תנו לי רגע לעצור,
להתבונן במה שיש בי.
להתאבל על מה שהייתי ואינני.
להתעצב, להיבנות מחדש.
פתחו לי שער לקבל את השינוי, לפגוש בעיניים גלויות את עולמי היפה, המרגש, המפחיד, המסעיר והמשעמם שיצרתי לי.
תנו לי רגע לנקות את הקן מרסיסי העבר והשברים שהיו כאן כשהתפרקתי ואיבדתי חלק מעצמי.
הייתי אחת והתפצלנו לשניים ואז לשלוש וארבע.
נוצרו בי חיים חדשים והחיים האלה הם כל עולמי כאן ועכשיו,
לנצח נצחים.
אני כבר לא זוכרת איך זה להרגיש לבד, בלי לשאת משקל נוסף של מישהו אחר, בגוף או בלב.
הגוף שלי הוא כבר מזמן לא שייך רק לי, הוא הבית והאוכל של המשפחה החדשה שלי,
זאת שבחרתי בעיניים עצומות והתחייבתי לאהוב עוד ממרחקים של קיום.
תנו לי רגע להרהר ולהביט בשקט על היצירה שיצרתי, בלי לחשוב ובלי לשפוט.
תנו לי ליהנות מרגעי החסד האלה בלי לחשוב מה הלאה.
רק להבין איך למקם כל דבר שהכרתי מחדש, ולסדר מחדש את תחושות הגוף
כי אצלי הכל קצת מבולבל.
מרוב שהיינו שניים קצת שכחתי איך זה להיות אני סתם
בלי לטפל, לחתל, להניק, להחזיק, לחמם, לחבק, לחמל,
להעניק, לקפל, לכבס, לנקות, לבשל, לקצוץ ולמעוך, להתעורר ולהרדם שוב ושוב ושוב ושוב.
תנו לי רגע לחבק את מימדי גופי גם כשהוא רפוס, מקומט, עייף, צולע וכואב.
תנו לי זמן.
אל תשאלו מתי, אל תנסו לזרז את הדברים כי לנו יש את הקצב המיוחד שלנו בתור שעון פנימי נסתר
כי גם אני לא יודעת וגם אני קצת אורחת בעולמי החדש.
ודבר אחרון וחשוב יותר מכל, תאהבו אותי כמו שאני אוהבת עד דמעות את הדבר המופלא שממלא ומרוקן אותי כל כך. ממש כמו שהוא טהור ומושלם בפני עצמו, אל תשנו בי כלום.
אולי יעניין אותך גם:
טקסטים נוספים על המעבר הרגשי להורות
ליווי רגשי אחרי לידה