קטגוריות נוספות בנושא אחרי לידה:
"כן… נולדה לך ילדה מהממת וכל מה שאת משחררת לפייסבוק זאת ההצהרה שאת ״באושר עילאי״, מצטלמת עם הבייבי/תינוקי (שמות פייסבוק לרך הנולד) וכל החיים שלך מלאים בדובונים, לבבות ושמחת אין קץ. אז בואו נפוצץ את הבועה השקרית הזאת למען אותן אמהות טריות שמרגישות שרק אצלן המצב שונה. קודם כל, ״חופשת לידה״ אינה חופשה! זו […]
מאת : חני סער
13 באפריל 20150 תגובות
הצל שלנו הוא תמצית כל מה שעצוב, מפחיד, כבד עלינו. התרבות עליה גדלנו מלמדת אותנו חוסן, התמודדות, גבורה. בכל חג משמעותי מדברים על המעבר מחושך לאור, מעבדות לחירות, על הניצחון והגבורה, על תבוסת האופל ועל כל המשמעויות המתלוות לכך.
עם כל המטען הזה אנחנו מגיעות אל אחד האירועים המכוננים בחיינו, אם לא המכונן שבהם- הלידה והמעבר אל האימהות. במקרים רבים אנחנו חשות שהמעבר שנעשה הוא דווקא מהאור אל החושך, מהחופש שלנו להיות ולהתנהל בעולם כפי שאנו רוצות, אל כבלי ההזנה הפיזית והנפשית של יצור חסר אונים התלוי בנו לחלוטין.
לפעמים אנו חשות את האור והחושך במקביל. זה מפחיד מאוד. הרי גדלנו לכך שלידה היא האור של חיינו, שאימהות היא הדבר המופלא בעולם, פלא החיים. האם בכל הפלא הזה יש בכלל מקום לצל? לאופל?
מאת : מיטל
22 במרץ 20153 תגובות
מבעד לדוק הערפל ומסך הבלבול, לאחר 3 שבועות של ניסיון לדיבור אימהות, ברור לי שלהיות אמא זה פרדוקס מורכב שכזה: דכדוך ובלבול מהול בצחוק ושמחה, סיפוק והתפעלות לצד תסכול ואכזבה, קסם ורוך לצד כעס ומועקה, מסירות וחמלה לצד פחד וחרדה, חולשה וחוסר אונים ויחד איתם גם גאווה ועוצמה, חיוך ממיס לצד נשיכת שפתיים. כולם דרים בנפש יחדיו. מתגוששים, לפותים בידיים קפוצות, שנרפות לפתע כשיד קטנה אוחזת באצבעותיהן.
מאת : לימור לוי אוסמי
4 בפברואר 2015תגובה אחת
נשות מקצוע מתחומים טיפוליים שונים מביאות את נקודת מבטן הייחודיות על התמודדות אחרי לידה בתגובה למקרה אופייני של אישה לאחר לידה רביעית, מעל גיל 35 שחווה קושי רגשי לאחר לידה:
בתקופה האינטנסיבית של חודש אחרי לידה, כאשר החלק האימהי מפותח במיוחד ודוחק הצידה את שאחר החלקים (המפותחים) שבתוכה, היא מגלה אי נוחות, בלבול וחוסר וודאות לגבי מתי האינטנסיביות הזאת תיגמר והיא תוכל לחזור לעצמה, לממש את עצמה, לחזור לעבוד, וליהנות מדברים שקשורים רק אליה. עלו בה השאלות 'האם זה היה שווה את זה?', למה הייתי צריכה את זה בכלל?', יחד עם בהירות שביתה רצויה ואהובה עד מאוד.
מאת : איה
3 בפברואר 20152 תגובות
היא בת שנה. וגם אני בת שנה. אני כבר שנה אמא. שנה. וואו… מילה אחת, קצרה. שנה. זה הרבה או מעט? אני לא מצליחה להחליט, ואולי גם לא צריך. אבל מרגישה צורך לסכם, לכתוב. בשביל מה? כדי להבין, כדי לשתף, כדי לארגן את המחשבות. כדי לבכות תוך כדי.
אז יש לי ילדה מהממת, בתי הראשונה והיה לה יומולדת שנה לפני כמה ימים. והנה שוב, גם פה, אני מדברת קודם כל עליה. אז זהו שלא, הפעם אני עושה פניית פרסה ובלי יותר מדי רגשות אשם מדברת ע ל י י.
מאת : מיכל ארד
21 בינואר 20157 תגובות
אני זוכרת שזה אחד מהרגעים שפחדתי מהם לפני הלידה
להיות בחופשת לידה, להרגיש מתוסכלת ועצובה.
לפני 8 שנים אחרי הלידה של הבן הבכור שלי, זה הפחיד אותי.
הפחיד אותי להיות עצובה, הפחיד אותי להרגיש לבד.
הרגשתי שזה לא בסדר.
עשיתי הכול כדי לא להיות עם זה.
לברוח מהלבד הזה.
מאת : לימור לוי אוסמי
31 בדצמבר 201422 תגובות
אתמול הייתי בהרצאה של ד"ר אורנה דונת על הבחירה שלא להביא ילדים לעולם ועל חרטה באמהות. במשך ההרצאה, אחריה וגם עכשיו אני נשארת עם תהיות, מחשבות שמסתובבות לי בראש, אז מנסה לפנות להן מקום דרך הכתיבה.
אורנה היא חוקרת מתחום המגדר שבחרה שלא להביא לעולם ילדים. את עבודת התזה שלה היא עשתה על נשים שבחרו לא להביא ילדים לעולם ואת הדוקטורט על החרטה באמהות
מאת : בטי גורן
22 בדצמבר 20148 תגובות
הפוסט (פארטום) מאיים לבלוע אותך אליו
כמו תנין ענק
שפותח את לועו
התינוקת שלך בולעת אותך
עוד קצת
ועוד
ומה נשאר ממך
חלקים חלקים
פזורים פזורים
מחפשים להידבק מחדש
ולהרגיש שוב אסופים.
מאת : לימור לוי אוסמי
7 בדצמבר 2014תגובה אחת
דנה רביב ליברמן היא אמא של מילה ואימרי, האישה של איטן ובעלת "פיתוח קול אימהי" לליווי רגשי לאמהות לאחר לידה באופן אישי וקבוצתי באזור השרון.
הזמנתי את דנה לראיון אישי כחלק מפרויקט חשיפה של נשות מקצוע מקהילת 'נשים מדברות אמהות' המתמקדות בהיבטים הרגשיים של נשים בשלבי ההריון, הלידה וההורות ומדברות את שפת ההקשבה. תיהנו.
מאת : אנה גולדברט, רן אלמוג
3 בדצמבר 20140 תגובות
מחקרים עדכניים מראים כי אחת מכל עשר נשים תסבול מדיכאון לאחר לידה. למרות אחוז גבוה זה וחרף העובדה כי שיעור הנשים המאובחנות כסובלות מדיכאון לאחר לידה עולה התחושה הרווחת בקרב מטפלים היא כי נשים רבות אינן מקבלות את הטיפול לו הן זקוקות. נראה כי בין הסיבות לחוסר פנייתן של הנשים לקבלת הטיפול עומדת ההנחה […]
מאת : נועם דרומי
30 בספטמבר 20140 תגובות
כשאני פוגשת בעבודתי נשים אחרי לידה (בדרך כלל בטווח של עד 3 חודשים לאחר הלידה) במרפאות בהן אני עובדת כאחות, ישובות על כיסאות ההמתנה, עם תינוקותיהן או בלעדיהם, אני ניגשת בטבעיות לאישה ושואלת אותה: "מה עם הדיכאון והעצב שלך? האם עודם תופסים חלק נרחב מיומך או שהם כבר בדרך ללכת?"
אשתדל לדלג על ה"מה שלומך" הסתמי ובר ההתחמקות בדמותו של ה"בסדר" המחרה מחזיק אחריו באופן אוטומטי פה בארצנו. אגש ישר ולעניין.
מאת : אמא אנונימית
13 בספטמבר 20145 תגובות
בחודש הראשון היה קשה הלילות הלבנים ההתארגנות לחיים החדשים אבל עם הזמן למדתי להסתדר עם הטכני וברמה הרגשית האמנתי שזה יסתדר עם הזמן (על אף שאני אשת מקצוע מתחום בריאות הנפש ). חזרתי לעבודה והייתי גיבורה ממש. לפני כשבועיים נחת עליי גל של עצב ששוטף אותי כל יום מחדש, הרמה הטכנית לא מספיקה להדביק את הרמה הרגשית. אני חשה מנוקרת כלפי החיים ובמעיין יאוש עצום. אני רוצה לחייך וליהנות מהתינוקת ומבעלי ומכל מה שכל כך אהבתי קודם אבל לא מצליחה.
מאת : ענת
25 במרץ 2014תגובה אחת
שמונה ימים אחרי לידה.
עם עייפות מטשטשת חושים,
היא מקהה את מוחי והכל נהפך לכתמים.
על הרצפה כתמי לכלוך מטרידים
בסדין כתמי פיפי של תינוקת זעירה
מאת : רויטל
14 ביולי 2013תגובה אחת
לא התאהבתי בה. רחוק מכך. מאד קשה להודות בזה, אבל חשבתי שהיא ענקית (בכל זאת 4.5 ק"ג…), מגושמת וקצת כעורה. ליד כל התינוקות הקטנטנים בתינוקיה היא נראתה פשוט עצומה, מלאה בכתמים אדומים של נימי דם שהתפוצצו מהלחץ, ואיכשהו לא מתוקה בכלל.
אז כמובן שאותו אינסטינקט אימהי מדובר נכנס לפעולה באופן מיידי. טיפלתי בה במסירות, דאגתי לכל צרכיה לרבות אלה שקשורים במתן חום וחיבוק אמהי, אבל לא הרגשתי את זה. היתה לי מלחמת התשה עם הנקה. דלקות, גושים, חום, גודש מטורף. לקח לזה כ- 8 שבועות להסתדר שבהם הייתי עסוקה בעניינים טכניים של מניעת כאב מעצמי תוך כדי האכלה. ההנקה היה נושא כל כך רגיש אצלי שניהלתי את המלחמה הזו רק כדי לא להפסיד בה.
ואז שככה הסערה…
מאת : קרן גולוב
14 ביולי 20132 תגובות
חשבתי שהיא הנסיכה שלי, אבל היא הנסיכה של כולם. בהתחלה לא היה אכפת לי והיה לי קל לתת אותה לבני המשפחה כדי להגניב עוד שעת שינה. אבל ככל שעברו השבועות, נהיה לי יותר ויותר קשה לחלוק אותה עם בני המשפחה.
כשהיא נרדמת על אנשים אחרים, הלב צובט. כאשר היא מתחילה להתרגל לשתות מבקבוק, הלב צובט. אני רוצה אותה לעצמי, כאשר במקביל אני רוצה לחזור לחיי ולהמשיך עם עיסוקיי. איך כל זה אפשרי? הכל נראה כמלכוד והשיעור החשוב של ללמוד לשחרר ולהבין שלא הכל בשליטתי מתחיל.
מאת : איריס גומס
30 ביוני 20138 תגובות
לא משנה כמה שמעתי שיהיה קשה, שצריך לדאוג להרבה מאוד תמיכה, אי אפשר באמת לתאר את עוצמת הרגשות, את גודל הקושי, הייאוש, העצב, הבדידות, הדכאון התהומי, העייפות וההנקה התובענית, הרגשה של סוף העולם, שנגמרו החיים ושאי אפשר לברוח לשום מקום. אולי בחרתי שלא להקשיב באמת למה ששמעתי, אולי לא באמת הבנתי, אולי רציתי להאמין שאצלנו זה יהיה אחרת, כי אנחנו יודעים איך להתמודד עם קשיים, כי הבת שלנו תהיה שונה, כי יש לנו תמיכה, כי התכוננו לזה ואנחנו כבר מאוד רוצים ומחכים. אבל אני חושבת שבעיקר לא שומעים את הקולות האלה. כאילו יש איזו הסתרה וברגע שקצת חוזרים לאיזון כבר לא חוזרים אחורה לספר על זה, וברגעי הקושי האמיתיים קשה מאוד לדבר על זה (לי לפחות).
מאת : לימור לוי אוסמי
28 באפריל 20130 תגובות
על חרטה עדיין לא כתבו לי. על חרטה עדיין לא דיברנו. האם זה בגלל שחרטה על הבאת הילדים לעולם היא עדיין טאבו כזה גדול? האם זה בגלל שחרטה היא מילה כל כך גדולה, גורפת, דיכוטומית, שלמעשה מבטלת את הבחירה הכי משמעותית בחיים שלנו? בחירה שלא ניתן להימלט ממנה אלא רק להתמודד איתה בכאב?
חרטה על הבאת ילדים היא בעצם חרטה על חיים שלמים שהיו לנו, וזאת חרטה כואבת במיוחד, שורטת במיוחד, קשה כל כך לנשיאה ולהבנה, כמו רגש גדול ועוצמתי שלא ניתן בכלל להכילו. איך אישה שבוחרת לגדל את ילדיה יכולה לחיות בשלום פנימי עם רגש של חרטה על הבאתם לעולם?
מאת : חני סער
13 בפברואר 20135 תגובות
היא התבוננה במחוג השניות שבשעון הקוקייה הישן שקיבלה מסבתה וחשבה לעצמה: ״יש לי עוד שלושים ושש דקות". בנה התינוק נרדם לפני דקות אחדות, ואינו ישן מאז היוולדו יותר מארבעים דקות ברצף. שקט מתוח ליטף את גופה כמו מתוך שיתוק, בעודה יושבת על ספתה הישנה בסלון, צופה בנדנדה שתלה בעלה רק לפני שבוע בחצר ביתם ובוהה. לא מסוגלת להביא את עצמה לעשות דבר בזמן שנותר, למרות שיש לה המון מה לעשות. ממשיכה להתבונן על המחוגים זזים לעבר הגיליוטינה- השעה עשר ועשרים.
מאת : שירה דרוקר
16 בינואר 201226 תגובות
הבוקר כשהילה התעוררה והעירה אותי, הייתי עצבנית כל כך. לא הצלחתי לראות עד כמה היא חמודה וחייכנית. רק רציתי לישון. וכמובן שזה לא קרה… אחרי שעה ארוכה של ניסיונות כושלים לחזור לישון, רועי, בעלי, לקח אותה איתו לסלון.
נשארתי לבד בחדר. בכיתי.
במקום להרגיש שהוא מנסה להקל עליי, הרגשתי שאני בעונש. המחשבה שעברה לי בראש שוב ושוב הבוקר – "אין לי שליטה". אין לי בחירה. בנוגע לשום דבר.
אני מרגישה שהחיים סוחבים אותי. שאני לא מחליטה שום דבר. שאני נגררת, נשלטת, חסרת חוט שדרה. סדר היום שלי נקבע ומנוהל על ידי אחרים. וזאת כל כך לא אני…
מאת : נטע רותם ימניצקיי
20 בנובמבר 201113 תגובות
כשאני שומעת על אישה אחרת שיש לה תינוק שנולד לפני 7 חודשים, זה כבר לא נשמע כמשהו טרי כל כך. או-קיי, יש לה ילד קטן, אבל זה נשמע כבר כמו מספיק ותק בשביל להיכנס כבר לאיזושהי שגרה שכוללת בה את כל המיומנויות הקשורות באימהות לתינוק, על הטיפול בו, הבנת צרכיו, חזרה לעיניינים ולתפקוד רגיל. אבל כלפי עצמי, אני ממש לא מרגישה שזה המצב אצלי. מרגיש לי עדיין ממש טרי.
ראשית, עניין הלידה. אני עדיין "מדממת" את הלידה שלי. לא עוזבת אותי התחושה שהיה צריך להיות אחרת, שיכולתי לפעול ולעשות דברים בצורה שונה, והלידה היתה יכולה להיגמר כמו שרציתי.
מאת : שירה דרוקר
6 בנובמבר 20116 תגובות
מהרגע שהפכתי לאמא שמעתי אימהות סביבי עסוקות בנושא האוכל. מה לתת, מתי מתחילים, כמה כדאי, מה מסוכן לתת ולמה.
תמיד חשבתי שזה הדבר הכי לא משמעותי בכל הקטע של האימהות. משהו שולי, טכני וזניח לעומת החוויות הרגשיות העצומות שאני עוברת בחודשים הראשונים שלי כאמא.
לאחרונה אני מגלה שגם זו חוויה רגשית לא קטנה, ולא פלא שהיא מעסיקה כל כך הרבה אימהות…
מאת : לימור גריף
3 בנובמבר 20118 תגובות
לאט לאט התחלנו להתאהב אחת בשנייה, להכיר, להחליף מבטים, ליצור שפת זהות וניואנסים שהיו רק לנו. עם הזמן, גיליתי להפתעתי שבשל התמכרותי לייצור הקטן והמתפתח שינק משדיי ללא הרף, נולדה גם התמכרות למגע. ההתמכרות שלי אליה, עור לעור, נשימה לנשימה, עד שהתעוררתי בוקר אחד ושמתי לב, שלמעט המגע שלי אתה, לא יצרתי כל מגע פיזי עם מישהו אחר בסביבה.
מאת : פאני בן ברוך
1 בנובמבר 201116 תגובות
שלום, קוראים לי פאני בן ברוך ואני אימא לפגית, כיום בת שנתיים וחצי בשם נוגה, שהיא אחת מבין תאומות שנולדה בשבוע 23+5 ימים ובמשקל 490 גרם בלבד.
אני כותבת משום שאני רוצה להוציא לאור באופן יותר ציבורי את מה שאני רוצה כבר המון זמן להפיץ, במיוחד כתגובה לכתבה מאתר עיתון "הארץ", שם פירסמו כתבה העוסקת בשיפור צורכיהם של הורים לפגים במחלקות המיוחדות לטיפול בילוד בפגיות בבתי החולים בארץ, ונרשם שם שצרכים כמו היקשרות ראשונית עם הילוד לא התאפשר והאימהות הרגישו ריחוק ותחושה שההיקשרות הראשונית עם ילדיהם הפגים נפגם ולא התקיים כלל.
מאת : אמא חדשה
11 באוקטובר 20118 תגובות
אני כועסת על אמא שלי. כועסת עליה מאוד.
לא מצליחה להעביר את זה או להתגבר על זה.
אני כועסת על עצמי כי אני כועסת עליה. ורע לי כבר כמה ימים. אף אחד לא מבין למה, ואני בוכה ומתעצבנת, ולא טוב לי עם עצמי…
מאת : חסויה בינתייים
8 באוקטובר 201112 תגובות
ילדתי לפני שישה שבועות את בני השני. תינוק מתוק שמחייך אליי כל פעם שהוא רואה את הפנים שלי מולו. לתינוק הקטן החדש הזה, שכולו כוונות טובות, יש אח גדול. תינוק בן שנה וחמישה חודשים. ילד מקסים, שובב, עם שמחה פנימית גדולה וקסם אישי.
ואני עומדת ביניהם ומרחמת על שניהם ומרגישה כישלון. אף אחד מהם לא מקבל את מה שהוא צריך. בעיניים שלי הכל מתנהל בדרך של כיבוי שריפות, התמונה שעולה לי היא שלי עם התינוק בוכה על הידיים וכף עם אוכל, מנסה להגיע לפה של הבכור שבתורו מתרעם וצועק, ושופך את האוכל על הרצפה.
מאת : שירה דרוקר
1 באוקטובר 20114 תגובות
היום, לראשונה, יצאתי מהבית ללא הילה. תכננתי לנסוע לקניון, להחליף מתנה שקיבלתי. חשבתי לעשות את זה עם הילה, וההתלבטות הייתה אם במנשא או בעגלה.
הבוקר, כשהתחלתי לחשוב על התארגנות ליציאה מהבית, בעלי הציע – "אולי תלכי בלעדיה? זאת קפיצה קצרה. תני לה לאכול, ותיסעי."
מאת : יעל תמיר
17 באוגוסט 20116 תגובות
יש לי ילד "גדול" בן שנתיים ושלושה חודשים וילדתי לפני חודש תינוק נוסף ומתוק.
הילד הגדול מעולם לא נשלח למסגרת ובאמת שנהניתי להיות איתו והשקעתי בו את כל כולי. אני אמא טוטאלית, על כל המשתמע מכך. אוהבת ללא סוף. השארתי אותו לבד ורק עם הוריי, לשעתיים בלבד בכל חייו, למעט בלידה, שאז "נעלמתי" בעל כורחי ל 5 ימים.. מי חלם על כזה דבר ??
מאת : שירה דרוקר
6 באוגוסט 201120 תגובות
אני אמא כבר שלושה חודשים.
זו תקופה של למידה עצומה, הסתגלות, התגבשות. יש גם רגעים קשים. אבל אני מוצאת שהכי קשה לי – עם הביקורת. לפעמים אני ממש רוצה לברוח ולחיות על אי. לבד. רק אני, בעלי והילה. מוכנה להסתדר עם הכול בלי עזרה, אבל לא מסוגלת להתמודד עם הביקורת.
מאת : נטע רותם ימניצקיי
11 ביולי 201111 תגובות
אם יש דבר אחד שזכור לי בבהירות מוחלטת מחופשת הלידה עם ביתי הבכורה לפני כשלוש שנים, זה כמה כיף וקל זה היה.
מהרגע שהיא הגיחה לאוויר העולם, ועד לעצם רגע זה ממש, היא תמיד היתה ילדה רגועה, נינוחה, ולא דורשת הרבה (טוב נו, היא ישנה כרגע…). מן ילדה כזאת שלא בוכה ולא מייללת, משחקת יפה וישנה היטב.
היינו מתעוררות לנו בבקרים לא לפני 9:00, מטיילות, משחקות, עוד קצת ישנות. אידיליה. כאן בעצם התרחשה הטעות הראשונה שלי בתור אמא – באמת האמנתי שככה זה לגדל ילדים. שזה כזה קל.
עכשיו, כשיש לי בבית שני ילדים – אחת בת שלוש ואחד כמעט שלושה חודשים, אני מוצאת את עצמי עסוקה כל היום בתימרונים. להתעורר, להעיר, להלביש אותה בזמן שהוא יונק, להרדים אותו כשהיא יושבת בסיר, לקחת אותה לגן כשהוא נם את תנומת הבוקר שלו, לדחוף לו מוצץ כשהיא תופסת לי את הרגל ולא נותנת לי לעזוב את הגן. להכין לה ארוחת ערב תוך נידנוד הסלקל שבו הוא יושב, לעשות לה ולו אמבטיות במקביל (את זה ניסיתי היום לראשונה), להניק אותו ובינתיים לשים לה יובל המבולבל, להשכיב אותה כשהוא עלי במנשא, ועוד כהנה וכהנה אילתורים.
מאת : אמא ויהי מה
13 באפריל 20117 תגובות
אני בהחלמה אחרי ניתוח קיסרי, הכל כואב ובעלי ש"איים" שלא נוגע בילדה ולא מטפל, עזר לי מההתחלה, מבית החולים, ומאז הוא שותף פעיל בכל הטיפול בה.
ואז ניסיתי להניק ולא הצלחתי. נעזרתי באחות ועוד אחות ויועצת הנקה שממש ניסתה לעזור וניסינו הכל כולל פטמת סיליקון והילדה לא ינקה. טוב, אני עקשנית, לא מוותרת.
מאת : אמא אחרי לידה
12 בדצמבר 201016 תגובות
רוב חיי, כל פעם שחשבתי על הריון, התכווצתי, והחלה לכאוב לי הבטן. המחשבה על זה שיהיה בתוכי יצור שמתפתח ושאגדל לממדים לא טבעיים, הייתה לי מאוד לא נוחה. אני זוכרת שבעבודתי ראיתי נשים בהריון בחודש תשיעי ואמרתי שהן נראות כמו תנור – אוטוטו התינוק מוכן ויוכל לצאת.
טוב, זו באמת הייתה ראייה שונה. עד שהתחלתי לרצות להיות אמא…. אז הכל השתנה. כשראיתי נשים בהריון חשבתי שזה מקסים, וכשראיתי ילדים בסופר מחייכים אלי- רציתי אחד כזה משלי. שיקרא לי אמא ושיישב בעגלת הסופר ויאכל לחמניה ויזיל רוק ויהיה היצור הכי מדהים עלי אדמות.
מאת : יעל ארבל
16 בנובמבר 2015תגובה אחת