אמא י(קרה) לי

מאת : לי-את דנקר

4 בינואר 2016 | 5 תגובות

מתוך אמהות ובנות, לכל אמא, עמוד הבית

 

היא אף פעם לא הייתה שם באמת.
גם לא הניקה אותי.. תמיד הייתה מספרת שהייתי תינוקת עצבנית, שלא רציתי לינוק..
חבל שלא ידעתי לדבר כבר אז, אני אומרת לה שאני בכלל לא בעייתית כמו שהיא תייגה אותי, זה פשוט תחושת הבטן שלי, שמזהה כמה היא חסרת בטחון, וקצרת סבלנות למולי.

נולדתי בניתוח קיסרי, "לא רצית לצאת", "הרגת אותי".. וואו כשאני חושבת על זה עכשיו, אני מבינה כמה כוח יש באמירות כאלה כאמא לתינוק, כמה הן מעצבות את מערכת היחסים של אמא ובת כשאין אף אחד שיתווך. אם היה מי שיתווך אז הוא היה אומר לה: 'תנוחי, בכל בסדר.. קחי את הזמן ותלמדי לאהוב אותה בקצב שלך'.
אבל לא ידעתי לדבר, והיא לא למדה להקשיב, והחיים שלה היו מאבק לא פשוט עם כותרת ענקית של "תראו אותי" בעולם פרימיטיווי בשכונה ספרדית שבה "אין ח'יר" כשנולדת אשה.

"עוד בת?" אמרו לאבא שלי.. "מסכן.. לא נורא", ואבא שלי היה צוחק מאושר, זה בכלל לא היה אכפת לו, הוא היה מתגאה בי כמו כוכב שתלוי על צווארו.
אמא שלי, לעומת זאת, לא מצאה את הדרך לצאת ממעגל הנחיתות, וזה לא משנה כמה היא מוכשרת, יפה, יכולה.. היא גדלה בבית לא שוויוני, ולכן צמחו לה בראש מחשבות לא שוויוניות, ואז כשנולדה לה תינוקת דעתנית, היא נבהלה.. כי ידעה שהיא לא מכירה דרך אחרת מלבד שלה. וכל דרך אחרת בטח מובילה לאי סדר, וחופש, ומה לעזאזל היא תעשה בו, בחופש.

אז היא פשוט דאגה לכל מחסורי, והתמקדה בכל מחסורה.
היא אף פעם לא באמת הייתה שם,
וכשגדלתי להיות אבירת האור, היא חשבה שאני מסנוורת מידי, אז ניסתה לעמעם לי את הפנסים בכל פעם כשבטעות הארתי את האמת שלה.
לא מעט פעמים היא אמרה לי שאני פשוט אדם שיחרב לעצמו במו ידיו את החיים, ושאלמד רק בדרך הקשה..
היא צדקה :), אני מפרקת בלי חשבון מבנים רעועים, אני לא מפחדת ללכת יחפה על גחלים, וקושי מאתגר אותי. מה שהיא לא יודעת זה שאני אדריכלית רגשות, מעצבת מחשבות, והחיוך של קולומבוס, ואין יום בו אני לא בונה יחד עם המתאמנים שלי חדר חדש בארמון שלהם.
איך היא תדע? היא מדברת שפה אחרת, ואני החלטתי שלא ללמוד את השפה שלה, ולהפסיק לכעוס על זה שהיא לא למדה את שלי.

גדלתי ברחם זרה, אבל אני אוהבת אותה אהבת עולם על כך שהעניקה לי חיים. על כך שלמרות שלא היו לה יכולות להיות האמא הרוחנית שלי, היא ידעה בתוך תוכה שהעולם הזה בלעדיי הוא לא אפשרי,
שאני החתיכה החסרה, גם אם לא שלה. ושיום אחד אני אהיה מספיק דעתנית כדי לסלוח לה.

 

לי-את דנקר מאמנת ומעצבת דפוסי חשיבה יצירתיים ופורצי דרך.
www.liatdanker.co.il
יוצרת ערכת קלפי אימון "להקיף את עולמך באופניים" 
להאזנה לפרקים מתכנית הרדיו שלי "מחשבה בהשאלה" 

 

לבלוג של לי-את דנקר- מאלפת מילים

לקריאת שיתופים נוספים של אמהות ובנות

נושאים קשורים :

5 תגובות ל- “אמא י(קרה) לי”

  1. שירת הלוי הגיב:

    אין לי מילים. כל כך התחברתי. דיברת את מילותיי ואת יחסיי עם אימי.
    שאגב, נפטרה, וסלחתי לה.

  2. נעמה הגיב:

    ריגשת אותי
    ומאד התחברתי ליחסים שלך עם אמא.
    אומנם הסיפור שלי שונה לגמרי,
    אבל קווי הדמיון ברורים
    תודה לך.

  3. נעה הגיב:

    התחברתי. נתת לי נקודת מבט מעניינת. תודה

השאירי תגובה

אולי יעניין אותך לקרוא גם :

ואיפה אני בתוך האמהות ??

מאת : ליטל גרין

23 ביולי 20114 תגובות

מתוך איפה אני בתוך האמהוּת?, לכל אמא, מקצועניות מדברות

כדי להימנע מתפקיד "מספקת הצרכים", יש אמהות שמארגנות לילדים "עיסוקים" רבים בכל יום, לאו דווקא כדי להעשיר את הילד או לענות על הצרכים שלו, אלא פשוט כדי שיניח להן. בנסיבות שנוצרו, קל להבין נטייה זו.

גם בהריון השלישי שלי אמשיך להתרגש ?

מאת : אמא אורית פינגלה

20 בנובמבר 2010תגובה אחת

מתוך הריון, יומן הריון

בין כל המחשבות עלו בראשי גם מחשבות על התחושות שיציפו אותי בהריונות הבאים והאם הכל יהיה מרגש כאילו זאת הפעם הראשונה שאנו חווים את הדבר הנפלא הזה שהטבע חנן אותנו לחוות ?

התשובה היא חד משמעית: כן!!!!! הזמן חלף לו ושוב הגיע הריון נוסף (שלישי).

עדיין ההתרגשות הייתה קיימת וכל החבילה גם יחד הייתה קיימת מכל המשתמע מכך.

למה טורי דעה מבקרים אותנו, האמהות העובדות ?

מאת : שני אביטל יעקב

6 בנובמבר 201119 תגובות

מתוך אחרי לידה, אמהות וקריירה, חוזרות לעבודה, לכל אמא, מתמודדות עם הסביבה, מתמודדות עם נורמות וציפיות

לאחרונה אני קוראת לא מעט מאמרים וטורי דעה המבקרים אותנו, האמהות העובדות. והחלטתי לשתף את הדעה שלי בעניין.

את אופיר שלי הכנסתי למשפחתון בצער רב בגיל 4 חודשים. לא כי רציתי, אלא כי לא הייתה לי ברירה. משיקולים כלכליים הייתי חייבת לחזור לעבוד ולעזור בכלכלת המשפחה.

לצערי, אנחנו לא חיות היום במדינה סוציאליסטית מתוקנת כמו אוסטריה שבה לאמהות יש את הפריווילגיה להיות עם הילד עד גיל 3, ואחר כך לחזור לעבודה (ו3 שנים לקבל משכורת מהמדינה). אז אני משתתפת בהפגנות ודורשת "צדק חברתי" אבל יודעת שכרגע המציאות שלי היא כזאת ואיתה אני חייבת לנצח. אז קודם כל, לכל המבקרות, אני אודה לכן אם לא תדרכו על יבלות רגשות האשם שלנו :).