סקס ואשמה

מאת : אמא בעילום שם

15 באוקטובר 2015 | 9 תגובות

מתוך אחרי לידה, זוגיות אחרי לידה, עמוד הבית

 

צמד מילים שאני מנחשת שלרוב הנשים מצלצל די מוכר.

זה מתחיל בנערותינו, שם נרמז או נאמר לנו מפורש, שאל לנו "לתת" את עצמנו, ומי שעושה כן בגיל שנתפש כצעיר מדי, מבססת לה בד"כ שם לא חיובי במיוחד.
ואז כשזה כבר "בסדר" לפי כללי החברה, זה צריך להיות בדרך מסוימת. כלומר עם מישהו שאוהבים, אחרי שכבר מכירים זמן מה ומחליטים יחד שזה נכון, ומתאים, ובשלים וכו' וכו' וכו' ושוב, מי שלא הולכת בדרך זו, כמוני למשל, ממשיכה או מתחילה לשאת את האשמה.

אני פנטזתי לי במשך שנים על איך תהיה הפעם הראשונה. לא בבחינת כואב או לא, אלא בעיקר מה תהיה האווירה ועוצמת הרגש… רצה הגורל, ובגיל כמעט 18, שהוא גיל מאד מבוגר אצלנו הקיבוצניקיות, שמתי עייני על בחור זר שלא ידעתי אפילו את שמו, וכל מה שהיה צריך לקרות הוא מסיבה רוויית אלכוהול כדי שישתחררו כל המעצורים, האשמה תזוז לרגע אחד קטן הצידה, והיצר יתפוס את ההגה. ערב אחד בלבד שיוציא אותי אל עבר שביל הסקס- אשמה.

כמובן שזה לא נעצר כאן. אז מגיעה האשמה על איך את עושה סקס, כמה משוחררת ומאפשרת. מלפנים. מאחור. במחזור. גומרת, לא גומרת. מזייפת?

ואז חבר אחד שמחליט איך זה אמור להתנהל בעיניו. ואני, מה לעשות, לא בחורה קונבנציונלית כנראה. לא עומדת באידיליה שלו. והנה מתיישבת לה עוד קצת אשמה. הייתי בת 18 וקצת והוא בן 26, אז הוא בטח יודע מה הוא עושה ואיך הדברים אמורים לקרות.

ואז מגיע לו מעמד המין האוראלי הכמעט מקודש. קצת נלחצתי. מה עושים עם השיניים לעזאזל?? אשמה.
אחרי כמה חודשים הבנתי שזה לא עובד והמשכתי לי הלאה.
נדרשו לי כמה שנים של סקס עם מבחר גברים שאפשרו לי להיות מי שאני ואיך שאני בלי ציפיות ועם הנאה גדולה ומשותפת מהגוף שלי וממה שהוא יכול להפיק. רק אז הצלחתי לשחרר קצת מהאשמה על איך שלא הייתי מספיק בשבילו וכמה מהנה זה בעצם סקס בלי ציפיות ובלי אכזבות.

 

ואז מגיעה אשמה למתקדמות – אשמה לאימהות. כן, בשעה טובה מצאת את בחיר ליבך ואחרי כך וכך זמן עומד להיכנס לו גם ילד אל הסיפור. והחשק המיני כבר לא מה שהיה לפני, והבטן העגולה והגדולה והגב הכואב כבר לא מאפשרים את מה שהיה לפני כן. והעייפות. הו כן, העייפות.

אז אחרי הלידה יש פטור לחודש וחצי. בהוראת רופא. ובתום התקופה, חרדה גדולה מה קורה שם למטה אחרי הילד שנדחף משם החוצה. ויובש גדול בנרתיק שממש מכאיב בזמן קיום היחסים. ואחריו מגיעה ההימנעות. וניסיונות נוספים. ושוב הימנעות. ובין לבין, המון המון אשמה. מה, לא יכול להיות שאצל כולם זה ככה! בטוח משהו אצלי לא בסדר! והעייפות. הו כן, העייפות.

ובאמת משהו השתנה בי מאז הלידה. כן, יש לי הרבה פחות חשק. מודה. אני, הבחורה ששמחה לגלות ולחגוג את המיניות שלה, ממש לא מרגישה צורך כרגע במין כמו בעבר. ויי זמיר… הפכתי פולניה… איך זה קרה? אה, האשמה…

ומכאן והלאה האשמה כבר לגמרי מנהלת את העניינים. מתי צריך לעשות, ואיך, וכמה ארוך זה יהיה, ואם אני אמורה ליהנות גם מכל הסיפור או רק לספק את הבנזוג. ותוך כדי גם צריך לשמור שלא להיכנס שוב להריון, ואל המשוואה נוספים עוד ועוד נעלמים, יותר ממה שתלמיד מצטיין של מתמטיקה בטכניון מסוגל לפתור, והסקס הולך ומתקצר לו והאשמה הולכת וגדלה לה וכבר יושבת לה שם כאילו היא בעלת הבית.

והחלק הכי מטריד בסיפור – שלא מדברים על זה. כל אחת ומחשבותיה ותחושותיה לבדה. כנראה רק אצלי זה ככה?!

מכירה את זה קצת?

 

 

לשיתופים נוספים בנושא זוגיות אחרי לידה

 

צילום:  Julia Pfeifer |

9 תגובות ל- “סקס ואשמה”

  1. כן, זה מאוד מוכר.
    אני חושבת שמכיוון שאני נושקת ל 40, אז כבר מרגישה, לשמחתי, אחרת.
    אני חושבתת שבמקום הזה, כמו מקומות רבים אחרים, יש המון 'מה צריך', ו'מה נכון' ו'מה נחשב' וכמו באמהות, זה תחום שאנחנו מאוד רוצות 'להצליח' ו'להיות' טובות בו.
    הרצון הזה יחד עם העדר שיח פתוח בנושא, בנוסף להזנה בלתי פוסקת של מיניות מעוותת בסרטים, סדרות, פרסומות ושלא נדבר על פורנו, יוצר מצב שבו אנחנו מאוד מאוד מתרחקות מעצמנו- מהצרכים, הרצונות, התשוקות שלנו.

    באופן כללי יכולה להגיד שאחרי הלידה גם אצלי הצורך המיני פחת באופן משמעותי. גם השתנה. אני חושבת שגם אצל הגברים זה היה קורה אם הם היו שותפים משמעותיים בגידול. יחד עם זאת, מכיוון שבן זוגי היה מעורב, כן הייתה תשוקה ואהבה ותחושה שאנחנו עושים משהו גדול ביחד והיה רצון להתקרב מבחינה פיסית, בעיקר אחרי הלידה הראשונה.

    כל כך חשוב ללמוד את עצמנו, את גופנו, את המיניות שלנו, את מה עושה לנו טוב אל מול מה עושה לנו רע. זה חיוני, זה הכרחי, זה כל כך חשוב.

    אני שמחה שכתבת.

  2. אביבית הגיב:

    כתבת בהומור שנון ומצחיק . אני בהריון שני וכבר 8 חודשים לא מקיימת סקס וזה קשה ואני ממש חפמהנכבר לקפוץ על בעלי. אבל אשמהנאף פען לא חשתי. אחרי הלידה הראשונה נותנים לרחם לנוח ואצלי העניינים למטה היו בסדר ואחרי חודש וחצי חזרתי באהבה לתשוקה ולמיטה….וכן נכון יש עייפות. אבל חיי מין תשוקה ופנטזיה הם חשובים בזוגיות. אבל אל תאשמי את עצמך כל כך הרבה תשחררי…..

    • את מאמינה שאפשר לבחור 'לשחרר' על פי הוראה או בקשה?

      • אביבית זהבי בינשטוק הגיב:

        המלצה המלצה לשחרר …לא הוראה חס וחלילה

        • עבורי זה לא כ"כ משנה אם זאת הוראה או המלצה 🙂 זה באמת לא עוזר לי להשתחרר מתוך מחשבה 'לשחרר', בגלל זה אני שואלת אם זה עובד לך.

          כן עובד לי לבדוק אם אני יכולה להחזיק את זה קצת אחרת כרגע וגם לבדוק לעומק מה עומד שם, כי לפעמים לדברים המציקים יש המון מידע חשוב לתת לי.

          • אביבית זהבי בינשטוק הגיב:

            כשאמרתי לשחרר כוונתי היתה לבדוק כיצד לשחרר את רגשי האשמה ולקחת בפרופורציה את החיים ואת הנעשה . לא כל דבר חייב מלווה להיות באשמה . אני מביטה אחרת על הדברים בחיי וביקום . לאשמה אין מקום אצלי. בכל מקרה טוב שהיא כתבה וחשוב לשתף.

        • זה מסוג הדברים שדיאלוג של דיבור יעזור לי להבין לעומק. אני חושבת שאנחנו מרגישות דומה, אבל מבטאות אחרת.

          • אביבית זהבי בינשטוק הגיב:

            כן יכול להיות שאנחנו חושבות דומה .יש לי נטייה כזו לעזור לנסות.לפתור להראות לאישה או לגבר שכותבים עוד מבט טוב יותר . אני חושבת שכל אחת יש לה רגשות ותחושות ובאה מעולם שלם אחר . והשיתוף עוזר מאוד.

          • יא מהממת. וכנראה אני מרגישה צורך להגן על מה שעולה, על מה שקיים, ולתת לו מקום בלי לנסות לפתור. נשיקות.

השאירי תגובה

אולי יעניין אותך לקרוא גם :

איך ויתרתי על הקריירה שלי כציירת :)

מאת : שירה דרוקר

14 בספטמבר 201114 תגובות

מתוך אמהות וקריירה, יצירה נשית, לכל אמא

בנובמבר, בחודש רביעי להיריון, עם בטן קטנה, התחלתי ללמוד רישום וציור. הצלחתי להתמיד עד ללידה. נהניתי מכל רגע. חופשת פסח הייתה ארוכה במיוחד, כחמישה שבועות, ולפני שילדתי חשבתי לעצמי "איזה יופי הסתדר לי החופש הזה בדיוק סביב התאריך המשוער, ככה אוכל לנוח, להתאקלם, ולחזור ללימודים".

הילה נולדה בשבוע 41+3, וכבר התחילה "לדפוק לי את התכניות". חצי חופשה עברה רק בציפייה ללידה, וכשהגיע הזמן לחזור ללימודים, לא הייתי מוכנה. פיזית ונפשית. אז פספסתי שיעור. ועוד אחד. ורק עוד אחד, כי אין לי כוח, ואולי רק עוד אחד, כי זה ממש יהיה קשה ללכת איתה, ואם היא תפריע…

אמא הכי טובה… שאני יכולה

מאת : אפרת דבוש נאור

15 בספטמבר 201110 תגובות

מתוך אני אמא מספיק טובה?, לכל אמא, רגשות אשם

כשבני הבכור נולד לפני 3 וחצי שנים, נולד יחד אתו (או התעורר ממרבצו) שֶד האשמה הנוראי, שד שהאגדה מספרת אוהב לרדוף אמהות, צעירות וותיקות כאחד, שד שבהיותי אם ירוקה ותמימה חשבתי שניצחתי ולא הבנתי שהוא רק נח, ממלא כוחות לקראת מתקפה נוספת. שד שהולך להיות בן לוויתי למשך מן רב והחלטתי לנסות להפכו מאויב לידיד.

אני מרגישה רחוקה מעצמי, מ'האני' שלי | אחרי לידה

מאת : הכי אמיתית

27 במרץ 20112 תגובות

מתוך אחרי לידה, מה עם הצרכים שלי?

מה כל כך קשה לי. אני מרגישה כל כך רחוקה מה"אני" שלי, רחוקה מעצמי, מאותה אחת שאני מכירה, שטוב לי וכיף לי איתה.
"אני" היא אחת שרגילה להרגיש טוב בעור של עצמה, רגילה להרגיש טוב עם המראה שלה, לאהוב את מי שהיא רואה במראה, והבחורה שכרגע נמצאת פה היא אחת עם וקוקו עבועגילה בקליפס, טריינינג מגעיל ולא כל יום יוצא לה להתקלח….