חוויתי שתי לידות באותו היום. אחת רעשנית, והשנייה דוממת.

מאת : אמא בעילום שם

9 בנובמבר 2015 | 3 תגובות

מתוך לידה עם אפידורל, סיפורי לידה, עמוד הבית

 

הנה היום הגיע ואני נמצאת בבית חולים בחדר לידה בכדי לקבל את הזירוז, לאחר 37 שבועות בהם אני מחזיקה שני תינוקות בריאים וגדולים. עם בטן ענקית אני נגשת לבית החולים, כולי התרגשות. זה ההיריון השלישי שלא היה מתוכנן וההפתעה הגיעה אלינו כמתנה משמיים- "יש לך תאומים".

שעות ארוכות אני מחכה והזירוז לאט לאט מתחיל את הצירים הקשים, הרבה פעמים ניגשתי לבית חולים עם צירים, אך עצרו אותם. אפילו הגעתי לחדר לידה וסירבו ליילד אותי בטענה ש "עוד יום בבטן עדיף מכמה ימים בפגייה".

הרגשתי חלשה מאוד. הרבה שעות על הגב ללא תזוזה, רק כאבים ותקווה לראות את פני אהוביי. ואז הגיע התור של בני הראשון לצאת לאוויר העולם. צעקני הוא יצא, פניו אדומות קולו רם, מגיע לחדרים הסמוכים. כמה יפה הוא. החזקתי אותו, בכיתי מרוב אהבה ואז הוא נלקח לבדיקות ואני צריכה לחזור "לעבודה"- יש לי עוד תינוק שאליו אני מחכה מאוד. אותו תינוק שובב שרקד בתוך הבטן.

בלידות קודמות תמיד חיכינו אני ובעלי לשמוע את קול התינוק החדש שמגיע מהחדר הסמוך. קול מרגש, חיים חדשים מתחילים, אין ספק, ובכי צריך להיות נוכח במקום.

ואז, מה קרה פתאום?!

הזמן עובר ואני מנסה לדחוף. 'הראש גבוה', הם אמרו, 'להעלות מינון זירוז', אמרו, ולא אמרו 'נעשה ניתוח'. לא אמרו 'ננסה דרכים אחרות'.

 

רופא אחד החליט שהוא מחכה עוד ועוד זמן, ואחרים איתו. מחליפים משמרת ביניהם ואני על המיטה חלשה, כואבת, דם בכל מקום. בעלי לא רגוע ואף אחד לא עושה מעשה. אחרי שעה תינוק יפיוף יוצא ממני, שמים אותו עליי. אין כלום. לא בכי. ולא נשימה. והצבע כחול.

לא אשכח את השקט השורר בחדר. שקט של מוות.

שקט שעצר את הזמן. לא שאלתי כלום. סגרתי את כל השאלות ואת כל הרגשות, כי אם לא הייתי עושה זאת הייתי משתגעת. בעלי יצא לבדוק. לא נותנים לו להיכנס לחדר. בני מונשם, מובהל לחדר טיפול נמרץ.

העיניים עצמו מרוב עייפות, אך הראש חשב הרבה מחשבות ובעיקר מחשבות אפלות על מוות, על סבל. והנה, הקול של הרופא קורא בשמי. פתחתי עיניים, עיניי היו כשל אדם לא שפוי, אדם שכרגע שכלו הפסיק לעבוד. אמרתי: "תגיד עכשיו. תגיד לי". הוא אמר: "סליחה. אנחנו לא יודעים מה קרה פתאום". הסתכלתי עליו ופרצתי בבכי שלא נפסק.

 

חוויתי שתי לידות באותו היום. אחת רעשנית, והשנייה דוממה.

אומרים שכל אדם שנולד, המוות נולד אתו, הרי כולנו בסופו של דבר דוהרים לאותו סוף.

שני הניגודים האלה נפגשו יד ביד ביום הזה. היום הבלתי נשכח של אהבה, כאב, סבל, אשמה, סבלנות, צעקות, בכי, שמחה, ודממה.

אחרי יותר מחודש בטיפול נמרץ וריצה בין תינוק חדש בבית לתינוק חולה, לבין בנותיי היפות, הוא יצא. השמש זרחה שוב. אך בתוך האור יש טיפה שחור, ובתוך האי הבנה מה יקרה אתו, אני מחזיקה את עצמי לשאול הרבה שאלות, מנסה  רק לראות את האור.

לבעלי היקר – אתה גיבור. לבנותיי היפות- אתן מתנה יקרה משמיים. ולבנים המתוקים שלי – אהבה נצחית בלתי נפסקת, ולאלוהים- כל התודות שיש על הכול.

 

 

לסיפורי לידה נוספים

 

3 תגובות ל- “חוויתי שתי לידות באותו היום. אחת רעשנית, והשנייה דוממת.”

  1. את ניצולת וגיבורת טראומה. מה שעברת הוא באמת מאוד מטלטל. חיבוק גדול להחלמה, ריפוי, ובריאות טובה- לכולכם.

  2. אינאס נוגידאת הגיב:

    חברה שלי ..כל מה שעברת הוא מבחן אמונה ואת אישה מאמינה ומגיע לך כל טוב..מה שעברת הוא טראומה אבל את אמיצה ואישה לענין ברוך השם שיצאת מזה במתנה מאלוהים תאומים מלאכים למשפחה הכי חמה הכי יפה בעולם…אוהבת אתכם…נשיקות😙😙😙

  3. הדס פורת הגיב:

    תודה ששתפת, נותנת לנו את הזכות ליטול ממך ולו חלקיק סבל קטן, לשאת יחד איתך את זכרון הלידה, את התקווה, את גדלותו של בורא עולם.

השאירי תגובה

אולי יעניין אותך לקרוא גם :

צריך תנאים להנקה- תובנות אחרי לידה שניה

מאת : אוסי הורביץ

30 בנובמבר 201111 תגובות

מתוך אחרי לידה, הנקה, קוראות לשינוי

אני אחרי לידה (כמעט שלושה שבועות) ויש לי תובנות רבות על המון דברים.

אז אתחיל מן ההתחלה – הנקה בבית חולים. אציע מספר הצעות פשוטות

יוקר מחייה עבור אם יחידנית

מאת : אוסי הורביץ

17 באוגוסט 20114 תגובות

מתוך אמהות וקריירה, לכל אמא

המחאה שפרצה לה בשבועות האחרונים, התפרצה לה לדלת פתוחה שאני חווה כבר זמן רב. הפוסט הזה לא בא לבכות על מר גורלי, אלא להאיר את הקושי של יחידניות בעולם יוקר המחייה הישראלי.

להיות אם יחידנית יש אתגרים רבים, אך נדמה לי שהקשה מכולם עבורי הוא האתגר הכלכלי.

לפני שהפכתי לאם, כשהיה לי ברור שאני רוצה להיות אם, חששתי מהפן הכלכלי מאוד. עם כל השאר אמרתי 'אסתדר'.

הלידה- משקאות, קמעות, מה שיכול לעזור ברוך הבא…

מאת : אבא בתול

20 בפברואר 20112 תגובות

מתוך הריון, סיפורי לידה

אישתי ממשיכה להתפתל, הרופאים ממליצים על הליכה קלה, אנו מדדים לעגלת הקפה. קרואסונים קפה וציר ועוד ציר… מותשים אנו מקבלים את הטפסים ועולים למחלקה. איבדנו תחושה של זמן…..יושבים במסדרון ומחכים שמשהו יתקדם, בנתיים אני שב ומעסה, אנו יוצרים סביבנו מעין בועה. עומדים במסדרון של מחלקת יולדות נושמים, מתחבקים. רק אני והיא כול העולם הופך למעין תפאורה, יחד אנו מטפסים במעין מבוך המורכב מגרמי מדרגות אינסופיים, הרגליים כבר כואבות שנינו עפוצים לחלוטין, מסוממים מעייפות.

שוב התחברות למוניטור, ובין לבין טלפונים ומסרונים, בני משפחה מעבירים מסרים רוצים להתעדכן. אני הופך בהדרגה למעין קשר בחזית, מעביר תשדורות מקו החזית אל העורף. ככל שחולפות השעות הלחץ גובר, האמהות מעבירות הילוך, אין ספור עצות מועברות.