זיכרונות ומחשבות בעקבות לידה שנייה

מאת :  יפית שחר

17 בינואר 2016 | תגובה אחת

משהו שכתבתי לפני שלוש וחצי שנים כשמיה נולדה. נתקלתי בו לא מזמן והרגשתי שאני רוצה לחלוק אותו עם עוד נשים.

מתוך ניתוח קיסרי, סיפורי לידה, עיבוד חוויית הלידה, עמוד הבית

 

עברו כמעט שלושה שבועות מאז הלידה של מיה. עוברות בי כל כך הרבה תחושות, רגשות, מחשבות. סיימתי עכשיו סשן של תנועה, זמן שהיה לי לעצמי. יש בי צורך למצוא ריפוי לגוף שלי, תנועה שתהיה לו נעימה, מרפאת, נושמת. ברקע מתנגן הדיסק של "שי דיין" שגם היה איתי בלידה ותמונות משם שוב חוזרות אלי. אני חשה שהרחם שלי פצועה אחרי הניתוח. מדמיינת אור שנשלח אליה ואל אזור האגן ומרפא, מוצאת נשימה, מתמקדת בראש ובאגן, תנועה עדינה עדינה, נעימה נעימה. מוצאת הרפיה בבית שלי, במקום הבטוח. רגע של שקט, מיה ישנה שלווה, יהב עם אבא בעבודה ואני מוצאת רגע של נשימה, נותנת מקום לגוף, למחשבות, לרגשות.


עולה בי כאב ואושר בו זמנית. כאב על הלידה שלי שלא הסתיימה כפי שקיוויתי, כאב על החודרנות שחוויתי בלידה. נזכרת בחזרה הביתה אחרי כמה ימים מבית החולים. איזו הקלה הייתה זו לחזור, וגם יכולתי להיכנס למקלחת ארוכה ופתאום זה יצא והשתחרר החוצה: בכי שזרם וזרם, כאב ומתח שהשתחררו, ותמונות שרצות בראש: הצירים, הפחד, האפידורל באמצע ציר כואב והאחות שמחזיקה אותי שם שלא אזוז, המרדים, המיילדת שרק הפריעה לי להיות בתנוחה שהגוף שלי ביקש בגלל שהיא לא טובה למוניטור, החום שעלה, הדופק שירד ואז עלה, הרופאים והלחץ, הדולה שהייתה שם בשבילי ותמכה בי אבל לא יכלה להציל אותי מהם…,הכניסה לניתוח, האח שהחזיק לי את היד והיה פשוט מלאך, הבחילה בזמן הניתוח שהתארך, לראות אותה בפעם הראשונה אבל לא מספיק לי והנה לוקחים לי אותה, בכי שלי ובכי של בן זוגי שכבר דאג לי נורא, ואז עוד אחות מלאכית שמביאה לי את התינוקת שלי כבר בחדר התאוששות והמגע הראשון איתה…כל זה משתחרר ופורץ ואוחז בי בכל הגוף ואני בביתי המוגן מתחילה לעכל את כל מה שהיה.

ועכשיו, כשהזמן כבר עשה את שלו גם עולות מחשבות על שינוי שאני חשה. מיה מזכירה לי כמה השתניתי מאז הלידה של יהב לפני חמש שנים. אני מרגישה חזקה יותר, רכה יותר, קשובה יותר לעצמי, לגוף שלי. מרגישה  יותר אישה. אני מאוד אמא וגם אישה, הילדה שבי עוד שם, צופה מהצד, מתעוררת לעיתים.

נזכרת בחרדת הנטישה שהתעוררה אחרי הלידה הראשונה של יהב. היה לי צורך שבעלי יהיה איתי בבית חולים כל הזמן, במיוחד בלילה, השעות בהם נשארתי רק אני והתינוקת שלי. בלילה בו התחלף לי החלב, היא הייתה ערה ועצבנית, ואני חרדה כל כך ועייפה כל כך, מובילה אותה לתינוקייה בוכה, בוכה, בוכה ומבקשת עזרה ובפנים חשה כישלון. כמה היה לי קשה לבקש עזרה, כמה נבהלתי מתחושת הנזקקות שהגיחה לה כאילו משום מקום.

בלידה השנייה התחושות היו אחרות. נתמכתי בתינוקייה יותר וללא רגשות אשם. הרגשתי יחד. יחד עם המשפחה שלי, יחד עם המון נשים שילדו בסמוך אלי. הרגשתי אחווה של משהו גדול ממני וזה היה נעים ותומך ומרפא. גם  מאז הלידה אני מרגישה את היחד הזה.  כשקשה לי אני משתפת למרות שהאינסטינקט הוא עדיין להתמודד לבד. מרשה לעצמי להיתמך, לבקש עזרה, לשים ראש ולהישען עם כל המשקל, להרפות וליהנות מזה. והלב שלי מתרחב ואוהב. אני נתמכת ותומכת, מכילה ומוכלת.

הייתי רוצה שנשים ירחיבו את היחד הזה, את האפשרות להיתמך, לבקש עזרה, את האפשרות לתת לעצמן, ולגופן  את מה שהוא מבקש: חיבוק וריפוי.

 

 

 יפית שחרמטפלת בתנועה,  מנחה בשיטת "אמהות בתנועה", מעגלי אמהות ותינוקות.

אפשר ליצור קשר בטלפון: 0524776777, מייל: yafitcohen@yahho.com

 

לקריאת סיפורי לידה נוספים

להצטרפות לקהילת 'נשים מדברות אמהות'

תגובה אחת ל- “זיכרונות ומחשבות בעקבות לידה שנייה”

  1. מאוד מאוד נגע בי הבכי הזה שהשתחרר ממך. כל כך בקלות הוא היה יכול להיות תקוע- לשנים. הבכי היא תנועה מאוד חכמה של הגוף לשחרור של משהו וזה ממש מרגש אותי שאפשרת לו להתקיים, כי אני יכולה להניח שבטח היו אצלך קולות של 'למה את בוכה?' או 'מה את עושה סיפור' וכל מיני כאלה (אשמח לשמוע אם היו או לא היו).
    אני יכולה לספר מהמקום שלי, שהקולות שמונעים ממני לגעת בזיכרונות, ואני לא רוצה לשפוט אם הם טובים או לא טובים, הם 'מה את עושה סיפור?' 'תמשיכי הלאה' וגם פחד שנגיעה בזיכרון כואב תשאב אותי אל המקום הטראומטי בלי יכולת לצאת ממנו.
    במקרים בהם יש לי רצון לגעת אבל קולות שלא רוצים לגעת, אני מנסה לעשות 'קואליציה' בין הקולות- לשמוע מה יש לכל צד להגיד לי ולבדוק מה הדרך שיכולה להתאים ועונה על הצרכים של כולם. כשאני לא מצליחה לבד, אני פונה לאשת מקצוע.

השאירי תגובה

אולי יעניין אותך לקרוא גם :

המלכה

מאת : לימור לוי אוסמי

17 במרץ 20132 תגובות

מתוך זוגיות אחרי לידה, לכל אמא

הוא ראה את הכתר

וזרק אותו.

מלכוּת זה דבר מאיים.

"את שמנה"

"את סתומה"

"לא ייצא ממך כלום".

והיא,

שמעולם לא שמה לב לכתר על ראשה,

הבטיחה להשתפר.

אני רוצה ליצור

מאת : לימור לוי אוסמי

17 בפברואר 20130 תגובות

מתוך התבוננות, למידה, התפתחות, לכל אמא

אני רוצה ליצור,

חושבת על ליצור,

ממש מרגישה את היצירה,

אבל לא יוצרת.

זה קצת כמו לרצות הריון, לדמיין הריון, לחשוב הריון, להריח הריון,

בלי לקיים יחסי מין.

סאגת לידה או איך תכננתי ללדת בבית חולים וסיימתי בלידת בית

מאת : קרן שרגנהיים

4 ביוני 201217 תגובות

מתוך לידת בית, סיפורי לידה

המקום : אי שם בצפון הרחוק.

מצב צבירה : שבוע שלושים ושמונה פלוס פלוס, המוגלובין בקרשים 8.8 ועושה כל מה שיכולה להעלות אותו…

בצהרי יום חם מהרגיל לעונה אני יושבת במרפסת לבריכת רענון עם הבכור שלי כשמתחילים הצירים ומתגברים, והופכים תוך זמן קצר לעובדה של ציר כל חמש דקות. על פי כל מה שאני יודעת, זה המקום להתחיל לפנות את עצמי לכיוון בית החולים, מתחילה לידה.

אני מעירה את הבעל מתנומה חטופה, מתארגנים לא מהר מידי , מסיעים את הילדון לדודה הקרובה ומתחילים לטפס לצפת.

זה בית החולים הקרוב ביותר אלינו, אנחנו בוחרים בדרך הנוף היפה, מעדכנים את הדולה שלנו שהכנו מבעוד מועד, ובסך הכל האווירה אופטימית וצוהלת במיוחד – צירים ממשיכים והמרחק ביניהם מתקצר.

בצפת אנחנו זוכים לקבלה שגרתית, בדיקת דופק, שאלות כלליות וכשמגיע הזמן לפתוח וריד, האחות ממקמת את הפרפר על הזרוע באופן כואב במיוחד. כשאני שואלת, היא טוענת שעוד רגע זה יעבור ואני כמו יולדת טובה ממתינה לרגע הזה בסבלנות…

בסופו של דבר הם מגלים את מצב ההמוגלובין העגום ומכריעים שלא אוכל ללדת בחדר לידה טבעי. אני מנסה למחות ולהראות להם מכתב רשום וחתום ממנהל מחלקה, המטולוג בכיר שמאשר שאין שום בעיה עם לידה בכל דרך שבה אבחר. שום דבר לא עוזר, הם עיקשים בעמדתם.