יש היום פחד.

מאת : לימור לוי אוסמי

14 באוקטובר 2015 | תגובה אחת

נכתב בעקבות אירועי הלא-אינתיפאדה השלישית, אבל רלוונטי תמיד.

מתוך התבוננות, למידה, התפתחות, לכל אמא, עמוד הבית

 

יש היום פחד. וחרדה.

לחלקנו.

והאמת, זה די הגיוני.

אבל מה אם הפחד משתלט?

מה אם החרדה משתקת?

זה לא נעים,

זה מפחיד,

זה מאיים.

זה לא נורמלי.

אבל.. גם המצב לא נורמלי.

 

אז, נניח שהחרדה כאן.

וגם הפחד.

הם לא מוכנים ללכת.

 

ונניח שלא ניאבק בהם,

אלא נחמול על עצמנו, על כך

שאנו נושאות אותן כעת.

 

ונניח שנקבל

את נוכחותם.

שנאפשר לעצמנו להרגיש אותן,

כי עם יד על הלב, זה לא באמת עוזר לנסות לסלק.

 

ונניח שנתמוך קצת יותר מהרגיל בעצמנו,

כי לא קל להסתובב בעולם עם עוצמות של רגשות.

 

ונניח שנטפח את מה שעושה לנו טוב

וננמיך את מה שעושה לנו רע .

 

ונניח שזה זמני,

שזה יעבור,

שזאת תקופה

וימים טובים יותר יגיעו.

 

ונניח שאנחנו ביחד,

שאפשר לדבר על זה,

ומותר גם לבכות ולפחד,

אם זה מה שנמצא.

 

ונניח שאנחנו חזקות,

שיש בנו כוחות ואנחנו יכולות להתמודד עם מה שיגיע.

 

ונניח שיש בנו את היכולת להכיל את המורכבות שבתוכנו.

ובחיים.

 

ונניח שאנחנו נהדרות,

על הפחד, החרדה, התקווה, האמונה,

הטוב והרע

שבתוכנו.

 

לימור לוי אוסמי, יוצרת האתר 'נשים מדברות אמהות, עוסקת בהעלאת המודעות למעבר הרגשי להורות ומקיימת מפגשי ייעוץ ממוקדים עם נשים בנושא הזה.

לבלוג שלי

נושאים קשורים :

תגובה אחת ל- “יש היום פחד.”

  1. שגית ברמי הגיב:

    אכן ימים לא קלים. פיגוע רודף פיגוע וזה אכן מלחיץ . אני משתדלת לא להכניס את עצמי לעומקם של האירועים כי זה קשה.

השאירי תגובה

אולי יעניין אותך לקרוא גם :

מתי הזמן הנכון לילד נוסף ? יש לי המון חששות ופחדים – שאלה של אמא

מאת : אמא חוששת

5 בספטמבר 20109 תגובות

מתוך אחרי לידה, מקצועניות מדברות

"הילד שלנו כבר בן שנתיים ו 3 חודשים, ובמצב אידיאלי הייתי מנסה עכשיו להיכנס להריון, כדי שיהיה הפרש של עד 4 שנים בין שני הילדים. הבעיה היא שאני כל הזמן חושבת מתי הזמן הנכון לילד נוסף ויש לי המון חששות ופחדים סביב העניין הזה. המצב הכלכלי שלנו לא משהו ואנחנו כרגע גרים אצל ההורים עד […]

סאגת לידה או איך תכננתי ללדת בבית חולים וסיימתי בלידת בית

מאת : קרן שרגנהיים

4 ביוני 201217 תגובות

מתוך לידת בית, סיפורי לידה

המקום : אי שם בצפון הרחוק.

מצב צבירה : שבוע שלושים ושמונה פלוס פלוס, המוגלובין בקרשים 8.8 ועושה כל מה שיכולה להעלות אותו…

בצהרי יום חם מהרגיל לעונה אני יושבת במרפסת לבריכת רענון עם הבכור שלי כשמתחילים הצירים ומתגברים, והופכים תוך זמן קצר לעובדה של ציר כל חמש דקות. על פי כל מה שאני יודעת, זה המקום להתחיל לפנות את עצמי לכיוון בית החולים, מתחילה לידה.

אני מעירה את הבעל מתנומה חטופה, מתארגנים לא מהר מידי , מסיעים את הילדון לדודה הקרובה ומתחילים לטפס לצפת.

זה בית החולים הקרוב ביותר אלינו, אנחנו בוחרים בדרך הנוף היפה, מעדכנים את הדולה שלנו שהכנו מבעוד מועד, ובסך הכל האווירה אופטימית וצוהלת במיוחד – צירים ממשיכים והמרחק ביניהם מתקצר.

בצפת אנחנו זוכים לקבלה שגרתית, בדיקת דופק, שאלות כלליות וכשמגיע הזמן לפתוח וריד, האחות ממקמת את הפרפר על הזרוע באופן כואב במיוחד. כשאני שואלת, היא טוענת שעוד רגע זה יעבור ואני כמו יולדת טובה ממתינה לרגע הזה בסבלנות…

בסופו של דבר הם מגלים את מצב ההמוגלובין העגום ומכריעים שלא אוכל ללדת בחדר לידה טבעי. אני מנסה למחות ולהראות להם מכתב רשום וחתום ממנהל מחלקה, המטולוג בכיר שמאשר שאין שום בעיה עם לידה בכל דרך שבה אבחר. שום דבר לא עוזר, הם עיקשים בעמדתם.

הייתה לי לידת תאומים מדהימה ! אז למה אני בטראומה ?

מאת : אמא אנונימית

20 בדצמבר 20116 תגובות

מתוך לידה ללא אפידורל, סיפורי לידה

את כולם הלידה הזו עניינה – לידת בזק של תאומים בשבוע מוקדם. "כבר אין זמן לאפידורל" אמרה הרופאה. רציתי לעמוד, לזוז – לא נתנו לי מפחד לצניחת חבל הטבור של התאום השני. הרופאה השכיבה אותי על המיטה, נגעה והרגישה את הראש. את המוניטור חיברו כבר ישר לגולגולת.

"תדחפי" היא אמרה.

"את יכולה" אמרו האחיות.