חופשת לידה- בואו נפוצץ את הבועה השקרית הזאת

מאת : יעל ארבל

16 בנובמבר 2015 | תגובה אחת

מתוך אחרי לידה, עמוד הבית, תחושות מגוונות אחרי לידה

 

"כן… נולדה לך ילדה מהממת וכל מה שאת משחררת לפייסבוק זאת ההצהרה שאת ״באושר עילאי״, מצטלמת עם הבייבי/תינוקי (שמות פייסבוק לרך הנולד) וכל החיים שלך מלאים בדובונים, לבבות ושמחת אין קץ.
אז בואו נפוצץ את הבועה השקרית הזאת למען אותן אמהות טריות שמרגישות שרק אצלן המצב שונה.

קודם כל, ״חופשת לידה״ אינה חופשה! זו תקופה לא פשוטה בה הגוף שלך כואב אחרי טראומת הלידה (כן, לידה זו טראומה לגוף), את לא ישנה, לא אוכלת (אם לא מביאים לך אוכל את ״חוטפת״ שטויות כי אין זמן להכין), את מרגישה בדידות גדולה (כמה אפשר לשבת בבית עם תינוקת כשכולם בעבודה חיים חיי שגרה מבורכת), את בחרדות גדולות (בא לך לגור בביתה של רופאת הילדים כי יש לך 1001 שאלות בשעה), את מפוצצת בהורמונים ובוכה מכל יתוש שמעז לזמזם בבית, את מתבוננת על אמהות אחרות בפייסבוק שאצלהן הכל דבש ובא לך למות, בזמן שהתינוקת שלך סוף סוף ישנה את הולכת לשירותים (!), עושה סטריליזציה לבקבוקים, מסדרת את הבית, מרוקנת את הפח של הקקי, מכינה בקבוקים, עושה כביסה, כלים, במקרה הטוב מתקלחת (מקלחת של 2 דקות כמו בטירונות) והופה… הנה היא התעוררה (״אבל מאמי… לא בא לך לישון עוד קצת?!?). את תמיד מרגישה מוזנחת כי אין לך זמן לכלום, את מרגישה לא נוח שכולם בעבודה עושים את העבודה שלך ואת ״נחה״ בבית, כשבאים לבקר את מחייכת מאוזן לאוזן וטוענת שהכל ״סבבה״ ובעצם החיים מרגישים כאילו את יושבת על חבית נפץ שעומדת להתפוצץ כל רגע ואת מתביישת להודות שבתשע בערב את כבר נרדמת!

ואז… החצי שנה נגמרת לה וסוף סוף התינוקת שלך מתחילה לתקשר אתך, לחייך, להביע את אהבתה ו….. עכשיו אני צריכה לחזור לעבודה??? איפה ההגיון פה? רק עכשיו מתחיל באמת הכייף! בקיצור… נשים יקרות, נכון שהכל נראה בפייסבוק מושלם אבל תקראו את הפוסט הזה כשתרגישו לבד ותזכרו שאתן לא.

נשיקות ואהבה.
אמא טרייה "

תגובה אחת ל- “חופשת לידה- בואו נפוצץ את הבועה השקרית הזאת”

  1. כרמית הגיב:

    כל כך נכון.עכשיו אני ב“חופשת לידה“ שנייה.אז נכון שאני כבר אמא מנוסה,אבל עדיין רוב התחושות אותן תחושות…

השאירי תגובה

אולי יעניין אותך לקרוא גם :

עזרה בתקופה שלאחר הלידה היא הכרחית

מאת : דנה רביב-ליברמן

24 ביולי 20130 תגובות

מתוך אחרי לידה, מקצועניות מדברות, עזרה ודאגה לעצמנו

לאחר הלידה, יכולה להיות תחושה של חוסר אונים, תחושה של בדידות גדולה, חוסר בטחון בעצמי ותחושה של אי מסוגלות לצד שמחה. הרגשה של עייפות גדולה מאוד בעקבות הלידה עצמה ובעקבות הטיפול האינטנסיבי בתינוק, אך גם עייפות נפשית שבאה בעקבות השינוי הגדול שהתרחש בחיים.

נשים רבות לא נחשפו לתינוקות ולא טיפלו בכאלה מעולם. בעבר נשים ילדו וגידלו ילדים ביחד, נשים צעירות שלמדו את עבודת האימהות מהבוגרות של השבט, והיום זה רחוק מלהיות כך. משפחות רחוקות גיאוגרפית אחת מהשנייה, איש איש בביתו, עם שמחותיו ועם בעיותיו וחוסר הידע יכול ליצור תחושה של חוסר ביטחון ותחושה שהאם אינה יודעת לטפל בתינוקה.

תחושת הבדידות יכולה להתבטא בכך שמיד לאחר השהות בחדר הלידה האישה חוזרת הביתה, הבעל ברוב המקרים חוזר לעבודה לאחר מספר ימים מועט, המשפחה המורחבת יכולה להיות רחוקה גאוגרפית ולפעמים היולדת לא רוצה את נוכחותה המתמדת של אימה או חמותה. פער הדורות בין האם ליולדת, צורת הגידול שלא תמיד מתאימה לצורת הגידול היום והידע הרלוונטי לתקופה, עלול ליצור בלבול ורעש מיותר ליולדת.

תערוכת אמנות זוהרת לכבוד עבודת האימהות (הפחות זוהרת)

מאת : לימור לוי אוסמי

28 בפברואר 20110 תגובות

מתוך יצירה נשית

הזמנה לאירוע פתיחת אירועי חודש האישה הבינלאומי בתל אביב
סמלי יוקרה לסטטוס האימהות/הורות-
תערוכת אמנות זוהרת לכבוד עבודת האימהות (הפחות זוהרת)

תערוכת יחיד לאמנית הרב-תחומית, שירה ריכטר

סיפור לידה של תמה

מאת : גלית

8 בפברואר 201219 תגובות

מתוך הפלה, אובדן הריון, הריון

תמה נולדה ביום שלישי, א' טבת, נר שמיני של חנוכה, 27/12/11 בשעה 5:30 לאור בוקר ראשון. היא היתה יפה ושקטה, תינוקת ישנה. לקחתי אותה בזרועתיי עטופה וחיבקתי וליטפתי ונישקתי ודיברתי ואהבתי אותה כל כך. אבל תמה לא זכתה לחיות. היא נולדה כשקשר אמיתי בחבל הטבור שלה, מה שלא איפשר לה לנשום ולקבל אספקת חמצן והיא נולדה ללא רוח חיים.

הכל התחיל ביום שבת 24/12. היום התחיל כרגיל, בצהריים נסעתי להורים לאכול ארוחה משפחתית וכשהגעתי אליהם עדיין הרגשתי תנועות כרגיל לגמרי. אכלנו, פטפטנו, היו המון שיחות על הלידה המתקרבת, איך אני רוצה ומה אני ממש לא רוצה.

בשעה 17:00 נסעתי הביתה וכבר בדרך תהיתי איך זה שלא הרגשתי אותה כבר כמה שעות, הגעתי הביתה והחלטתי לשתות מים וקפה ולראות אם היא זזה, כי זה על פי רוב עזר לה לזוז. זה לא קרה, הנחתי ידיים על הבטן. זה הסימן המוסכם שלנו שאחריו היא תמיד זזה, שולחת לי סימן שהכל בסדר והיא לא זזה. ניגשתי והכנסתי לפה כפית דבש, על אף הסוכרת, ונשכבתי על צד שמאל לא רגועה לגמרי, וזה לא עזר. ניגשתי להתקלח אולי זה יעיר אותה, אכלתי כפית סוכר ושוב נשכבתי על צד שמאל, והיא עדיין לא זזה. קראתי באינטרנט על הפחתה בתנועות עובר, והחלטתי להתקשר למוקד של הכללית, ובו זמנית לכתוב בקומונה. במוקד הפנו אותי מייד לבית חולים, התקשרתי לאמא שלי והיא הגיעה תוך חצי שעה לקחת אותי. מפה התחיל סיפור אחר לגמרי.