זיכרונות ומחשבות בעקבות לידה שנייה

מאת :  יפית שחר

17 בינואר 2016 | תגובה אחת

משהו שכתבתי לפני שלוש וחצי שנים כשמיה נולדה. נתקלתי בו לא מזמן והרגשתי שאני רוצה לחלוק אותו עם עוד נשים.

מתוך ניתוח קיסרי, סיפורי לידה, עיבוד חוויית הלידה, עמוד הבית

 

עברו כמעט שלושה שבועות מאז הלידה של מיה. עוברות בי כל כך הרבה תחושות, רגשות, מחשבות. סיימתי עכשיו סשן של תנועה, זמן שהיה לי לעצמי. יש בי צורך למצוא ריפוי לגוף שלי, תנועה שתהיה לו נעימה, מרפאת, נושמת. ברקע מתנגן הדיסק של "שי דיין" שגם היה איתי בלידה ותמונות משם שוב חוזרות אלי. אני חשה שהרחם שלי פצועה אחרי הניתוח. מדמיינת אור שנשלח אליה ואל אזור האגן ומרפא, מוצאת נשימה, מתמקדת בראש ובאגן, תנועה עדינה עדינה, נעימה נעימה. מוצאת הרפיה בבית שלי, במקום הבטוח. רגע של שקט, מיה ישנה שלווה, יהב עם אבא בעבודה ואני מוצאת רגע של נשימה, נותנת מקום לגוף, למחשבות, לרגשות.


עולה בי כאב ואושר בו זמנית. כאב על הלידה שלי שלא הסתיימה כפי שקיוויתי, כאב על החודרנות שחוויתי בלידה. נזכרת בחזרה הביתה אחרי כמה ימים מבית החולים. איזו הקלה הייתה זו לחזור, וגם יכולתי להיכנס למקלחת ארוכה ופתאום זה יצא והשתחרר החוצה: בכי שזרם וזרם, כאב ומתח שהשתחררו, ותמונות שרצות בראש: הצירים, הפחד, האפידורל באמצע ציר כואב והאחות שמחזיקה אותי שם שלא אזוז, המרדים, המיילדת שרק הפריעה לי להיות בתנוחה שהגוף שלי ביקש בגלל שהיא לא טובה למוניטור, החום שעלה, הדופק שירד ואז עלה, הרופאים והלחץ, הדולה שהייתה שם בשבילי ותמכה בי אבל לא יכלה להציל אותי מהם…,הכניסה לניתוח, האח שהחזיק לי את היד והיה פשוט מלאך, הבחילה בזמן הניתוח שהתארך, לראות אותה בפעם הראשונה אבל לא מספיק לי והנה לוקחים לי אותה, בכי שלי ובכי של בן זוגי שכבר דאג לי נורא, ואז עוד אחות מלאכית שמביאה לי את התינוקת שלי כבר בחדר התאוששות והמגע הראשון איתה…כל זה משתחרר ופורץ ואוחז בי בכל הגוף ואני בביתי המוגן מתחילה לעכל את כל מה שהיה.

ועכשיו, כשהזמן כבר עשה את שלו גם עולות מחשבות על שינוי שאני חשה. מיה מזכירה לי כמה השתניתי מאז הלידה של יהב לפני חמש שנים. אני מרגישה חזקה יותר, רכה יותר, קשובה יותר לעצמי, לגוף שלי. מרגישה  יותר אישה. אני מאוד אמא וגם אישה, הילדה שבי עוד שם, צופה מהצד, מתעוררת לעיתים.

נזכרת בחרדת הנטישה שהתעוררה אחרי הלידה הראשונה של יהב. היה לי צורך שבעלי יהיה איתי בבית חולים כל הזמן, במיוחד בלילה, השעות בהם נשארתי רק אני והתינוקת שלי. בלילה בו התחלף לי החלב, היא הייתה ערה ועצבנית, ואני חרדה כל כך ועייפה כל כך, מובילה אותה לתינוקייה בוכה, בוכה, בוכה ומבקשת עזרה ובפנים חשה כישלון. כמה היה לי קשה לבקש עזרה, כמה נבהלתי מתחושת הנזקקות שהגיחה לה כאילו משום מקום.

בלידה השנייה התחושות היו אחרות. נתמכתי בתינוקייה יותר וללא רגשות אשם. הרגשתי יחד. יחד עם המשפחה שלי, יחד עם המון נשים שילדו בסמוך אלי. הרגשתי אחווה של משהו גדול ממני וזה היה נעים ותומך ומרפא. גם  מאז הלידה אני מרגישה את היחד הזה.  כשקשה לי אני משתפת למרות שהאינסטינקט הוא עדיין להתמודד לבד. מרשה לעצמי להיתמך, לבקש עזרה, לשים ראש ולהישען עם כל המשקל, להרפות וליהנות מזה. והלב שלי מתרחב ואוהב. אני נתמכת ותומכת, מכילה ומוכלת.

הייתי רוצה שנשים ירחיבו את היחד הזה, את האפשרות להיתמך, לבקש עזרה, את האפשרות לתת לעצמן, ולגופן  את מה שהוא מבקש: חיבוק וריפוי.

 

 

 יפית שחרמטפלת בתנועה,  מנחה בשיטת "אמהות בתנועה", מעגלי אמהות ותינוקות.

אפשר ליצור קשר בטלפון: 0524776777, מייל: yafitcohen@yahho.com

 

לקריאת סיפורי לידה נוספים

להצטרפות לקהילת 'נשים מדברות אמהות'

תגובה אחת ל- “זיכרונות ומחשבות בעקבות לידה שנייה”

  1. מאוד מאוד נגע בי הבכי הזה שהשתחרר ממך. כל כך בקלות הוא היה יכול להיות תקוע- לשנים. הבכי היא תנועה מאוד חכמה של הגוף לשחרור של משהו וזה ממש מרגש אותי שאפשרת לו להתקיים, כי אני יכולה להניח שבטח היו אצלך קולות של 'למה את בוכה?' או 'מה את עושה סיפור' וכל מיני כאלה (אשמח לשמוע אם היו או לא היו).
    אני יכולה לספר מהמקום שלי, שהקולות שמונעים ממני לגעת בזיכרונות, ואני לא רוצה לשפוט אם הם טובים או לא טובים, הם 'מה את עושה סיפור?' 'תמשיכי הלאה' וגם פחד שנגיעה בזיכרון כואב תשאב אותי אל המקום הטראומטי בלי יכולת לצאת ממנו.
    במקרים בהם יש לי רצון לגעת אבל קולות שלא רוצים לגעת, אני מנסה לעשות 'קואליציה' בין הקולות- לשמוע מה יש לכל צד להגיד לי ולבדוק מה הדרך שיכולה להתאים ועונה על הצרכים של כולם. כשאני לא מצליחה לבד, אני פונה לאשת מקצוע.

השאירי תגובה

אולי יעניין אותך לקרוא גם :

אישה יולדת: מוּבלת, פסיבית, נחדרת- מסע אישי ללידה "טבעית" – חלק 9

מאת : לימור לוי אוסמי

16 בדצמבר 201018 תגובות

מתוך לידה טבעית- מסע אישי, סיפורי לידה

אני מבינה את הרצון ללדת ללא משככי כאבים כגל פמיניסטי שהתחיל מתוך איזה רצון לבעוט ולהתנגד למדיקליזציה של הלידה, להחזיר את הכוח לאישה, להסתכל על האישה כאדם ולא כאובייקט, להתייחס אל הלידה כאל לידה ולא כאל תהליך של חדירה גברית פטריאכלית אל הגוף של האישה, שלא מרצונה האישי.

נשים שביקשו ללדת ללא משככי כאבים ,רצו קודם כל לאפשר לגופן ללדת כמו שהוא רוצה ומרגיש ורצו שהצוות הרפואי יתחיל להסתכל וגם להביט באישה, בגופה, בנפשה, ברצונותיה, בצרכיה, בנשמתה. נשים שרצו להפסיק להתייחס אל האישה כאל חפץ ואל גופה ככלי שרת בידי הצוות הרפואי.

מה הקשר בין השריפה בכרמל לאמהות אחרי לידה ?

מאת : שלומית ארד

7 בדצמבר 20103 תגובות

מתוך אחרי לידה, לכל אמא, מלחמה וימי אבל לאומיים, עזרה ודאגה לעצמנו

"מול חבר אמיתי אתה מרשה לעצמך להראות בחולשתך" הרי אי אפשר לדעת מתי תיפול עליך צרה גדולה שתשאיר אותך חסר אונים ותלוי בחסדי אחרים, ומתי יקרה ההפך, ולך תהיה האפשרות להושיט עזרה ולהציל חיים.
נכון שיחסים בין אנשים הם לא בדיוק אותו דבר כמו יחסים בין מדינות. ובכל זאת היה כאן שיעור חשוב:
כמה שתוצאות השריפה חמורות וכואבות, תארו לכם כמה חמור עוד יותר היה יכול להיות לולא בקשת העזרה המיידית.

"אלימות מילולית"- ככה זה נראה?

מאת : חן

12 בפברואר 20156 תגובות

מתוך אלימות במשפחה, זוגיות אחרי לידה, לכל אמא

בתחילת שנות נישואינו חברים עזרו לי לשים לב שיש בעייתיות בקשר שלנו ושבעלי לא מתנהג אליי יפה.

הלכתי לייעוץ (בעלי לא הסכים לבוא בשום אופן) וזה עזר לי מאוד.

היועצת עזרה לי להבין שיש פה אלימות רגשית -מילולית.

הלכתי אליה תקופה וזה מאוד עזר וחשבתי שזהו, נגמר עלינו על דרך המלך…
מה שקורה עכשיו זה שהכול דבש, באמת, חוץ מזה שבערך פעם בחודש (לפעמים יותר לפעמים פחות) יש התפרצות זעם שתמיד נובעת מטעות שעשיתי או שגרמתי לה.

נעים לי להכיר

היי, איזה כיף שאת כאן. אם כשאת קוראת את התכנים את מרגישה בבית, אם מעניין אותך לעזור לעצמך להתפתח ולצמוח דרך המעבר להורות. אז תלחצי כאן, אולי יענין אותך להיפגש איתי 

כשמה שעזר בעבר כבר לא עוזר כשאני אמא לתינוק

כלי יעיל להתמודדות עם רגשות אשם

רוצה לקבל את התכנים החדשים מהאתר?

שם (חובה)

דואר אלקטרוני (חובה)