רסיס של רגע מתוך אלפי רגעים

מאת : מיטל גזלה רופא

30 באפריל 2018 | 0 תגובות

מתוך אחרי לידה, עמוד הבית, תחושות מגוונות אחרי לידה

רסיס של רגע, הריון ולידה, תמונות, תינוק, תינוקות, אמהות

 

אני מתבוננת בתמונה שמנציחה רסיס של רגע מתוך אלפי רגעים, שחולפים במהירות כמעוף נוצה ברוח עזה שמפזרת חלקיקים של תחושות לכל עבר.
עיניי נחות על מבט העיניים, מהן משתקפים אוחזים זה בזה גם עצב ושמחה, געגוע והוקרת תודה.
ממרחק של זמן ומקום, נשכחים לעתים הדי התמונה ומה שנשאר זה רגע מתוק לנצור, רגע של חסד ואהבה.
ההדים מספרים על הולדתה של אמא וילדון.
על זרות שניכרת לפתע בכל מקום.
מגופי, מליבי שמתפקע וזורם כנחל שוטף, שוטף איתו הכול.

את מי שהייתי ואהיה, את הציפיות, האכזבות, הפנטזיות והחלומות. מותיר אחריו אדמה רטובה של סימני דרך וקמטי זמן שחרוצים עמוק עמוק בחדרי הלב.
על סיפור לידה שנלקח במחי ניתוח חירום בהרדמה מלאה, על לב שכמעט חדל לפעום, על רגעי אימה ופחד, על הכמעט.
על היאחזות בענפים בצידי הדרך שמתפתלת, מסתעפת, מטלטלת בגלים של חום ואחיזה, פחד מזיכרון, משכחה.
כשכל מה שרוצה זה למצוא את עצמי במקום בו הייתי.
ומצאתי אותי ואותו, במבט מפוכח, משוחרר, מאוהב.
לפעמים עולים בי הדי התמונה,

חוזרים אליי,

באים והולכים

נלקחים עם הרוח,

לעיתים מבקשים מקום לנוח.

 

צילום: רותם סולומון

 

**

בטח יעניין אותך לקרוא עוד טקסטים על תחושות של נשים אחרי לידה ולהצטרף לרשימת התפוצה

 

נושאים קשורים :

השאירי תגובה

אולי יעניין אותך לקרוא גם :

חברות היא מצרך נדיר, בעיקר כשאנו הופכות לאימהות

מאת : לימור גריף

6 בנובמבר 20112 תגובות

מתוך אחרי לידה, חברות ובדידות

מעולם לא הייתי טיפוס עמוס חברות, תמיד נדדתי בין קומץ של חברות טובות, כל אחת במידתה, שהתחלפו, התעגלו והתמזגו חייהן בחיי עם השנים, עם הלידות, התפתחויות ובעיקר אימהות.

כשהפכתי זהותי מרווקה – נשואה לאמא, העניין החברתי הפך לאישו מרכזי בחיי. חשתי צורך בשיתוף, באחווה, שמא אומר האחווה הנשית, רציתי להקשיב וללמוד, להעביר את מה שעומד בליבי לאחרות ולהפך, ליצור מערכת מאוזנת של קחי ותני שבדרך כלל מפרה ומלכדת.

מה בין המחאה החברתית לדיכאון אחרי לידה ?

מאת : לימור לוי אוסמי

31 ביולי 201111 תגובות

מתוך דיכאון אחרי לידה, מבט מקצועי, מקצועניות מדברות, קוראות לשינוי

המחאה החברתית שאנחנו נוכחות לה, היציאה החוצה ממה שהיה שמור עד כה למרחב הפרטי האישי, המשפחתי, הביאה אותי לחשוב על הדיכאון אחרי לידה והאפשרות לעשות גם שם שינוי.

שנתיים בלי התינוקת שהייתה יכולה להיות לי

מאת : נירה טל

7 בינואר 20136 תגובות

מתוך הפלה, אובדן הריון

בבוקר נולדה תינוקת, עוברית קטנה ללא רוח חיים. דומה לדניאל שלי, עם שיער קצת יותר כהה. רצינו לקרוא לה נועה.

אני מצטערת, אבל זה לא התסריט שכתבתי לחיים שלי. בבקשה לעצור, יש כאן טעות, זה אמור לקרות למישהי אחרת, לא לי. אני לא חלק מסטטיסטיקה. אף פעם לא הייתי.

מהימים הראשונים אני זוכרת הכחשה ורצון לשנות את המציאות. זה לא היה הגיוני וזה לא היה פייר וזה פשוט לא החיים שלי. אני זוכרת מקלחות ארוכות, אני זוכרת התפרצויות בכי שלי, וחיבוקים גדולים של בן זוגי. ואני זוכרת פעוטה בת שנה ותשע שהייתי צריכה להסביר לה שאין. אין תינוקת. בשפה פשוטה. פשוט אין. מהעיניים שלה זה היה מובן – כמו שאין טלוויזיה עכשיו, ואין גלידה עכשיו, אז גם אין תינוקת.