חוויתי שתי לידות באותו היום. אחת רעשנית, והשנייה דוממת.

מאת : אמא בעילום שם

9 בנובמבר 2015 | 3 תגובות

מתוך לידה עם אפידורל, סיפורי לידה, עמוד הבית

 

הנה היום הגיע ואני נמצאת בבית חולים בחדר לידה בכדי לקבל את הזירוז, לאחר 37 שבועות בהם אני מחזיקה שני תינוקות בריאים וגדולים. עם בטן ענקית אני נגשת לבית החולים, כולי התרגשות. זה ההיריון השלישי שלא היה מתוכנן וההפתעה הגיעה אלינו כמתנה משמיים- "יש לך תאומים".

שעות ארוכות אני מחכה והזירוז לאט לאט מתחיל את הצירים הקשים, הרבה פעמים ניגשתי לבית חולים עם צירים, אך עצרו אותם. אפילו הגעתי לחדר לידה וסירבו ליילד אותי בטענה ש "עוד יום בבטן עדיף מכמה ימים בפגייה".

הרגשתי חלשה מאוד. הרבה שעות על הגב ללא תזוזה, רק כאבים ותקווה לראות את פני אהוביי. ואז הגיע התור של בני הראשון לצאת לאוויר העולם. צעקני הוא יצא, פניו אדומות קולו רם, מגיע לחדרים הסמוכים. כמה יפה הוא. החזקתי אותו, בכיתי מרוב אהבה ואז הוא נלקח לבדיקות ואני צריכה לחזור "לעבודה"- יש לי עוד תינוק שאליו אני מחכה מאוד. אותו תינוק שובב שרקד בתוך הבטן.

בלידות קודמות תמיד חיכינו אני ובעלי לשמוע את קול התינוק החדש שמגיע מהחדר הסמוך. קול מרגש, חיים חדשים מתחילים, אין ספק, ובכי צריך להיות נוכח במקום.

ואז, מה קרה פתאום?!

הזמן עובר ואני מנסה לדחוף. 'הראש גבוה', הם אמרו, 'להעלות מינון זירוז', אמרו, ולא אמרו 'נעשה ניתוח'. לא אמרו 'ננסה דרכים אחרות'.

 

רופא אחד החליט שהוא מחכה עוד ועוד זמן, ואחרים איתו. מחליפים משמרת ביניהם ואני על המיטה חלשה, כואבת, דם בכל מקום. בעלי לא רגוע ואף אחד לא עושה מעשה. אחרי שעה תינוק יפיוף יוצא ממני, שמים אותו עליי. אין כלום. לא בכי. ולא נשימה. והצבע כחול.

לא אשכח את השקט השורר בחדר. שקט של מוות.

שקט שעצר את הזמן. לא שאלתי כלום. סגרתי את כל השאלות ואת כל הרגשות, כי אם לא הייתי עושה זאת הייתי משתגעת. בעלי יצא לבדוק. לא נותנים לו להיכנס לחדר. בני מונשם, מובהל לחדר טיפול נמרץ.

העיניים עצמו מרוב עייפות, אך הראש חשב הרבה מחשבות ובעיקר מחשבות אפלות על מוות, על סבל. והנה, הקול של הרופא קורא בשמי. פתחתי עיניים, עיניי היו כשל אדם לא שפוי, אדם שכרגע שכלו הפסיק לעבוד. אמרתי: "תגיד עכשיו. תגיד לי". הוא אמר: "סליחה. אנחנו לא יודעים מה קרה פתאום". הסתכלתי עליו ופרצתי בבכי שלא נפסק.

 

חוויתי שתי לידות באותו היום. אחת רעשנית, והשנייה דוממה.

אומרים שכל אדם שנולד, המוות נולד אתו, הרי כולנו בסופו של דבר דוהרים לאותו סוף.

שני הניגודים האלה נפגשו יד ביד ביום הזה. היום הבלתי נשכח של אהבה, כאב, סבל, אשמה, סבלנות, צעקות, בכי, שמחה, ודממה.

אחרי יותר מחודש בטיפול נמרץ וריצה בין תינוק חדש בבית לתינוק חולה, לבין בנותיי היפות, הוא יצא. השמש זרחה שוב. אך בתוך האור יש טיפה שחור, ובתוך האי הבנה מה יקרה אתו, אני מחזיקה את עצמי לשאול הרבה שאלות, מנסה  רק לראות את האור.

לבעלי היקר – אתה גיבור. לבנותיי היפות- אתן מתנה יקרה משמיים. ולבנים המתוקים שלי – אהבה נצחית בלתי נפסקת, ולאלוהים- כל התודות שיש על הכול.

 

 

לסיפורי לידה נוספים

 

3 תגובות ל- “חוויתי שתי לידות באותו היום. אחת רעשנית, והשנייה דוממת.”

  1. את ניצולת וגיבורת טראומה. מה שעברת הוא באמת מאוד מטלטל. חיבוק גדול להחלמה, ריפוי, ובריאות טובה- לכולכם.

  2. אינאס נוגידאת הגיב:

    חברה שלי ..כל מה שעברת הוא מבחן אמונה ואת אישה מאמינה ומגיע לך כל טוב..מה שעברת הוא טראומה אבל את אמיצה ואישה לענין ברוך השם שיצאת מזה במתנה מאלוהים תאומים מלאכים למשפחה הכי חמה הכי יפה בעולם…אוהבת אתכם…נשיקות😙😙😙

  3. הדס פורת הגיב:

    תודה ששתפת, נותנת לנו את הזכות ליטול ממך ולו חלקיק סבל קטן, לשאת יחד איתך את זכרון הלידה, את התקווה, את גדלותו של בורא עולם.

השאירי תגובה

אולי יעניין אותך לקרוא גם :

מכתב לאישה יקרה

מאת : שירה דרוקר

22 באוגוסט 20119 תגובות

מתוך אחרי לידה, מה עם הצרכים שלי?

יקרה שלי,

אני חושבת עלייך הרבה בזמן האחרון. רואה אותך מדי פעם באיזה תמונה מזדמנת, ושוקעת במחשבות.

אני מתגעגעת אלייך מאוד. אני חושבת שאף פעם לא התגעגעתי כמו שאני מתגעגעת אלייך. הגוף שלי כואב מרוב געגועים אלייך.

ואני גם מקנאה בך. בזה שאת שלמה עם עצמך, את חושבת שאת כל יכולה, את מאמינה בעצמך כל כך, מרגישה שאין דבר שיעמוד בפנייך, ושאת תגיעי לכל מקום שאליו תרצי להגיע. הכול פתוח והכול אפשרי בעינייך. את לא מפחדת משום דבר והכול "קטן עלייך".

דיכאון אחרי לידה והמעגלים הסובבים אשה – פרק ג' – האמונה

מאת : תמר קלר

7 במרץ 201110 תגובות

מתוך אחרי לידה, דיכאון אחרי לידה, שיתופים אישיים

כן , אני במקום שונה, אלוקים שלי, אתה זוכר איך נפגשנו לפני 14 שנה?

זו לא היתה הפגישה הראשונה שלנו, כבר נפגשנו מזמן כשבאתי לעולם ואולי יותר מוקדם. אבל לפני 14 שנה זכיתי לחוות מה שלא ידעתי שאפשר. שם, בחדר האורחים כשאני בוכה את נשמתי אליך, מבקשת את האמת שהוסתרה ממני מזה שנים.

סאגת לידה או איך תכננתי ללדת בבית חולים וסיימתי בלידת בית

מאת : קרן שרגנהיים

4 ביוני 201217 תגובות

מתוך לידת בית, סיפורי לידה

המקום : אי שם בצפון הרחוק.

מצב צבירה : שבוע שלושים ושמונה פלוס פלוס, המוגלובין בקרשים 8.8 ועושה כל מה שיכולה להעלות אותו…

בצהרי יום חם מהרגיל לעונה אני יושבת במרפסת לבריכת רענון עם הבכור שלי כשמתחילים הצירים ומתגברים, והופכים תוך זמן קצר לעובדה של ציר כל חמש דקות. על פי כל מה שאני יודעת, זה המקום להתחיל לפנות את עצמי לכיוון בית החולים, מתחילה לידה.

אני מעירה את הבעל מתנומה חטופה, מתארגנים לא מהר מידי , מסיעים את הילדון לדודה הקרובה ומתחילים לטפס לצפת.

זה בית החולים הקרוב ביותר אלינו, אנחנו בוחרים בדרך הנוף היפה, מעדכנים את הדולה שלנו שהכנו מבעוד מועד, ובסך הכל האווירה אופטימית וצוהלת במיוחד – צירים ממשיכים והמרחק ביניהם מתקצר.

בצפת אנחנו זוכים לקבלה שגרתית, בדיקת דופק, שאלות כלליות וכשמגיע הזמן לפתוח וריד, האחות ממקמת את הפרפר על הזרוע באופן כואב במיוחד. כשאני שואלת, היא טוענת שעוד רגע זה יעבור ואני כמו יולדת טובה ממתינה לרגע הזה בסבלנות…

בסופו של דבר הם מגלים את מצב ההמוגלובין העגום ומכריעים שלא אוכל ללדת בחדר לידה טבעי. אני מנסה למחות ולהראות להם מכתב רשום וחתום ממנהל מחלקה, המטולוג בכיר שמאשר שאין שום בעיה עם לידה בכל דרך שבה אבחר. שום דבר לא עוזר, הם עיקשים בעמדתם.

נעים לי להכיר

היי, איזה כיף שאת כאן. אם כשאת קוראת את התכנים את מרגישה בבית, אם מעניין אותך לעזור לעצמך להתפתח ולצמוח דרך המעבר להורות. אז תלחצי כאן, אולי יענין אותך להיפגש איתי 

כשמה שעזר בעבר כבר לא עוזר כשאני אמא לתינוק

כלי יעיל להתמודדות עם רגשות אשם

רוצה לקבל את התכנים החדשים מהאתר?

שם (חובה)

דואר אלקטרוני (חובה)