מוות וחיים, אובדן ויצירה

מאת : לימור לוי אוסמי

24 בינואר 2018 | 0 תגובות

מתוך אחרי לידה, דיכאון אחרי לידה, מה עם הצרכים שלי?, עזרה ודאגה לעצמנו, תחושות מגוונות אחרי לידה

היום הוא תאריך מאוד מיוחד עבורי, יום שבו חיים ומוות נפגשים, ואובדן ויצירה מתקיימים יחדיו. בתאריך הזה לפני 21 שנים, אבא שלי היקר נהרג בתאונת עבודה טראומטית, ובתאריך הזה, 21 שנים אחרי, אני בוחרת לשחרר לעולם את היצירה הדיגיטלית הראשונה שלי, שנוצרה בתהליך קסום ומענג שייחלתי שיקרה לי. כך יצא, ממש בלי לתכנן, שהיצירה שלי מוכנה ובשלה לצאת דווקא היום, מה שמחזק עבורי את התחושה שהיכולת להחזיק את המוות מחזקת את החיים.

זה מזכיר לי שלפני כמה ימים דיברתי עם חברה שלי, הילה, וסיפרתי לה על התחושה של: "את מי זה יעניין? מי תרצה לקנות את זה?" שמלווה אותי בכל רצון להוציא משהו החוצה בתשלום. אני מכירה את התחושה הזאת, היא לא חדשה לי ואני יודעת שהיא בכלל לא קשורה לדבר שאני יוצרת, אבל בניגוד לפעמים קודמות, הפעם יכולתי לזהות אותה מהר ולראות איך אני פועלת מתוכה. יכולתי לראות איך אני מרגישה צורך להסביר, להנגיש, להבהיר מה קורה ביצירה, אבל ברגע ששמתי לב יכולתי להרפות.

כשאני מתחברת למקור היצירה בתוכי, היא לא מבקשת שאסביר אותה, אלא להיפך. היא מבקשת התפלשות, היא מבקשת התנסות, היא מבקשת הזמנה לא לדעת, היא מבקשת נשים שמוכנות לפגוש משהו קצת מוזר, לא רגיל, לא שגרתי, אז הסכמתי להקשיב לזה והרפיתי, וזה היה מוזר ונעים כאחד.

הילה אמרה לי: "את יודעת, היכולת ליצור היא חלק ממוות"  ולא ממש הבנתי למה היא מתכוונת, אבל היום אני יכולה להבין קצת יותר. אני בוחרת לחיות, אני בוחרת להיות, אני בוחרת להביא את עצמי במלואי, או לפחות לנסות לחתור לשם, וזאת חתיכת הסכמה שממש לא ברורה לי מאליה.

אני רוצה לחיות מתוך מודעות שאינה מפחדת מהמוות, אבל גם לא מתעלמת ממנו. המוות נמצא, המוות הוא חלק מהחיים, ודווקא בגלל זה בא לי להסכים להביא את המקומות שמרגישים לי ש'אף אחת לא תשלם עליהן' רק כי הם ממש מלהיבים אותי, רק כי הם אני, רק כי דרכם אני זוכה להיות במגע עם חלקים שבהם אני הכי רוצה לגעת.

כשאני חושבת על אבא שלי, הפסקול שמנגן לי בראש הוא פסקול השירים של אריק לביא. אז הבוקר בחרתי להקשיב לאחד מהם, וכמה שהמילים התאימו :
"כל החלומות אשר חלמנו
כל החלומות כולם
הם ישארו בתוך תוכינו
בתוכנו לעולם

כל חלום יש בו
תקוה אחת
חיוך אחד
ודמעה אחת
כל אחד יש לו
חלום שבו
הוא היה רוצה
לגעת"

 

היצירה הדיגיטלית הראשונה שלי יוצאת לאוויר העולם היום, ובאמת שלא ככה תכננתי להביא אותה. ומצד שני, כמה פשטות ורוך אני מרגישה מעצם האפשרות לאחוז את האובדן והיצירה יחד, כי במידה מסוימת, אלו החיים עצמם.

אני חושבת שאסיים עם מילים שעלו לי מתוך תהליך היצירה (מתוך המפגש הרביעי):

"מותר לי להרפות, מותר לי להיות עצובה, מותר לי להיות בטרנינג, מותר לי לא לנקות, מותר לי לבקש שקט, מותר לי לבכות.

מותר לי לא להיות אפקטיבית, מותר לי לא למצוא את הסיבה למה שאני מרגישה, מותר לי שהדבר האחרון שאני ארצה הוא לטפל במישהו, כולל בתינוק שלי.

מותר לי לרצות להיות לבד, מותר לי להרגיש חרטה על זה שהפכתי להיות אמא כי עכשיו אין לי את הזמן הזה לבד ואין לי מושג מתי הוא יהיה.

מותר לי לאהוב את התינוק שלי, מותר לי לחבק ולנשק וללטף אותו בלי הפסקה, מותר לי להאט, מותר לי להקשיב למה הדרך שלי להתמודד עם התחושה הזאת"

אני משחררת את היצירה שלי, כרגע בלי להסביר, אבל את מי שזה מעניין אותה (איזה כיף! :)), תוכל להיכנס ללינק הזה, שהוא ההקדמה לתהליך, ולמצוא שם פרטים מסבירים שידעתי לכתוב ביום שהוא לא היום.

 

תודה רבה שאתן פה,

אוהבת אתכן ומתרגשת,

לימור

 

לימור לוי אוסמי, יוצרת האתר 'נשים מדברות אמהות', פועלת להעלאת המודעות לתהליכים הרגשיים של נשים במעבר להורות, מלווה נשים בתהליכי התבוננות וחקירה סביב המעבר להורות.

הבלוג האישי שלי

ערוץ היוטיוב שלי

נושאים קשורים :

השאירי תגובה

אולי יעניין אותך לקרוא גם :

אישה יולדת כמו שהיא חיה (כריסטין נורת'רופ)

מאת : שירה דרמון

19 בפברואר 20180 תגובות

מתוך אחרי לידה, הכנה ללידה ולאמהות, הריון, תחושות מגוונות אחרי לידה

הלידה היא אירוע משברי,

כמו נ.צ. על המפה שבו אנחנו מחשבות מסלול מחדש.

ולבסוף תיראה מפת חיינו כמו מפת אוצר,

מתפתלת בין סימון אחד לבא בתור.

מסע קו לקו.

ספרים לנשים בתהליכי פוריות, הריון, לידה ואמהוּת- רוצה לכתוב עליהם ?

מאת : לימור לוי אוסמי

1 במרץ 20118 תגובות

מתוך ספרים לאמהות

יש כמה ספרים הקשורים מאוד לרוח האתר ומאוד הייתי רוצה שתכתובנה עליהם ונפתח פינת ספרים הנוגעים לאמהות עצמן בתהליכי הפריון, הריון ולידה ואמהות.

אין צורך לכתוב כביקורת ספרותית 'רגילה', אלא לכתוב באופן כללי על הספר ובעיקר איך הספר פגש אתכן, מה עשה לכן לקרוא את הספר, אלו רגשות הוא עורר (כל רגש שעלה), לאילו מחשבות הוא לקח אתכן, אם הוא השפיע עליכן בצורה שהיא וגם, כמובן, ביקורת וחוסר הסכמה במידה וזה מה שעולה.

תעצרו את הרכבת, אני רוצה לצלם

מאת : ג'ני גיטלבנד

1 ביוני 20140 תגובות

מתוך התבוננות, למידה, התפתחות, לכל אמא

הגענו הביתה והתברר שבחלק הזה של הטיול כנראה הסוללה נגמרה ולמעשה כלום לא צולם. הלכתי שעות בתחושה של פספוס, איך מכל הטיול דווקא הרגעים הקסומים האלה לא תועדו? לקח לי זמן להרשות לפנים שלי להיזכר שהכל איתי ובתוכי, שהחוויה באמת לעולם לא תחזור ושיהיו אחרות.

גם בכתיבה הזאת יש מן התיעוד, אך בשונה מבעבר, היא נעשית רק לשם הנאה. לקח לי הרבה שנים להשיל מעליי קילוגרמים של ציוד כשאני נוסעת, להיפרד מהצורך בתיעוד מילולי וצילומי כדי להחיות רגעים, להיפרד מחפצים שאני לא באמת צריכה (זה עדין לא פשוט לי), להיפרד מבגדים שלא עולים עליי יותר, להיפרד מתקופות שלא ישובו. אני