זכיתי לאהוב

מאת : מיטל גזלה רופא

8 באפריל 2018 | 0 תגובות

אני מתאהבת לאט לאט, כמו צעדים קטנים שפוסעים מתוך הלב פנימה והחוצה.

מתוך אחרי לידה, עמוד הבית, רק אהבה, תחושות מגוונות אחרי לידה

תינוק תינוקת אהבה אחרי לידה הריון ולידה משפחה, חופשת לידה

 

"גוף יאמר ראשון

אחריו הלב"

 

אני מקשיבה לגוף,

ידיים מושטות קדימה.

עיניים מדברות, חיוך שמתרחב,

תחושה לא ידועה מתחילה לתפוס מקום בלב.

 

לא בבת אחת,

בחלקים קטנים.

מתאהבת לאט לאט,

כמו צעדים קטנים,

שפוסעים מתוך הלב פנימה והחוצה.

 

מביטה בו ישן בעריסה,

ופוגשת את עצמי.

אני והוא נאספים יחד לזיכרון, למנגינה, לריח של געגוע ובית.

לומדת מדי יום לאהוב יותר ויותר את מי שאני,

את החלקים הזרים והמוכרים שבי.

לאהוב את האהבה שנפתחה בי.

 

חיוך ראשון,

צחוק מתגלגל,

ברבורים של אושר,

בכי של כאב.

כמו מים שזורמים ממני אליו וממנו אליי,

מתיזים זה על זה טיפות גדולות של חום.

משהו חדש נוצר בליבי, בליבו.

חוטים צפופים של חסד.

 

 

תינוק תינוקת תינוקות משפחה הריון ולידה אחרי לידה חופשת לידה

צילום: רותם סולומון

 

אולי יעניין אותך לקרוא גם:

"את מוכרת לי מפעם" או האם אני כבר אוהבת את התינוקת שלי? / שירה דרוקר

מחשבות על התחפשות/ מיטל גזלה

רוצה לדעת איך עוד נשים מרגישות באמת אחרי הלידה? אפשר לקבל את התכנים למייל

נושאים קשורים :

השאירי תגובה

אולי יעניין אותך לקרוא גם :

"נפטרתי מהילד"!

מאת : טלי בר אור

14 בפברואר 201125 תגובות

מתוך אחרי לידה, אמהות וקריירה, חוזרות לעבודה, לכל אמא

כשהייתי איתו, הרגשתי שאני מזניחה את העבודה, את הלקוחות שצועדים אתי באופן קבוע, את מה שמתרחש בתחום עיסוקי החי והדינאמי, ויותר מכל, חששתי כל הזמן שאני מחמיצה את המוזה שלי, שהייתה חמקנית מתמיד. מנגד, כשעבדתי, הרגשתי שאני עושה לי ולבני עוול כשאני לא לוקחת חלק בכל רגע נתון בדמותו המתפתחת, שקורמת עור וגידים שם בסלון. עם המטפלת.

דרך הכתיבה

מאת : לימור לוי אוסמי

11 במאי 20144 תגובות

מתוך לכל אמא

דרך הכתיבה אין טעות.

אני כותבת את עצמי.

עצמי יכולה להיות טעות?

דרך הכתיבה אני יכולה להיות האני שלא נעים לי לחשוף,

מרושלת,

איטית,

ביקורתית,

מסורבלת.

אמא'לה

מאת : סשה חזנוב

10 בינואר 201227 תגובות

מתוך אחרי לידה, מה עם הצרכים שלי?

אני עומדת באמצע מחלקת התינוקות בחנות גדולה עם בני הקט צורח על הידיים ומסתכלת על שברי חיי הקודמים מפוזרים על מדפי הלבשה תחתונה ועיצוב הבית.

הדברים האלה חדלו להתקיים אי שם במהלך החודשים האחרונים והצטמצמו למבצעי חיתולים, שוברי הנחה למגבונים לחים ואוברולים לקיץ. וחבל, מכיוון שבחיי לא היה מזיק לי לעשות סיבוב בשאר המחלקות ולנסות למזער את דמותי כקלישאה המהלכת על שתיים של "פלטו עלי ולא ישנתי חודשיים".

האשליה של אימא מאושרת, מצוחצחת ומגולחת למשעי, המצוידת בסבלנות של אחת תֶרזה שכבה מנופצת לרגליי, בעודי דורכת עליה שוב ושוב בניסיון להרגיע את העולל שונא השופינג שלי, גם אם השופינג בשבילו. עצם המחשבה שאין שום שופינג אחר באופק או ששופינג זה מה שנותר לשמירה על שפיותי היא התגלמות הפרדוקס של חיי הנוכחיים.

כן, שמחתי לגלות שלעמוד כך בפרהסיה קבל עם ועדה עם חיתול מלוכלך, ילד המאדים מבכי, מבט עייף ומיוזע, לא מטריד אותי כפי שחשבתי שיקרה. אני תמיד יכולה לזקוף את זה לזכות שעות המדיטציה הארוכות טרום ההורות, לזכות הבגרות הנפשית או שפשוט להודות שיש משהו באימהות שמפנה את כל הביקורתיות החיצונית על פיה ומצמצם אותה לכדי התפקוד האימהי נטו, לביקורת העצמית המשובללת פנימה שמשאירה את העולם החיצון להתנהלותו בלעדייך. תחושה מוזרה להרגיש חופשיה בו ברגע שבו את הכי מגויסת עד המשאב האחרון שבך…

לולא היוהרה או האשליה (שהרי הן בכל מקרה אחיות תאומות) של "לא אהיה כמו כל האימהות האלה", הייתי מצליחה לראות