לידה חוזרת אחרי תשע שנים, מחשבה בוראת מציאות.

מאת : הדס פורת

16 בדצמבר 2015 | 0 תגובות

רצון של אישה למילוי חדש, מילוי אחר, תשוקה לבת.

מתוך רוצות הריון

 

תשע שנים של תפילות, בקשות, תחינות, תשע שנים של בכי וחוסר ודאות. תשע שנים של תהיות …למה זה לא קורה, מה השתנה? אחרי שתי לידות טבעיות, שני הריונות ספונטניים תקינים, שני תינוקות בריאים,  בנים מקסימים.

הרחם כמו נסגר, משהו נחסם, אין תנועה, אין חיים. הזמן עובר, השנים נוקפות, שנה אחר שנה, ואת לא הופכת צעירה יותר עם כל יום שעובר. הגעגוע להתעגלות הגוף, הבטן, השדיים, הירכיים, לתנועת החיים ברחם, לצקצוק המתוק של היניקה, וריח של החלב, למגע הענוג של העור, לשיכרון האוקסיטוצין. מראה של אישה הרה העוברת לידך גורם לך צביטה כואבת בלב, את המומה מעוצמת הכאב.

 

התקווה והתפילה הופכת להתמרמרות, להאשמות וחשבון פתוח עם בורא עולם וייאוש מתחיל להתגנב אל הלב, ומרירות, כמו פרי שיבש והופך פריך ומתפורר. שום דבר לא הכין אותי לזה, אני תכננתי לפחות ארבעה, אז מה לכל הרוחות הבעיה? זהו אני לא אהיה יותר אימא, הפרק הזה נגמר, לא להידפק על דלת סגורה, לשמוח במה שיש לי בשני בני המתבגרים.

אבל הרצון למילוי חדש לא מרפא, מילוי חדש אחר, תשוקה לבת. רק מי שגדלה בנים יודעת מה זה חיסרון לבת.

עם בעל גבר גבר בבית, ועוד שני רפליקות שלו, חכמים, שובבים, אקטיביים פלוס פלוס, בנים. רק אימא כזו יודעת את החיסרון לנפש תאומה, לעצמה נשית, כוח הנשי שמאזן את עודף הטסטוסטרון שהבית מוצף בו.

 

אתן בוודאי מרימות עכשיו גבה, ואומרות: “שתגיד תודה, זאתי, שיש לה שני ילדים בריאים, מה היא רוצה", ו:"מה שבא ברוך הבא"? והכול נכון ואתן צודקות, אבל חיסרון הוא חיסרון. וכשהוא נוכח ומקנן בך רק מילוי מתאים יושיע אותך ממנו.

הבנתי שאני משתוקקת לבת, תינוקת, אני בטוחה שאם היה מגיע עוד בן, הייתי מתאהבת בן בשנייה, אבל זה לא הסיפור.

לאט לאט התחילה לקנן בתוכי תובנה חדשה. שזו נשמה חדשה, שונה ממה שהכרתי, שרוצה להגיע ואני צריכה להתכונן לקראתה. ממש להכין את עצמי, פיזית ורגשית, לפנות מקום בחיים שלי, וברחם שלי לבואה.

הנחתי שתי ידיים על הבטן והתחלתי לנשום לרחם, נשימות עמוקות, מנפחות, מפנות מקום, מרחיבות, מביאות אור, אהבה חיות. התחלתי לדמיין אותה, איזה אדם היא תהיה, מה היא תאהב, איך היא תתנהג בחברה, איך הסביבה תקבל אותה, איך אנחנו רוקמות ביננו קשר מיוחד קרוב, עמוק, הדדי, מבין, מכבד. חייבת לעשות אותו מכבד בגובה שלה, מאפשר מרחב צמיחה והתפתחות בדרך שלה.

 

מתה מפחד מהקשר המורכב הזה –אימא ובת – כל כך הרבה טעויות אפשר לעשות שם – כל כך הרבה דוגמאות של קלקול, של צער, של חוסר חיבור, חוסר קשר, חוסר הבנה. כל כך הרבה טעיות שאני טעיתי שם עם אימי. מבטיחה לעצמי ולה שנעשה זאת אחרת.

במקביל עזבתי את העבודה שלי, שכבר מזמן רציתי לעזוב, מקום שהעיב וסגר אותי בקופסא, שלא נתן להתפתח, שקיצץ את הכנפיים, והערים מכשולים, ידעתי שאם אני רוצה להיכנס להריון אני צריכה מקום שמאפשר לי להיות רגועה, אהובה, שאני זקוקה לסביבה מצמיחה, מאפשרת, וזה לא שם.

הביוץ, שכל שנים היה לא סדיר הגיע שבועיים אחרי שעזבתי, והפעם הרגשתי אותו ולא פספסתי. ידעתי שהיא עומדת להגיע, שהיא חכתה לרגע הנכון, הכנתי את בעלי – ימים שעות.

וזהו, אני הרה, היא גדלה בתוכי, ואני גדלה בתוך החברות שלי, הן הסביבה שלי, כר ההתפתחות שלי. יחד אנחנו אורגות רשת קשר צפופה ותומכת, רחם חיצונית המאפשרת לאימא שבתוכי לגדול ולהכין את עצמה לבואה.

 

לפוסט המשך –

הדס פורת

הדס פורת – אמא לעדן, אדם ונויה.

מעצבת מציאות, מדריכת ומלווה אמהות בדרך שלהן, לקראת לידה וראשית האימהות.

ארומטראפיסטית ויוגית.

בואו לבקר בדף הפייסבוק שלי 

הצטרפו לקהילת האמהות של הדרך שלך לאמהות – להיות האמא שאת בוחרת להיות

 

השאירי תגובה

אולי יעניין אותך לקרוא גם :

לישון כדי לחיות

מאת : לימור לוי אוסמי

21 בנובמבר 20108 תגובות

מתוך אחרי לידה, מקצועניות מדברות, רוצות לישון!

שינה, שינה, שינה, כמה שהיא חסרה.

יכולנו לכתוב עליה שירי רומנסות מריירים,

יכולנו לערוג לה כמו מאהב לטיני באיטליה,

כמה שהיא חסרה וכמה שאנחנו מפנטזות עליה,

כמה שהיא בלתי מושגת וחמקמקה.

קריסה אימהית

מאת : לימור לוי אוסמי

8 באוקטובר 20132 תגובות

מתוך איפה אני בתוך האמהוּת?, לכל אמא, קושי באמהות, רגשות אשם

ביום שישי האחרון הגעתי לקריסה אימהית.

מינון יתר של אמהוּת.

כזה שלא חשבתי שכבר יגיע, כי הרי אני כבר מודעת ודואגת לעצמי וכאלה.. אבל זה הגיע. גם אליי. כמובן שלא בפעם הראשונה.

לפי היהדות, הבת שלי לא נחשבת לבן אדם- לידה שקטה

מאת : לימור לוי אוסמי

10 באוקטובר 20104 תגובות

מתוך הפלה, אובדן הריון, הריון

הופתעתי לגלות, שלפי היהדות, הבת שלי לא נחשבת לבן אדם.
כיוון ולא הגיעה לגיל שבועיים, התינוקת שלי, שהיה לה דופק, ידיים, רגליים, ראש וגוף והכל- לא נחשבת לאדם. ומאחר וכך, לא מגיעה לה קבורה רגילה, הלוויה, שבעה, שלושים, שנה, לא קורעים בגד.
מאחר והיא לא נחשבת בן אדם, גם לא קוראים לה “תינוקת”. השם החדש שלה הוא “נפל”.
במכתב הסיכום לא כתוב “נולדה תינוקת ללא רוח חיים” כי אם “נפלטה עוברית ממין נקבי ללא רוח חיים”.
לתת לה שם? לא לתת לה שם?..".

נעים לי להכיר

היי, איזה כיף שאת כאן. אם כשאת קוראת את התכנים את מרגישה בבית, אם מעניין אותך להתפתח ולצמוח ולהכיר את עצמך מחדש דרך המעבר להורות. אז תלחצי כאן על האופציה למפגשים איתי 

כדי לקבל למייל את התכנים החדשים מהאתר:

שם (חובה)

דואר אלקטרוני (חובה)

כלי יעיל להתמודדות עם רגשות אשם