נשים מדברות אמהוּת

"קשה לך? תדלגי…"
תדלגי מעל הקושי, מעל הבור, בקלילות, בלי עומק, בלי לחשוב, בלי לתהות. לדלג לשלב הבא, לדבר הבא שעומד לבוא, לדבר הבא שכבר פה.
אני לא מהמדלגות.
אני מקופצות הראש ישר למעמקים, בהילוך איטי, כזה שמאפשר לשהות בכל רגע. לעצור, להרגיש את מגע המים בעור, להרגיש את הרגעים של בין לבין, טרום התמקמות במים או בקרקע.
כשהגוף עדיין לא החליט היכן הוא מבכר להיות.
להתרחק או להתקרב.
לשלוח יד או לסגת.
להשתרש במקום או להתאיין.
אני מסוחבות המשא, לא משאירה נתחים ממנו בצידי הדרך, כל כולו שלי, איתי. מונח לפרקים ברישול מעל כתפיי, לעיתים מהודק בחוזקה ואז נדרשת מנוחה, אני מקשיבה למנוחה הזו, מפנה לה מקום.
הצלקות, השריטות, הפציעות, הקמטים והזיכרונות.
הם ממקמים אותי, מסמנים אותי, מפנים את המרחב לדבר הבא.
בצידי הדרך יש קירות תומכים ונקודות אחיזה, משענת רכה ומדויקת לפי בחירתי בדמות אנשים, שירים, סיפורים.
כל קיר שכזה מרחיב את ליבי, את דרכי.
נוגע בלחיצות קטנות של סימני דרך.
מאפשר לי להניח שאלות,
מאפשר למצוא מקום,
מכניס נשימה.

לבלוג של מיטל

לטקסטים נוספים של נשים מתבוננות