משכב לידה יקר שלי

מאת : שירה דרוקר

7 במרץ 2018 | 6 תגובות

מתוך אחרי לידה, מה עם הצרכים שלי?, עזרה ודאגה לעצמנו, עמוד הבית

 

שוב זה נגמר לי מהר מדי.
כמו לנסות להחזיק חול בכף היד.
לא משנה כמה זמן זה נמשך,
לא משנה כמה אני מכינה את הכל ואת כולם כדי שיימשך.
לא משנה כמה אני מרשה לעצמי לשחרר ולהשתחרר
להשתנות, לגדול
לבקש ולקבל עזרה, גם אם יש לזה מחיר, אני מוכנה לשלם!
זה תמיד נגמר מהר מדי.

אז הנה, עברו שבועיים וחצי מאז שילדתי את בתנו הרביעית.
שבועיים וחצי בהם בעלי הפך לאבא במשרה מלאה,
וקיבלנו אוכל, והבנות ישנו אצל סבתא בסופ"ש.
שזה הכי הרבה עד עכשיו שהצלחתי "להשיג". נשמע כמו אני נגד העולם.

בכל פעם כשאני חוטפת את הכאפה של משכב הלידה הלא באמת קיים בעולמנו,
אני מבטיחה לעצמי שהפעם אני הולכת לעורר מודעות,
לכתוב על זה,
לדבר על זה,
אני הולכת לפנק חברות אחרי לידה,
ולא רק בשבוע הראשון ולא בשני.

שישה שבועות!! ככה מצווים עלינו מכל עבר,
ומי? מי יעמוד מאחורי המילים האלה של קופות חולים ומיילדות ונשים חכמות?
מי יפנק אותי באוכל מבושל שישה שבועות?
מי יוציא את הילדות שלי מהגן ומבי"ס, יטפל בהן יפה ויחזיר לי אותן שבעות ומקולחות?
מי יקל על בעלי שצריך לחזור לעבודה? כי ככה זה.

ואיך אני יכולה לפנק אחרות? ולכתוב? ולדבר על זה?
כשאני נדרשת לחזור לתפקוד מלא פלוס תינוקת חדשה
שבועיים וחצי אחרי לידה (ובפעמיים הקודמות זה היה שבוע).
כשהגוף חלש, ללא שינה,
והנפש עדיין עסוקה בלשחזר את הלידה שעברה עלי,
כשאני מדממת ונוטפת חלב,
כשיש לי חור בבטן וקשה לעמוד זקוף כי הכל חסר שם..
כשכל דבר הכי קטן מסעיר אותי כ"כ ומביא אותי לדמעות.
כשאני עדיין לא שולטת במאה אחוז בהנקה,
כי זה דורש התעסקות עם חיתולים ורפידות ועניינים.
כשאין לי מושג עדיין מה צריך להיות לי בתיק כשאני יוצאת מהבית עבור פעוטה ותינוקת חדשה,
שהפנים שלה אפילו עדיין לא נצרבו לי בזיכרון.

עולם יקר,
אתה אולי ממשיך במרדף אחַר… לא יודעת מה.
אבל אני – ילדתי תינוקת. עברה דרכי נשמה חדשה לעולם הזה,
ואני צריכה לנוח, לרחף על עננים,
לעצור את הזמן,
לא להסתכל בשעון וגם לא ביומן.
יש כאן אדם חדש שזקוק לי ואני לו.
יש כאן משפחה חדשה שמנסה להרכיב את עצמה מחדש
וכל אלה ראויים לקבל את המקום והזמן שלהם.

בבקשה' תנו לזה להיות בראש סדר העדיפויות.
רק כרגע. רק לשישה שבועות.
זה לא הרבה כשמסתכלים חיים שלמים קדימה.

ואני? מדמיינת את זה כך
שאם אצליח,
באמת באמת אצליח לנוח במשך שישה שבועות,
לא לבשל,
לא לכבס,
לא לצאת מדלת הבית,

בסופם מחכה לי איזה קו סיום חגיגי עם גביע מנצנץ של אימהות טובה
עם התחלה טובה
עם המון כוח להמשך
עם אנרגיות שאף פעם לא היו לי
כי זה לא התאפשר.

מזמינה אתכן להצטרף ולעשות תיקון. זה מתחיל בי ובך.

 

שירה דרוקר, נשואה לרועי ואמא לארבע

הבלוג שלי

 

עוד לא רשומה לאתר? מוזמנת לקבל את התכנים ישירות למייל

 

אולי יעניין אותך לקרוא גם:

זה לא פינוק, זאת הישרדות/ סמדר

לבד במלכודת ההנקה/ אמא מניקה

נשארתי לבד/ שירה דרוקר

 

 

נושאים קשורים :

6 תגובות ל- “משכב לידה יקר שלי”

  1. דנית הגיב:

    כתיבה יפה!

  2. רוני הגיב:

    מזדהה עם כל מילה. הבעל חוזר לעבודה אחרי שבוע ואנחנו נשארות לבד ומהר מאוד צריכות לעזור לפעילות של אוכל כביסות וטיפול בתינוק בלי שהגוף שלנו נרפא לגמרי

  3. סתיו הגיב:

    כל כך ככה! ואני עם תינוק אחד. תודה על המילים. (מגיבה תוך כדי אכילה+שאיבה תחת לחץ שהקטני יתעורר כל רגע).

השאירי תגובה

אולי יעניין אותך לקרוא גם :

מסיבה קיסרית

מאת : מינדי לוי

18 בפברואר 20147 תגובות

מתוך ניתוח קיסרי, סיפורי לידה

כולנו נכנסים ביחד לחדר ניתוח. אנחנו נפרדים מהכוח עזר עם איחולי הצלחה ומהמיילדת שנראה בהמשך. מגיעים אלינו מרדים ואח חדר ניתוח. נעשתה קבלה לחדר ניתוח. שאלות ותשובות. יש לשירלי כמה בקשות. "אפשרי להישאר עם המשקפיים כדי לראות את התינוק? אפשרי לשחרר יד אחת מהקרש כדי לחבק אותו כשהוא יוצא?" יש פרצופים, יש מבטים, יש מתח, ובסוף יש גם תשובה: "כן, למה לא?" יש ויכוח קטן בין המרדים לאח לגבי המשקפיים ובסוף יש החלטה, סוג של פשרה- כל עוד הדיאתרמיה עובדת אין משקפיים. כשמביאים לה את התינוק- אין בעיה. נשים משקפיים והיא תראה את התינוק שלה. יש הרגשה נעימה של שיתוף פעולה. יש הרגשה של שליטה, של התייחסות והתחשבות.

הלידה- משקאות, קמעות, מה שיכול לעזור ברוך הבא…

מאת : אבא בתול

20 בפברואר 20112 תגובות

מתוך הריון, סיפורי לידה

אישתי ממשיכה להתפתל, הרופאים ממליצים על הליכה קלה, אנו מדדים לעגלת הקפה. קרואסונים קפה וציר ועוד ציר… מותשים אנו מקבלים את הטפסים ועולים למחלקה. איבדנו תחושה של זמן…..יושבים במסדרון ומחכים שמשהו יתקדם, בנתיים אני שב ומעסה, אנו יוצרים סביבנו מעין בועה. עומדים במסדרון של מחלקת יולדות נושמים, מתחבקים. רק אני והיא כול העולם הופך למעין תפאורה, יחד אנו מטפסים במעין מבוך המורכב מגרמי מדרגות אינסופיים, הרגליים כבר כואבות שנינו עפוצים לחלוטין, מסוממים מעייפות.

שוב התחברות למוניטור, ובין לבין טלפונים ומסרונים, בני משפחה מעבירים מסרים רוצים להתעדכן. אני הופך בהדרגה למעין קשר בחזית, מעביר תשדורות מקו החזית אל העורף. ככל שחולפות השעות הלחץ גובר, האמהות מעבירות הילוך, אין ספור עצות מועברות.

די, נשברתי…

מאת : אמא אנונימית

11 ביוני 201310 תגובות

מתוך אחרי לידה, אמהות בחינוך ביתי, לכל אמא, עזרה ודאגה לעצמנו

חמותי לא צריכה לעזור לי עם הילדים כי אני "לא עובדת".

הזכות לבקש ולהתלונן נלקח ממני שהתחלתי להישאר בבית ו"לא לעבוד".

…אני עומדת ללדת בקרוב… ולא מוצאת את הכוח ללידה.. לא רואה את עצמי מטפלת בשלושה ילדים קטנים…. אני יודעת, זה נורא, אך הפתרון היחיד שמצאתי הוא לאחל לעצמי יומיים של שמירת הריון … כן, להיות בבית חולים בלי ילדים, רק מסביבי אנשים שיטפלו בי… ואפילו חולמת לקחת איזה ספר טוב… אוכל מוכן, משהי שמחליפה סדינים…. כרגע זה נראה לי ככה מושלם…..

נעים לי להכיר

היי, איזה כיף שאת כאן. אם כשאת קוראת את התכנים את מרגישה בבית, אם מעניין אותך להתפתח ולצמוח ולהכיר את עצמך מחדש דרך המעבר להורות. אז תלחצי כאן על האופציה למפגשים איתי 

כדי לקבל למייל את התכנים החדשים מהאתר:

שם (חובה)

דואר אלקטרוני (חובה)

כלי יעיל להתמודדות עם רגשות אשם