מוות אחרי מוות

מאת : שמס

22 בדצמבר 2015 | 3 תגובות

מתוך התמודדות עם אובדן, לכל אמא

 

כשפרסמתי את סיפור הלידה שלי כתבתי בכותרת "לידה שקטה", אך שינינו את הכותרת לאחרת כי לא היה מוות בלידה.

היום אני כותבת " מוות חיים מוות ". אולי זו הכותרת שהכי מתאימה לסיפור שלי.

'השמש זרחה שוב', כתבתי. 'עם כל הקושי אנחנו רואים את האור וממשיכים בכל הכוח עם התינוק היפה המקסים שלנו'.

לילה עבר שקט, אכל, ישב איתי, שרתי לו, שיחקתי אתו, שמתי אותו במיטה, הסתכל עליי במבט עמוק ושלחתי לו נשיקה מרחוק. לו ידעתי, לא הייתי עוזבת אותו אבל מי אני שאעמוד בפני האל שקובע את העובדות, את האמיתות, את הכול.

בוקר. הילדה הקטנה מתעוררת, משחקת בטלפון, צוחקת. תינוק בוכה, רעב. ניגשתי לחדר ולא הסתכלתי על הילד הרעב, הסתכלתי על השני שוכב במיטה, פניו כלפי המיטה. שינה מוזרה שלא ראיתי כל 4 וחצי החודשים. אמרתי לו: "מה עשית לעצמך, תגיד? שמתי יד על הגב, אין נשימה. כלום. הפכתי אותו על הגב וראיתי את מה שאמא לא מאחלת לעצמה לראות. ראיתי את תינוקי ללא נשמה. קר. ללא רוח חיים. צעקתי, גערתי "קום, הילד שלך מת." הילדה הגדולה התעוררה בבהלה, התחילה לבכות. לא ראיתי אף אחד חוץ ממנו. התחלנו החייאה וכל מה שיצא לי מהפה זה 'ברוך השם, ברוך השם'. הגיע הצוות המקצועי. התחילו החייאה. לא הייתה תגובה. התחננתי "בבקשה תעירו אותו". אמרו 'המצב כרגע קשה'. בעלי הלך איתם באמבולנס. אני הזעקתי את אמי שתשב עם הבנות והתאום. הכנתי את עצמי  ללכת לבית חולים. הבית מלא שכנים, עוזרים אנשים שאיני מכירה. אנשים בוכים ואני לא יודעת איפה אני.

טלפון. בעלי, שקט, תגיד, בכי, הוא נפטר, נפטר זהו . מפתחות אוטו פקקים צעקות באוטו חנק עצבים שגעון, הגעתי למיון 'תכניסו אותי, בני מת'. שוטר מלווה אותי. אמרתי לו 'תוביל אותי אליו. אני רוצה לראותו. זה בני היקר לי'. עובדת סוציאלית בחדר. בני בידיים של אביו. לקחתי אותו, ישבתי בכי.

אני לא מאמינה. הוא נראה ורוד, יפה מאוד עם חיוך שלא היה לו אף פעם. מדברים אליי, איני שומעת. אני רק רוצה אותו .

רחצו אותו ולקחתי אותו בידיים לאורך כל הדרך לבית הקברות. מסתכלת עליו, חיי מת בידיים שלי. לא משחררת .

הגענו לבית קברות אמרתי לו 'יש לך חמש דקות, תקום, אני אוהבת אותך מאוד. אתה אור חיי'. לא ענה ולא פתח את עיניו הגדולות. מסרתי אותו לבעלי. מסתכלת מהצד, בוכה .

הוא לא יחזור מעולם, אהובי, אור עיניי, אהבה מעולם אחר. חוזרת הביתה למיטה שלו, רק רוצה להריח כל מה שנותר ממנו.

לנשמה הטהורה שלום ולהתראות בעולם הבא .

השמש זורחת כל יום וגם אתה .

 

 

3 תגובות ל- “מוות אחרי מוות”

  1. עדי הגיב:

    אין לי אלא לשלוח חיבוקים מחזקים.
    לעולם לא אבין איך ממשיכים אחרי כזאת אבידה . מאחלת לך שתמצאי את הכוחות להמשיך הלאה .

  2. שגית הגיב:

    אני לא זכיתי אפילו לראות אותם (את שניהם ) כי לא היה מה לראות. תאומים. שבוע 20. זיהום . צירים. לידה שקטה. אחד יצא ללא רוח חיים , השני יצא עם דופק אבל מה אפשר לעשות עם עובר בשבוע 20? ראשית גן אם היו מנשמיים אותו מי היה מבטיח לי שהוא יחיה? ואם כן אלוהים שישמור מה יכול היה לקרות לו. לא יכולתי להתמודד עם זה ביקשתי שלא ינשימו. לא יודעת איך אמרתי את זה ומה הניע אותי באותו הרגע.
    אין מילים שינחמו לא אותך ולא אותי.אני מודה לאל שנולד לי יהב שלי כשנה אחר כך. הוא המתנה שלי. מקווה שתתנחמי אי פעם ותגדלי את ילדייך בנחת. שלא תדעו עוד צער.

השאירי תגובה

אולי יעניין אותך לקרוא גם :

הלידה וההורות כטקס חניכה , כסיפור הירואי

מאת : דנית צור אלמוג

12 באפריל 20113 תגובות

מתוך הכנה ללידה ולאמהות, הריון

פעם, לפני הרבה שנים, בממלכת שומר, חיה מלכה, בשם איננה. איננה היתה מלכת שמיים וארץ, שמלכה על פני שבעה מקדשים והיתה אהובה מאוד על כל נתיניה. היא הובילה קרבות אינספור, ניהלה את ענייני ממלכתה ביד רמה והיתה גם משוררת רבת כשרון.

יום אחד שמעה איננה קריאה פנימית.

איך להקשיב לעצמך

מאת : עטרת ליפשיץ

16 במאי 20123 תגובות

מתוך איפה אני בתוך האמהוּת?, אמהות וקריירה, לכל אמא, מקצועניות מדברות

זאת היתה הפגישה הראשונה שלי עם חגית, פגישת הכרות בה אני מתחילה להבין את הסיבה שבעתיה הגיעה אליי. חגית פתחה ואמרה:

"איבדתי את עצמי, אני לא אוהבת את החיים שלי,

אני לא יודעת מה אני רוצה, כל החיים הפכו חובות ומטלות,

אין לי זמן לעצמי ואין לי זמן לנשום, מה עושים?"

אמא בת שמונה

מאת : לימור לוי אוסמי

12 בדצמבר 20135 תגובות

מתוך לכל אמא, תחושות כלפי הילדים

היום לפני שמונה שנים הייתי בבדיקת מעקב 'הריון עודף' במחלקת מיון נשים בבית החולים עם צירים קטנים מהלילה, פתיחה שלוש, מתעקשת להשתחרר הביתה למרות ההפצרות להישאר ולזרז ו'ללדת כבר', רוצה לאכול קוראסון ולשתות קפה הפוך בבית קפה ולהיות כמה שיותר בבית, כי אני מרגישה שהלידה כבר קרובה.