אני לא יודעת למה, אבל לאהבה שלי אליך לקח זמן להגיע

מאת : נופר בצר שחר

24 באפריל 2018 | 0 תגובות

מתוך אחרי לידה, עמוד הבית, רק אהבה

אהבה, תינוק, תינוקות, אמהת, אחרי לידה, היריון ולידה

 

אוטוטו חצי שנה עוברת. אם הייתי חוזרת לעבודה בשבוע הבא היינו נפרדים, ונפגשים לארבע שעות ערות ביום, אבל הפעם לא. הפעם בדיוק כשאתה נהיה חמוד, חמוד באמת, וכשהלב השני שצמח בי כשנולדת מתחיל סופסוף לנבוט ולהראות ניצנים, הפעם אני ואתה נשארים. נשארים בבית כדי להמשיך להשקות את הלב, שיצמחו בו עוד ועוד פרחים.

אני לא יודעת למה, אבל לאהבה שלי אליך לקח זמן להגיע. אולי זה בגלל שלא הגעת בדיוק בזמן המתוכנן. אולי זה בגלל שאחותך מילאה לי את הלב ולא הבנתי שגדל אצלי עוד אחד בשבילך. אולי זה בגלל שבכית הרבה ואני לא הבנתי אותך. אולי זה בגלל רגשות האשם על הזמן שאני לוקחת מאחותך והקנאה שראיתי בעיניים שלה. אולי.

ואתה כל כך קטן, מסתכל עלי כל הזמן, בוכה כשמישהו אחר מחזיק אותך ונרגע ישר כשהעיניים שלנו נפגשות. אתה, שמחייך אליי כל  הזמן ורק מחכה ומבקש את מבטיי, או את שיריי ואת חיוכיי, איך אפשר שלא תבוא אהבה? אבל היא לא הגיעה, לא במלואה, לא בעוצמתה, לא כמו שהיא אמורה להיות, לא  כמו בספרים, בסיפורים, ואני כמובן מלאת רגשות אשמה.

בחודש האחרון פתאום גדלת, פתאום יצאת לעולם, פתאום התחיל לדגדג לי בחזה, והלב שצמח הכה שורשים. ועכשיו, עכשיו אתה בתוך הלב שלי. אתה ואחותך עמוק בלב עם כל הקושי, חוסר השינה, העניינים עם ההנקה, הנסיעות, ההירדמות ומה לא. אתה ואחותך עמוק בפנים.

אני אוהבת אותך ואותך, אמא.

 

**

בטח יעניין אותך לקרוא עוד דברים שאמהות כותבות לגבי האהבה שלהן לילדים, וגם להצטרף לרשימת התפוצה. מוזמנת להגיב כאן למטה, אני תמיד קוראת. לימור, יוצרת האתר.

 

השאירי תגובה

אולי יעניין אותך לקרוא גם :

הייתי רוצה לעטוף הכל בעטיפה יפה

מאת : הכי אמיתית

22 במרץ 20116 תגובות

מתוך אחרי לידה, אמהות חד הוריות

אני כל כך רוצה לשתף ולחלוק את מה שעובר עלי בימים אלה… ולא יודעת מאיפה להתחיל…אני רוצה לקטר וליילל ולבכות ולהתלונן (בהמשך תבינו שלא חסר על מה…), אבל עם זאת, נמאס לי כבר מלדבר בטון כל עייף ולא מרוצה. אני קרועה בין הרצון לספר בצורה אמיתית מה קורה ואיך אני מרגישה, לבין הצורך (הקיומי לדעתי) לעטוף את הדברים בכל זאת בעטיפה יפה, להיות האם החד הורית שעומדת מול הקשיים בצורה הטובה ביותר ומראה שאפשר, יואו…איך רציתי להיות האמא הזאת…

חברות

מאת : ניצן רדזינר

19 במרץ 20126 תגובות

מתוך אחרי לידה, חברות ובדידות

אני עומדת לכתוב על נושא שלפעמים מביך לדבר עליו. כמו לדבר על כמה אני מרוויחה בשיחת סלון רבת משתתפים, זה מביך במיוחד כשאת יודעת שזה ממש לא הרבה.

בדידות.

הכל התחיל בסוף שבוע אחד, בו שכבנו לנו על הגב במיטת הנוער הנשכחת שלי בבית הוריי. התבוננו בתקרה הלבנה והתחלנו לחלום חלומות. אני אמרתי שבגיל 25 אני רוצה להיות נשואה. אתן הסכמתן, מה זאת אומרת? בגיל 16 כל מה שמעל 20 נשמע מבוגר כל כך. דיברנו על כמה ילדים נרצה ואיך יראה בן הזוג והיו לנו תכניות רבות בדרך למטרה הנכספת.

נאיבי? אולי.

מה אפשר לעשות כשהצרכים של הילד מתנגשים עם הצרכים שלך?

מאת : ליטל גרין

10 באוגוסט 20113 תגובות

מתוך איפה אני בתוך האמהוּת?, לכל אמא, מקצועניות מדברות

לא פעם אנחנו מרגישות שהרצונות והצרכים של הילדים משתלטים על המרחב המשותף ואנו חשות כעס ומרמור. אבל, למה בעצם ? מדוע הצרכים של הילד תופסים את רוב המרחב המשותף שלנו ?

התשובה לכך מורכבת. האם המכוונות הגבוהה לצרכים ולרצונות של הילדים היא תמיד הכרחית? רצויה? איזה מסר אנחנו מעבירות בכך לילדים?