שלום כיתה א'- על פרידה והסתגלות

מאת : לימור לוי אוסמי

4 בספטמבר 2018 | 0 תגובות

מתוך הילדים בגן ובבית ספר, לכל אמא, עמוד הבית

 

כמו אמא קרצייה אני שמה לב למין תחושה שנמצאת אצלי ומבקשת ממני לשאול: נו, איך היה לכן בגן? איך עבר? איך אתן? הכול בסדר? אני שמה לב שאני מחכה לשמוע מכן חוויות, תחושות, מחשבות, פיסות של מידע לגבי איך עוברת לכן ההסתגלות והקליטה, אבל מקבלת בעיקר הרבה שקטטטט.

אני לוקחת כמה דקות כדי לשים לב לצורך הזה שלי ומייד יכולה לראות איך הוא חלק ממרחב משותף רחב יותר, מרחב של קליטה ו הסתגלות של הורים וילדים למסגרות חדשות. מרחב בו הילדים עוברים דברים שאנחנו לא באמת יודעות עליהם, ומהצד השני יש אותנו, שמחכות מהם לניצוץ של חוויה, לתחושה, מחכות לדעת שהכול בסדר, מקוות להצליח לקחת נשימה בזכות העדכונים הקטנטנים האלה.

אני יכולה לשים לב שבמרחב הזה יש מצד אחד אמונה שהכול בסדר, שהכול יסתדר, יש בתוכו אמונה בכוח של ילדים ושל הורים להתמודד, ויחד עם זה במרחב הזה יש גם חשש שאולי משהו קורה אך לא מדובר, שאולי ההורים או הילדים מרגישים שאין מקום למה שהם מרגישים כי עכשיו צריך להתמודד, כי כל האנרגיות מנותבות להסתגלות ואין זמן או מקום להרגיש ובטח שלא לדבר על זה. ואם משהו קורה אבל לא מדובר, אז איך אדע שהכול בסדר?

אם אסתכל על הצורך הנוכחי שלי בפיסות מידע מכן ומהילדים, אני יכולה לראות כיצד אותן פיסות עוזרות לי לווסת את עצמי מההתרגשות והחשש שאני נמצאת בהם. כשאני שומעת איך עבר על הילדים שלי היום, מה הם עשו, איך הם הרגישו, מה הם אכלו, איך היה להם עם הגננת או המורה, עם מי הם שיחקו וכל מיני פרטים קטנטנים כאלה, אז משהו בי מתחיל להירגע.

אני צריכה לחזק את עצמי שזה בסדר, שמותר לי לשאול קצת יותר שאלות בימים האלה, ולא רק להגיד לעצמי- "שחררי, הכול בסדר, אל תעיקי". כשאני בוחרת לקחת רגע להתבונן בצורך שלי ומה קורה לי בתוך המרחב הזה, אז קל לי יותר להבין את עצמי, לתת לגיטימציה למה שאני צריכה, לבחור שלא לבטל את התחושות למרות הקולות הנוספים שיש בתוכי.

ומה קורה לי כשאני לא מקבלת את פיסות המידע שאני זקוקה להם כדי להתווסת ולהירגע? הרי לפעמים הילדים בוחרים שלא לשתף אותי במה קורה להם, ואני לא רוצה שהוויסות הרגשי שלי יהיה תלוי בהם. או! בדיוק בדיוק במקום הזה אני רואה היכן טמון זרע ההתפתחות שלי. להיות מסוגלת לשהות עם חוסר נוחות ועם חוסר היענות מדויק לצורך שלי, להיות מסוגלת לבדוק מה יכול לעזור לי להתמודד בצורה טובה בלי להתערבל עם חוסר הנוחות, לקחת את האתגרים שעולים בי בתקופת ההסתגלות וללמוד ולהתפתח מתוכם.
אני רואה בכל אתגר הורי כזה את השער לצמיחה והתפתחות, ללמידה והתבוננות, את ההזמנה לגדול. כשאני נזכרת להסתכל על האתגרים האלה כאל הזדמנות, כאל חלק ממסע ארוך של התפתחות, משהו בי מוכן יותר להיות פתוח ללמידה. לא תמיד אני נזכרת בזה, לא תמיד בא ללמוד ולהתפתח, לפעמים רק בא לי להיות בתוך הרגש ולתת לו להיות, וגם זה מעולה.

 

לבלוג האישי שלי
לקריאת פוסטים נוספים בנושא הגנים ובית הספר

לשיחות אישיות איתי

נושאים קשורים :

השאירי תגובה

אולי יעניין אותך לקרוא גם :

"בחיים תמיד הדברים מתפרקים ואחר כך שוב מתאחים…"- דיכאון אחרי לידה

מאת : תמר קלר

8 בנובמבר 20106 תגובות

מתוך דיכאון אחרי לידה, מבט מקצועי, מקצועניות מדברות

כשהגעתי בזמנו לרופא ואובחנתי במצב של דיכאון אחרי לידה, הוא גם הוסיף והסביר שחיי יהיו קצת שונים מהיום שאחרי. הוא אמר שעם כל שינוי משמעותי בחיי ייתכנו מצבים של "נפילות", שגם אם הגעתי לנקודת הזינוק, הנפילה לתהום יכולה לקרות כל כך מהר, אז פשוט כדאי שאהיה מודעת ומוכנה.

למה כל מיילדת היא בעצם אישה פמיניסטית ?

מאת : חנה ספרן

25 באוקטובר 201114 תגובות

מתוך חופש בחירה בלידה, קוראות לשינוי

חדר הלידה הוא מקום מרכזי בחייהן של נשים רבות. מה שמתרחש בו ואיך, איננה שאלה פרטית שבין היולדת לצוות שמסביבה, זוהי שאלה של מדיניות, זוהי שאלה פוליטית. לא לשווא היתה אחת הסיסמאות של הפמיניזם החדש "האישי הוא פוליטי". הקריאה הזו באה מן התחושה שהחירות של נשים לבחור את חיינו מוגבלת על ידי החברה ומוסדותיה יום יום.

להיות שחקנית ראשית בהצגת חיי

מאת : חני סער

16 באוקטובר 2011תגובה אחת

מתוך אחרי לידה, לכל אמא

לאחרונה איחל לי איש יקר שאמשיך להיות שחקנית ראשית בחיי, במקום במאית, מפיקה או שחקנית משנה.

האיחול הזה גרם לי להפליג במחשבות, ולתהות על התפקידים שאנו כאמהות עוברות, ועל ההצגה הזו שנקראת חיינו.

כשגמלה בלבי ההחלטה להביא ילד לעולם, ידעתי שאעבור להיות שחקנית משנה, שיוולד שחקן ראשי שיאירו עליו הזרקורים בכל המובנים. אהבתי את הרעיון והוא נראה לי טבעי ביותר.

כשהשחקנית הראשית שלי הגיחה לאוויר העולם, הבנתי את גודל האחריות שכרוך בכך. התינוקת המתוקה הזו זקוקה לי בכל המובנים, וכאן התחלתי להתבלבל, ולפחד נורא. האחריות הזו נראתה גדולה עליי, ובד בבד נרתעתי מלבקש עזרה. תדמית הסופר-אמא עמדה לנגד עיניי והעדפתי לא לטפל בפחדיי וברגשותיי, האמנתי שכוח האנרציה יעלים אותם.