ימים ראשונים של הסתגלות

מאת : הדס פישמן כהן

5 בספטמבר 2018 | 0 תגובות

מתוך הילדים בגן ובבית ספר, לכל אמא, עמוד הבית

 

ימים ראשונים של הסתגלות. הלב והראש מקפצים בין מחשבה עליה ועליו או כיווץ, דמעה וגעגוע.

שלום כיתה א׳. איך את מרגישה? את שמחה, גאה בעצמך? מצאת חברה? ילדה גדולה שלי, ספרי לי קצת מה עבר עלייך היום. אני צמאה לרסיס קטן של מידע, שאדע, שאשמע שטוב לך, שאת יכולה. את אומרת שהיה הרבה ושאת לא זוכרת, את נחה קצת ואז לאט לאט מספרת מעט. אני צוללת לתוך עינייך, מחזיקה את שתי ידייך המתוקות, את רואה את הדמעה שמתגלגלת אליך ואומרת לי בקול סמכותי:״אמא, אל תדאגי! הכל בסדר איתי…״ כמה שאני אוהבת אותך ומאמינה בך, יפה שלי. את אדם נפלא, קטנה בוגרת, נבונה שלי, אני בטוחה שתתמודדי נפלא שלב, שלב. בהצלחה.

ואתה, אהוב שלי, איך אחלוב ממך מילים, קצת ספר לי על היום, עם מי שיחקת? ״לא יודע״.. אתה עונה. ״שיר הגננת צחקה איתך, ליטפה אותך? התגעגעתי אליך, אוצר קטן". נגסתי בעוגת יום ההולדת שלך וחשבתי על היום לפני שלוש שנים, כשהכרתי אותך לראשונה, כשהגחת מתוך רחמי. הזמן טס מאז, והנה אתה מתבטא מקסים, צוחק ומצחיק אותנו כל כך, נלחם, בועט חזק בכדור וגם בוכה בדמעות חמות וגדולות של אכזבה כשמשהו לא קורה לשביעות רצונך.

״עשית פיפי באסלה של הגדולים?״ אתה מהנהן ואני מוחצת אותך בחיבוק, ״תראה לי תנועות שלמדת בחוג ריתמיקה״, ״ומה אכלת לארוחת הצהריים?״ אני מפציצה בשאלות ולא מגיעה לשובע או לרוגע. ב-19:30 אתה נרדם תוך כדי שאני קוראת לך את הסיפור של לפני השינה ויומך כבר מכוסה בשמיכת הלילה הכהה.

ואת, יפתי הקסומה, בכית אחרי האמבט וליבי נצבט. סיפרת שבהפסקות משעמם, שנשארת בכיתה כי אין מגלשות או משחקים, רק ציורים בחצר, שאת מתגעגעת לגן. לרגע הפה שלי יבש. סיפרתי לך איך הרגשתי אני כשהגעתי לכיתה א׳, כשהכל גם לי היה מנוכר וחדש. ביקשתי שננשום עמוק, שננסה יחד לחשוב מה אפשר לעשות ונרדמת בחיוך כשהחלטנו להביא מחר לביה״ס משהו קטן שלך. הבטחת לי שתצאי לחצר אפילו לקצת.

ועכשיו כששניכם בחלומות מכוסים, לבי עוד שועט, אני במחשבות במעגלים, הבטן מכווצת, הנשימה מעט חסומה, הנה מגיע תורה של עוד דמעה. האם אוכל להיות המבצר הבטוח לשניכם? האם אוכל לרכך עבורכם את ההסתגלות, לתת לכם כלים? אני עצמי מסתגלת וחווה כאבי גדילה, כעת הזמן שלי למנוחה. עד מחר, שאוכל לחבק ולהכיל שוב את עולמי ועולמכם ולשלוח אתכם ליום חדש של התנסות וצמיחה.

 

לטקסטים נוספים על הסתגלות לגן ובית הספר

ליצירת קשר וקבלת תכנים למייל

לשיחה אישית עם לימור

השאירי תגובה

אולי יעניין אותך לקרוא גם :

על פרשת הדולה: "ריסקו לבן אדם את החיים"

מאת : לימור לוי אוסמי

18 במרץ 20115 תגובות

מתוך דולה, הריון

אני חוזרת היום בבוקר הביתה, אחרי שהבאתי את איילי לגן (התחפש לדן קוסו, מבקוגן J…), אני במכונית, מקשיבה לתכנית "מחשבות בע"מ של איתן ליפשיץ ומשה שלונסקי בגל"צ. דקה לפני סיום התכנית, מחליטים השניים לומר שני משפטים מהירים על 'פרשת הדולה' (דקה 52'): "..היתה מהומת אלוהים בתקשורת, במשטרה, כלום לא קרה. התיק נסגר. טוב שבמקרים האלה עושים גם מעקב אחרי שריסקו לו את החיים.. לעשות קצת סדר.."

מתאבֶּלת על הילד שכבר לא יהיה לי

מאת : אחת וזהו

20 בפברואר 20118 תגובות

מתוך לכל אמא

והפעם פוסט מצוייר. סוג של קומיקס אפל.

השעה 2:00 לפנות בוקר ואני לא נרדמת. אני נזכרת בתרגיל מתוך ספר שקראתי על שימוש באמנות להתפתחות אישית. לדמיין שאני בקצה העליון של גרם מדרגות שיורד למטה. לדמיין איך נראות המדרגות. מאיזה חומר הן עשויות.. איזה אור – או חושך – יש שם… לרדת למטה, בדמיון. כשאני מגיעה למטה מה אני רואָה.

מתחילה מהתמונה שעולה. אני סוחבת אותי על הגב.

אולי לעולם לא אהיה האישה הזאת ש..

מאת : תניה טוויל

10 ביולי 20134 תגובות

מתוך אחרי לידה, אני אמא מספיק טובה?, מה עם הצרכים שלי?, רגשות אשם אחרי לידה

אני שוכבת על מיטה בחדר, בעלי חזר מוקדם והוא עם התינוקת. ואני לא מצליחה לישון, אבל מצליחה לפנטז על קצת זמן לעצמי. לפנטז על כל מה שהיה בא לי. זה גם משהו.

אולי לעולם לא אהיה האישה הזאת, ״האישה האחרת״ שתמיד חשבתי שנמצאת מעבר לפינה. שחשבתי שאני צריכה להיות, אני הרבה מתאבלת עליה, על האישה ההיא. ורואה שאני בעצם רק מי שאני. אולי יש בי דברים מדהימים, בטוח שיש, אבל לא אוכל לראות אם כל הזמן אחפש להיות האישה ההיא.

אולי לעולם לא אהיה מישהי שהכל תמיד מסודר ומאורגן אצלה, כמו הבת זוג של אבא שלי.

אולי לא אהיה זאת שמצליחה לקיים את עקרון הרצף, כמו המנהלת של הגן האנטרופוסופי.

אולי לא אוכל לשנות אמונות בשליפה פשוטה כמו כל אלו שמתרגלות תטא הילינג.