לשחרר או לא לשחרר? זאת השאלה

מאת : שירה דרוקר

15 במרץ 2018 | 0 תגובות

מתוך אחרי לידה, מה עם הצרכים שלי?, עמוד הבית, תחושות מגוונות אחרי לידה

 

הנה סופסוף, אחרי הלידה הרביעית, אני זוכה למשכב לידה יחסית ארוך.

רועי לקח חופשת לידה של שבועיים, שעוד מעט מסתיימים (הלב שלי דופק חזק כשאני חושבת על זה),

ובשבועיים האלה הייתי המון במיטה.

ההתארגנות בבוקר, שפעם היה התפקיד הבלעדי שלי (אנחנו בד"כ מתחילות להתארגן אחרי שהוא כבר יוצא לעבודה) עברה אליו.

הוא קם, מכין פירות וכריכים, מעיר את הבנות, עוזר להתלבש, לצחצח.

אני במיטה, מניקה, ואז מניקה עוד, מחליפה חיתול, ואז עוד אחד.

מקשיבה בתשומת לב להתנהלות של הבית בלעדיי.

 

 

רועי עושה דברים אחרת ממני.

הוא מאוד משימתי ומאוד חשוב לו להגיע בזמן. לי פחות.

הוא מאוד חרוץ ואנרגטי בבוקר. אני פחות.

ומתוך התכונות האלה שלו, הבוקר של הבנות נראה אחרת.

הילה מאוד אוהבת את המשימתיות הזאת וזורמת איתו בכיף. הדס פחות.

יש עימותים ומיום ליום נוצר כאן תהליך של למידה והסתגלות שלהם אחד לדרך של השני.

 

 

אני שמה לב שאני מצליחה לשחרר.

לא צועקת שום דבר מתוך החדר, גם כשיש בכי וצעקות.

לא מעירה אותם בזמן ואפילו לא אחר כך.

יש בי חלק שרוצה להקשיב וללמוד ממנו את הדרך שלו,

כי הוא מצליח במקומות שבהם אני מרגישה יום יום שאני לא.

כי הוא פועל בשמחה ולא מאפשר לקונפליקטים וללחץ להשפיע על מצב הרוח שלו.

 

 

הם יוצאים בזמן מהבית, וככל שחולפים הימים אני רואה שמשהו בו מתרכך.

שהבוקר כבר פחות משימתי ויותר כיפי (כמו שהדס אוהבת),

שהוא לומד להתאים את עצמו למה שכל ילדה מבקשת ממנו,

שהבנות סיגלו שיגרה חדשה וזורמות איתו טוב יותר.

 

 

מצד אחד, אני מרגישה חופש.

ההיפך מתלות, ההיפך מנטל גדול המונח על כתפיי.

אני מרגישה שיש כאן שותף אמיתי. אבא מדהים שמסוגל לנהל את המפעל הזה גם כשאני מנוטרלת

(דאגה שתמיד מרחפת אצלי מאז שאני אמא – מה יקרה אם חס וחלילה לא אוכל יותר לתפקד? איך ייראו החיים בבית?)

הוא עושה זאת בצורה שונה, אבל טובה!

ומצד שני, מה? לא צריכים אותי כבר בבית הזה?

הכל כל כך  נפלא בלעדיי, אפילו נדמה שטוב יותר.

אולי עדיף שאשאר סגורה בחדר כל החיים?

אולי לכולם יהיה טוב יותר בלעדיי?

 

 

נדמה לי שכל השנים האלה, מאז שאני אמא, אני לא מגיעה לנחלה.

אני לא עוצרת.

אני כל הזמן מתקדמת קדימה,

אם זה עם עצמי ואם זה עם הריון חדש ואימהות לילדה נוספת.

אין לי תחושה של שקט ושלווה שנובעים ממני.

אין יציבות.

יש המון סערות ודרמות, רגישויות, בכי.

האם זאת הרוח שאני מביאה מעצמי לתוך הבית?

 

 

המחשבות האלו מביאות אותי לכדי בכי, וגורמות לי לתהות.

אולי אני בוחרת להיות אמא כזאת-

במשרה מלאה, נוכחת, דומיננטית, טוטאלית, כזאת שמניקה עד גיל מאוחר ומגדלת בבית עד גיל מאוחר,

רק כדי להרגיש את תחושת ההזדקקות הזאת? כדי להרגיש שצריכים אותי ושאני חשובה?

 

 

אני מביטה בתינוקת החדשה שלי, בת שבועיים.

היא תלויה בי לחלוטין. רק בי. במגע שלי, בחלב שלי.

התלות החזקה הזאת, שהולכת ופוחתת עם השנים ככל שהן גדלות,

היא זאת שנותנת משמעות לחיים שלי.

היא שנותנת לי כוח להתעורר בבוקר, כל בוקר מחדש,

אפילו אל הימים הקשים ביותר שמגיעים אחרי הלילות הקשים ביותר.

 

 

היא גורמת לי להישאר כאן, מחוברת.

לפעמים יש לי רצון לעזוב הכל ולברוח מהחיים האלה,

והתחושה הזאת של התלות, עם כל כובד משקלה,

היא זאת שמשאירה אותי כאן ועכשיו.

 

 

כתיבה: שירה דרוקר, נשואה לרועי ואמא לארבע. הבלוג שלי

צילום: לימור לוי אוסמי, יוצרת האתר 'נשים מדברות אמהות', פועלת למציאות טובה יותר לנשים אחרי לידה דרך העלאת מודעות ושיחות אישיות בטלפון, במחשב ובכרכור.

  • הדברים ששירה כתבה עלו בשיחה בינינו והיא בחרה להעלות אותן על הכתב.

רוצה להישאר מעודכנת? את יכולה לקבל את התכנים ישירות למייל

 

אולי יעניין אותך לקרוא גם:

אני אמורה/ לימור לוי אוסמי

השליטה בחיי/ אמא בעילום שם

שליטה וחוסר שליטה/ אמא בעילום שם

נושאים קשורים :

השאירי תגובה

אולי יעניין אותך לקרוא גם :

אולי לעולם לא אהיה האישה הזאת ש..

מאת : תניה טוויל

10 ביולי 20134 תגובות

מתוך אחרי לידה, אני אמא מספיק טובה?, מה עם הצרכים שלי?, רגשות אשם אחרי לידה

אני שוכבת על מיטה בחדר, בעלי חזר מוקדם והוא עם התינוקת. ואני לא מצליחה לישון, אבל מצליחה לפנטז על קצת זמן לעצמי. לפנטז על כל מה שהיה בא לי. זה גם משהו.

אולי לעולם לא אהיה האישה הזאת, ״האישה האחרת״ שתמיד חשבתי שנמצאת מעבר לפינה. שחשבתי שאני צריכה להיות, אני הרבה מתאבלת עליה, על האישה ההיא. ורואה שאני בעצם רק מי שאני. אולי יש בי דברים מדהימים, בטוח שיש, אבל לא אוכל לראות אם כל הזמן אחפש להיות האישה ההיא.

אולי לעולם לא אהיה מישהי שהכל תמיד מסודר ומאורגן אצלה, כמו הבת זוג של אבא שלי.

אולי לא אהיה זאת שמצליחה לקיים את עקרון הרצף, כמו המנהלת של הגן האנטרופוסופי.

אולי לא אוכל לשנות אמונות בשליפה פשוטה כמו כל אלו שמתרגלות תטא הילינג.

איך ויתרתי על הקריירה שלי כציירת :)

מאת : שירה דרוקר

14 בספטמבר 201114 תגובות

מתוך אמהות וקריירה, יצירה נשית, לכל אמא

בנובמבר, בחודש רביעי להיריון, עם בטן קטנה, התחלתי ללמוד רישום וציור. הצלחתי להתמיד עד ללידה. נהניתי מכל רגע. חופשת פסח הייתה ארוכה במיוחד, כחמישה שבועות, ולפני שילדתי חשבתי לעצמי "איזה יופי הסתדר לי החופש הזה בדיוק סביב התאריך המשוער, ככה אוכל לנוח, להתאקלם, ולחזור ללימודים".

הילה נולדה בשבוע 41+3, וכבר התחילה "לדפוק לי את התכניות". חצי חופשה עברה רק בציפייה ללידה, וכשהגיע הזמן לחזור ללימודים, לא הייתי מוכנה. פיזית ונפשית. אז פספסתי שיעור. ועוד אחד. ורק עוד אחד, כי אין לי כוח, ואולי רק עוד אחד, כי זה ממש יהיה קשה ללכת איתה, ואם היא תפריע…

אמא לשניים

מאת : נטע רותם ימניצקיי

11 ביולי 201111 תגובות

מתוך אחרי לידה, תחושות מגוונות אחרי לידה

אם יש דבר אחד שזכור לי בבהירות מוחלטת מחופשת הלידה עם ביתי הבכורה לפני כשלוש שנים, זה כמה כיף וקל זה היה.

מהרגע שהיא הגיחה לאוויר העולם, ועד לעצם רגע זה ממש, היא תמיד היתה ילדה רגועה, נינוחה, ולא דורשת הרבה (טוב נו, היא ישנה כרגע…). מן ילדה כזאת שלא בוכה ולא מייללת, משחקת יפה וישנה היטב.

היינו מתעוררות לנו בבקרים לא לפני 9:00, מטיילות, משחקות, עוד קצת ישנות. אידיליה. כאן בעצם התרחשה הטעות הראשונה שלי בתור אמא – באמת האמנתי שככה זה לגדל ילדים. שזה כזה קל.

עכשיו, כשיש לי בבית שני ילדים – אחת בת שלוש ואחד כמעט שלושה חודשים, אני מוצאת את עצמי עסוקה כל היום בתימרונים. להתעורר, להעיר, להלביש אותה בזמן שהוא יונק, להרדים אותו כשהיא יושבת בסיר, לקחת אותה לגן כשהוא נם את תנומת הבוקר שלו, לדחוף לו מוצץ כשהיא תופסת לי את הרגל ולא נותנת לי לעזוב את הגן. להכין לה ארוחת ערב תוך נידנוד הסלקל שבו הוא יושב, לעשות לה ולו אמבטיות במקביל (את זה ניסיתי היום לראשונה), להניק אותו ובינתיים לשים לה יובל המבולבל, להשכיב אותה כשהוא עלי במנשא, ועוד כהנה וכהנה אילתורים.