרסקי

תומכת לאחר לידה ומנחת הורות ראשונית.

0533374200

nashimyahad@gmail.com

http://nashimyahad.wix.com/nashimyahad

 

תגובה אחת ל- “בכל מסע צריך הכוונה בהתחלה בכדי להצליח | דולה פוסט פארטום”

  1. רינת הגיב:

    את בן אדם חזק.
    גם אחרי שנפגשתי איתך הבנתי את זה .
    את ממש עזרת לי.
    אני יותר לא מפחדת.
    תודה לך יקירתי

השאירי תגובה

אולי יעניין אותך לקרוא גם :

לידת בית: מתכוננת לשחרר ולהרפות

מאת : שירה דרוקר

11 באפריל 20115 תגובות

מתוך לידת בית, סיפורי לידה

היום, במפגש השלישי בקורס הכנה ללידה, דיברנו על הכנה רגשית, הצפנו את הפחדים שלנו וניסינו להפוך אותם למשפטים חיוביים (כי מחשבה בוראת מציאות!!!).

אני כבר בתחילת החודש התשיעי, בעוד חודש תתרחש הלידה, ואני מתחילה להפנים את הקונפליקט הגדול שבין הצורך שלנו (לפחות שלי) לתכנן כל דבר עד הפרט האחרון, להפוך את מה שעתיד לקרות לנו למוכר וידוע באמצעות למידה והכנה, לבין הרמה הגבוהה של ה"לא צפוי" שמגיעה עם הלידה, ולבין התפיסה הטבעית לחלוטין שאין צורך בכלל להתכונן, שלידה זה "משהו שקורה לנו" ולא משהו שאנחנו עושות או מנהלות.

כבוד לתחושות מוקדמות- חלק ב'

מאת : ורד ל

20 ביולי 20110 תגובות

מתוך הפלה, אובדן הריון

על החששות כבר כתבתי וגם על התחושות המוקדמות והאנרגטיות המוזרה של כל התהליך הזה שחשתי.

ובאמת הגיע יום בו היה יותר דימום, בעצם היה ממש דימום, להבדיל מהכתמים החומים שהיו שם קודם לכן. אני חושבת שזה היה בשבוע 7-8, טוב, הכל ממש התחלתי בסה"כ.

באותו היום הרגשתי קצת יותר כבדה והיו קצת יותר כאבים עמומים כאלה, כך שמצאתי עצמי מתנהלת דיי באיטיות ושמחתי כבר להגיע לסוף היום, כשהילדים שכבו כבר לישון והיה לי קצת זמן שקט עם עצמי ובנזוגי.

להחליט או להשקיט?

מאת : לי-את דנקר

3 ביולי 20130 תגובות

מתוך אמהות וקריירה, לכל אמא, מקצועניות מדברות

כילדים, הדילמה לא עסקה ב"מתי" אלא ב"איך". הדילמה נשארה במבנה הבסיסי שלה עם לוח זמנים מצומצם של מ"עכשיו לעוד רגע". ואז גדלנו ואיתנו גדל גם המבנה של הדילמה. ולדילמה הזו נולדו ילדים שקוראים להם 'התלבטות' ו'שוקלת'. הדילמה הפכה לגדולת מימדים, עד ששכחנו מי מנהל את מי, מי בא קודם למי או איך לעזאזל הגענו למצב שאנחנו אספני דילמות, שהולכים לפותרי דילמות, שהם בעצמם למדו את רזי הדילמה בכל מיני מקומות בעולם, מנהלים פורומים שלמים וקבוצות תמיכה בשם הדילמה.

רגעעע. זו כולה דילמה, ממתי היא הפכה לעיר?