זיכרונות ומחשבות בעקבות לידה שנייה

מאת :  יפית שחר

17 בינואר 2016 | תגובה אחת

משהו שכתבתי לפני שלוש וחצי שנים כשמיה נולדה. נתקלתי בו לא מזמן והרגשתי שאני רוצה לחלוק אותו עם עוד נשים.

מתוך ניתוח קיסרי, סיפורי לידה, עיבוד חוויית הלידה, עמוד הבית

 

עברו כמעט שלושה שבועות מאז הלידה של מיה. עוברות בי כל כך הרבה תחושות, רגשות, מחשבות. סיימתי עכשיו סשן של תנועה, זמן שהיה לי לעצמי. יש בי צורך למצוא ריפוי לגוף שלי, תנועה שתהיה לו נעימה, מרפאת, נושמת. ברקע מתנגן הדיסק של "שי דיין" שגם היה איתי בלידה ותמונות משם שוב חוזרות אלי. אני חשה שהרחם שלי פצועה אחרי הניתוח. מדמיינת אור שנשלח אליה ואל אזור האגן ומרפא, מוצאת נשימה, מתמקדת בראש ובאגן, תנועה עדינה עדינה, נעימה נעימה. מוצאת הרפיה בבית שלי, במקום הבטוח. רגע של שקט, מיה ישנה שלווה, יהב עם אבא בעבודה ואני מוצאת רגע של נשימה, נותנת מקום לגוף, למחשבות, לרגשות.


עולה בי כאב ואושר בו זמנית. כאב על הלידה שלי שלא הסתיימה כפי שקיוויתי, כאב על החודרנות שחוויתי בלידה. נזכרת בחזרה הביתה אחרי כמה ימים מבית החולים. איזו הקלה הייתה זו לחזור, וגם יכולתי להיכנס למקלחת ארוכה ופתאום זה יצא והשתחרר החוצה: בכי שזרם וזרם, כאב ומתח שהשתחררו, ותמונות שרצות בראש: הצירים, הפחד, האפידורל באמצע ציר כואב והאחות שמחזיקה אותי שם שלא אזוז, המרדים, המיילדת שרק הפריעה לי להיות בתנוחה שהגוף שלי ביקש בגלל שהיא לא טובה למוניטור, החום שעלה, הדופק שירד ואז עלה, הרופאים והלחץ, הדולה שהייתה שם בשבילי ותמכה בי אבל לא יכלה להציל אותי מהם…,הכניסה לניתוח, האח שהחזיק לי את היד והיה פשוט מלאך, הבחילה בזמן הניתוח שהתארך, לראות אותה בפעם הראשונה אבל לא מספיק לי והנה לוקחים לי אותה, בכי שלי ובכי של בן זוגי שכבר דאג לי נורא, ואז עוד אחות מלאכית שמביאה לי את התינוקת שלי כבר בחדר התאוששות והמגע הראשון איתה…כל זה משתחרר ופורץ ואוחז בי בכל הגוף ואני בביתי המוגן מתחילה לעכל את כל מה שהיה.

ועכשיו, כשהזמן כבר עשה את שלו גם עולות מחשבות על שינוי שאני חשה. מיה מזכירה לי כמה השתניתי מאז הלידה של יהב לפני חמש שנים. אני מרגישה חזקה יותר, רכה יותר, קשובה יותר לעצמי, לגוף שלי. מרגישה  יותר אישה. אני מאוד אמא וגם אישה, הילדה שבי עוד שם, צופה מהצד, מתעוררת לעיתים.

נזכרת בחרדת הנטישה שהתעוררה אחרי הלידה הראשונה של יהב. היה לי צורך שבעלי יהיה איתי בבית חולים כל הזמן, במיוחד בלילה, השעות בהם נשארתי רק אני והתינוקת שלי. בלילה בו התחלף לי החלב, היא הייתה ערה ועצבנית, ואני חרדה כל כך ועייפה כל כך, מובילה אותה לתינוקייה בוכה, בוכה, בוכה ומבקשת עזרה ובפנים חשה כישלון. כמה היה לי קשה לבקש עזרה, כמה נבהלתי מתחושת הנזקקות שהגיחה לה כאילו משום מקום.

בלידה השנייה התחושות היו אחרות. נתמכתי בתינוקייה יותר וללא רגשות אשם. הרגשתי יחד. יחד עם המשפחה שלי, יחד עם המון נשים שילדו בסמוך אלי. הרגשתי אחווה של משהו גדול ממני וזה היה נעים ותומך ומרפא. גם  מאז הלידה אני מרגישה את היחד הזה.  כשקשה לי אני משתפת למרות שהאינסטינקט הוא עדיין להתמודד לבד. מרשה לעצמי להיתמך, לבקש עזרה, לשים ראש ולהישען עם כל המשקל, להרפות וליהנות מזה. והלב שלי מתרחב ואוהב. אני נתמכת ותומכת, מכילה ומוכלת.

הייתי רוצה שנשים ירחיבו את היחד הזה, את האפשרות להיתמך, לבקש עזרה, את האפשרות לתת לעצמן, ולגופן  את מה שהוא מבקש: חיבוק וריפוי.

 

 

 יפית שחרמטפלת בתנועה,  מנחה בשיטת "אמהות בתנועה", מעגלי אמהות ותינוקות.

אפשר ליצור קשר בטלפון: 0524776777, מייל: yafitcohen@yahho.com

 

לקריאת סיפורי לידה נוספים

להצטרפות לקהילת 'נשים מדברות אמהות'

תגובה אחת ל- “זיכרונות ומחשבות בעקבות לידה שנייה”

  1. מאוד מאוד נגע בי הבכי הזה שהשתחרר ממך. כל כך בקלות הוא היה יכול להיות תקוע- לשנים. הבכי היא תנועה מאוד חכמה של הגוף לשחרור של משהו וזה ממש מרגש אותי שאפשרת לו להתקיים, כי אני יכולה להניח שבטח היו אצלך קולות של 'למה את בוכה?' או 'מה את עושה סיפור' וכל מיני כאלה (אשמח לשמוע אם היו או לא היו).
    אני יכולה לספר מהמקום שלי, שהקולות שמונעים ממני לגעת בזיכרונות, ואני לא רוצה לשפוט אם הם טובים או לא טובים, הם 'מה את עושה סיפור?' 'תמשיכי הלאה' וגם פחד שנגיעה בזיכרון כואב תשאב אותי אל המקום הטראומטי בלי יכולת לצאת ממנו.
    במקרים בהם יש לי רצון לגעת אבל קולות שלא רוצים לגעת, אני מנסה לעשות 'קואליציה' בין הקולות- לשמוע מה יש לכל צד להגיד לי ולבדוק מה הדרך שיכולה להתאים ועונה על הצרכים של כולם. כשאני לא מצליחה לבד, אני פונה לאשת מקצוע.

השאירי תגובה

אולי יעניין אותך לקרוא גם :

איך יולדים ככה ?? על היפנובירתי'נג לידה טבעית- מסע אישי. חלק 2

מאת : לימור לוי אוסמי

13 באוקטובר 20104 תגובות

מתוך לידה טבעית- מסע אישי, סיפורי לידה

הלכתי למישהי שעוסקת בהיפנובירת'ינג (Hypnobirthing ) על מנת לעבד את הלידה הראשונה ולשמוע מה זה היפנובירת'ינג. שיטת ההיפנובירת'ינג מדברת על כך שהכאב בלידה נובע משילוב של כאב פיזי יחד עם הפחד והחששות שמעצימים את הכאב, כך שאם נצליח להעלים את הפחד, יישאר לנו רק להתמודד עם הכאב נטו וזה הרבה יותר פשוט.

התחלתי לבנות עם אותה אישה משפטים שמחזקים אותי וחזרתי עליהם כל ערב עד הלידה (מחודש חמישי-שישי בערך). הנה כמה דוגמאות למשפטים שבניתי

המאבק על הזכות ללדת בבית הוא המאבק של כולנו

מאת : שירה דרוקר

15 בדצמבר 20117 תגובות

מתוך הריון, חופש בחירה בלידה, קוראות לשינוי

עוד לפני שנכנסתי להיריון התעניינתי בלידות בית. זה נראה לי מדהים. התחלתי ללמוד ולחקור את הנושא והתאהבתי. ברעיונות, בתמונות, בנשים, במיילדות, בתינוקות…

זאת הייתה (ועדיין) הבחירה שלי. והיא מאוד מבוססת. והיא לא סתם איזה מיתוס.

פרחי באך – כל מה שרצית לדעת

מאת : איריס גומס

3 במרץ 20113 תגובות

מתוך אחרי לידה, דיכאון אחרי לידה, מקצועניות מדברות, עזרה ודאגה לעצמנו

כמעט כל אשה בהריון חווה רכבת הרים של רגשות, דבר שנחשב בגדר הנורמלי. אם את מרגישה שאת רוצה תמיכה ואיזון, פרחי באך זו שיטה שמשתלבת טוב מאוד בהריון מכיוון שהיא טבעית, לא ממכרת, אינה חודרת שילייה וללא תופעות לוואי