קטגוריות נוספות בנושא אחרי לידה:
מעבר לשדות הסבלנות הלבנים, שם נושבת הרוח באורך רוח, מיתמר צוק. אחריו תהום. ואי אפשר לדעת בדיוק איפה נקודת ההתחלפות של האור והחושך. אולי אני טועה? אפשר להרגיש בפריחה הלבנה שמידלדלת. יש תמרורים. אבל שדות הסבלנות צומחים במדרון שסופו תלול, וזה תמיד פתאום שהשדה נגמר והצעד הבא נופל לתוך החושך.
מאת : לימור לוי אוסמי
4 באפריל 20190 תגובות
אני חושבת על הבטן במראה החדש שלה, ניצבת במרכז הגוף, במקום הכי פגיע, ומרגישה שהיא כמו אומרת: זו אני עכשיו. זו האני שאת עכשיו. מה את רוצה לעשות איתי? איך את מרגישה כלפיי? האם את מתביישת בי?
בשנים האחרונות יש גל שאני מאוד אוהבת שחותר לקבלה ואהבה עצמית של הגוף בכל צורה ומשקל, אבל בימים האחרונים עלתה בי מחשבה: האם ההזמנה לקבל את השינוי של הגוף ולאהוב אותו לא הופך לעוד שוט של הלקאה עצמית עבור נשים? האם ה׳תאהבי את עצמך כמו שאת׳ לא מזמין חוסר שביעות עצמית נוספת בגלל שעכשיו יש מטרה אידיאלית ושוב לא מצליחות בה?
מאת : לימור לוי אוסמי
1 באפריל 20190 תגובות
למה העמדתי פנים?
למה לא אמרתי את מה שהרגשתי באמת?
את הסרטון הזה הקלטתי עבור הנשים המהממות שעד היום לא מבינות למה אחרי הלידה הראשונה הן לא סיפרו לאף אחד מה הן הרגישו באמת, שלא מבינות למה הן העמידו פנים שהכול ממש בסדר, למה הן שיחקו את המשחק של האמא הנפלאה והמאושרת כשבפנים היה לגמרי אחרת.
מאת : לימור לוי אוסמי
6 במרץ 20190 תגובות
אחד הדברים שעוזרים לי להתמודד עם תחושות כישלון- בהורות, בחיים המקצועיים, בחיים בכלל, היא להזכיר לעצמי שאני בתהליך למידה. אז כתבתי על זה כמה מילים: אני לא מצליחה. נכשלת בגדול. אני מרגישה כמו איזה כישלון. כמו להיות בתוך שחור שלא נגמר, כמו להיכנס אל וואקום בלי תאריך תפוגה, כמו לנסות לגעת בחיין כשהכהות […]
מאת : לימור לוי אוסמי
24 בפברואר 20190 תגובות
זה מוזר ובלתי נתפס שברגע אחד אני יכולה להרגיש שאני אמא מהממת, הכי טובה בעולם ואיזה אלופה אני שהצלחתי ( להרגיע/ להניק/ להיכנס לאוטו/ לצאת מהבית/ להיות סבלנית/ לקום בלילה/השלימי את החסר), וברגע אחר, לפעמים אחרי כמה דקות, להרגיש הכי רע בעולם, כישלון אישי, חרא של אמא ולהיות מוצפת באשמה/ייאוש/תסכול/עצבים/ השלימי את החסר.
עד שהפכתי לאמא לא חשבתי שיש אופציה בכלל לנוע ממצב רגשי אחד למצב רגשי הפוך בכזאת מהירות, ובטח שלא חשבתי שזה יכול להיות אפשרי בלי להיחשד באי שפיות. אין ספק שההורות הביאה את זה, בגדול. אפשר להתבאס על זה, אפשר לצחוק על זה, אפשר לתעד את זה, אפשר לדבר על זה, אבל בשורה התחתונה אני חושבת שהרכבת הרים הרגשית הזאת היא אחד המאפיינים הכי חזקים של תקופת המעבר להורות.
מאת : לימור לוי אוסמי
11 בפברואר 20190 תגובות
יש המון סיבות לזה שמה שעבד פעם כבר לא כל כך עובד עכשיו, החל מזה שאין לנו מספיק זמן לעצמנו, אנחנו עייפות, שיש תינוק שצריך לטפל ועד לזה שמעולם לא התמודדנו עם מצבים רגשיים דומים או עם עוצמה כזאת של תחושות, ולפעמים גם השינוי הרוחני והרגשי שחל בנו עצום ואנחנו צריכות דברים שונים שיעזרו.
לוקח זמן להבין שמה שבעבר עבד עבורנו מעולה, כבר לא מתאים היום, אם זה בגלל המציאות שהשתנה, מצבים רגשיים שהשתנו או אנחנו שהשתנינו. לפעמים, יהיה מפח נפש לגלות ש'כלום לא עובד', אבל זה לא שכלום לא עובד, אלא שכנראה זה הזמן לבדוק מה הדבר או הדברים החדשים שיכולים לעזור.
מאת : לימור לוי אוסמי
4 בפברואר 20190 תגובות
"מה הסיפור שלך? מה את עושה מזה עניין? את כבר שנים אחרי הלידה, למה את רוצה לדבר על זה?"
במשך שנים אלו היו הקולות המרכזיים שעלו בי כשרציתי לתת עוד תשומת לב למה שהרגשתי אחרי הלידה הראשונה. לא הבנתי למה אני מתעכבת על זה, לא הבנתי למה אני רוצה לדבר על זה, לא הבנתי למה הגוף שלי מבקש לחזור למקום הזה, לא הבנתי למה הנושא הזה עדיין מלא חיוּת ועניין בשבילי.
הרי כולן הופכות להיות אמהות, לכולן קשה, כולן לא ישנות בלילה, אז מה הסיפור שלי? למה אני מתעקשת לספר אותו? למה אני מתעקשת להתנגד למילים 'דיכאון אחרי לידה'? אולי משהו לא בסדר איתי? למה אני לא יכולה לעזוב את זה?
מאת : לימור לוי אוסמי
4 בפברואר 20190 תגובות
רגשות אשם בהורות כל כך נפוצים, עד שלפעמים אנחנו מרגישות שהם ברירת מחדל ואין מה לעשות איתם. אנחנו נוטות להאמין שרגשום האשם מגיעים עם ההורות וכל מה שנותר לנו לעשות הוא להשלים עם קיומם.
אני חושבת אחרת, אני רואה ברגשות האשם הזדמנות לצמיחה, הזדמנות להכרות עמוקה עם עצמנו, הזדמנות להרחיב את המנעד הרגשי שלנו ולבחור בדרך שתוביל אותנו האמהות שאנחנו רוצות להיות. לא האמהות המושלמות, אלא אנחנו.
21 בינואר 20192 תגובות
זמן המתנה. מה הוא מעורר בי? מה הוא מביא איתו? עד כמה אני יכולה להיות בשמחה, ברוגע, בשלווה, כשדברים לא מתקדמים בקצב שלי? עד כמה אני יכולה להניח לאמביציה לרצות שדברים יקרו, ועכשיו, ולא להלקות את עצמי או להילחץ על זה שאני לא עושה מספיק?
אני עובדת על זה, אני מתבוננת על זה, אני מתרחבת מתוך זה. אני יודעת שזמן המתנה הוא זמן מאתגר, לכל אחת, ובוחרת לשאוב השראה מהטבע. אני מאפשרת לעצמי להרגיש את מה שעולה בי, לתת לזה מקום, ונזכרת עד כמה קשה לעשות את זה אחרי הלידה, כשההמתנה היא לא לפריחת השדה או לגדילה של מספר הנשים שאני מלווה, אלא לזה שהתקופה ההזויה הזאת תעבור, ומדובר בתחושות לא פשוטות שעולות מול התינוק שלי.
מאת : לימור לוי אוסמי
30 בדצמבר 20180 תגובות
לאחרונה נפגשתי עם מספר אמהות שהיה להן ידע עצום על מה נשים מרגישות אחרי הלידה ובכל זאת הרגישו תחושות מאוד לא פשוטות בתקופת המעבר להורות. הבנתי שהייתה להן ציפייה להרגיש אחרת, מתוך הנחה שהידע הרב שיש להן יקנה להן מעין חסינות והן יחוו דברים באופן שונה מכולן.
המפגש איתן עורר בי שוב את השאלות:
*האם יש טעם להתכונן מבחינה רגשית לתקופה שאחרי הלידה?
*האם יש צורך לשמוע ולדעת מה נשים מרגישות בתקופה שאחרי הלידה?
*במה הכנה רגשית יכולה לסייע?
17 בדצמבר 20180 תגובות
בימים האחרונים יצא שנעזרתי בכלי מאוד פשוט ונגיש, שאני נעזרת בו לא מעט, ורציתי להזכיר לכן לגביו. הכלי הוא~ הנשימה שלנו.
אני בטוחה שבשלב כזה או אחר בחיים לכולכן יצא ללמוד כיצד להסב את תשומת הלב לנשימה וכיצד לנשום, ואני כותבת רק כדי להזכיר לכן שהכלי הזה הוא זמין, פשוט ויעיל שעושה עבודה מעולה בעיניי כשאנחנו רוצות לקחת הפסקה מלופ של מחשבות חוזרות ומטרידות שנכנסנו אליו.
מאת : לימור לוי אוסמי
6 בנובמבר 20180 תגובות
התחלתי לצלם נשים אחרי לידה (עד שנתיים אחרי הלידה) במרחב הטבעי שלהן, כדי לתעד את פעולות היומיום ואת הדינמיקה הייחודית שנרקמת בינן לבין התינוק, התינוקת או הפעוטות שלהן.
אלו מפגשי קסם, הזדמנות לפגוש ולהכיר, הזדמנות לתת הכרה ונראות למה שלפעמים אנחנו לא שמות אליו לב, הזדמנות לראות את עצמכן בעיניים טובות מבחוץ, הזדמנות לתת הכרה לתקופה קשה או נפלאה, בהתאם למה שהתקופה הזאת עבורכן.
מאת : לימור לוי אוסמי
22 בספטמבר 20180 תגובות
היום אחה"צ הרגשתי מין תחושה לא נעימה בגוף. קראתי לה 'עצב', למרות שאני לא בטוחה שהייתה זו עצבות.
לא הייתה לה סיבה נראית לעין להיות, אבל היא הייתה והרגשתי איך הגוף שלי מרגיש בחוסר שמבקש להתמלא.
בשלב מסוים זיהיתי שאני מנסה למלא את החוסר באכילה, אז בחרתי לקחת את המצלמה ולצאת לשדות. להיות עם העצב, עם החוסר, עם מה שזה לא יהיה ורק לתת לזה להיות.
מאת : לימור לוי אוסמי
28 במאי 20180 תגובות
אני רוצה להתייחס למחקר שפורסם היום ב'ידיעות אחרונות' המציג קשר בין קבלת אפידורל לבין התמודדות עם דיכאון אחרי לידה.
דרך ממצאי המחקר, שנעשה בבית חולים בילינסון וממצאיו התפרסמו היום (ב') בעיתון, אפשר להבין את מה שלא נכתב שם אבל ידוע- יש קשר בין הפער שנשים חוות בין הפנטזיה למציאות לבין קושי רגשי ודיכאון אחרי לידה.
מאת : לימור לוי אוסמי
7 במאי 20182 תגובות
אני חושבת שבבסיס הקיום של רובנו, אלו שהופכות להיות אמהות, נמצא החיפוש אחר אהבה. חיפוש אחר אהבה עצומה וגורפת, חיפוש אחר אהבה שתגיע מייד, חיפוש אחר אהבה שתסחוף ובזכותה נוכל להתמודד עם כל קושי, חיפוש אחר אהבה שתעניק משמעות לחיים שלפעמים ה'אין' בהם גדול על ה'יש'.
מאת : מיטל גזלה רופא
30 באפריל 20180 תגובות
אני מתבוננת בתמונה שמנציחה רסיס של רגע מתוך אלפי רגעים, שחולפים במהירות כמעוף נוצה ברוח עזה שמפזרת חלקיקים של תחושות לכל עבר.
עיניי נחות על מבט העיניים, מהן משתקפים אוחזים זה בזה גם עצב ושמחה, געגוע והוקרת תודה.
ממרחק של זמן ומקום, נשכחים לעיתים הדי התמונה ומה שנשאר זה רגע מתוק לנצור, רגע של חסד ואהבה.
ההדים מספרים על הולדתה של אמא וילדון.
על זרות שניכרת לפתע בכל מקום.
מגופי, מליבי שמתפקע וזורם כנחל שוטף, שוטף איתו הכול.
מאת : מיטל גזלה רופא
8 באפריל 20180 תגובות
אני מקשיבה לגוף,
ידיים מושטות קדימה.
עיניים מדברות, חיוך שמתרחב,
תחושה לא ידועה מתחילה לתפוס מקום בלב.
לא בבת אחת,
בחלקים קטנים.
מתאהבת לאט לאט,
כמו צעדים קטנים,
שפוסעים מתוך הלב פנימה והחוצה.
מביטה בו ישן בעריסה,
ופוגשת את עצמי.
מאת : אמא בעילום שם
26 במרץ 20180 תגובות
אני אמא לבן שהיום בן 7 וחצי חודשים, ואני מרגישה שאני לא מחוברת אליו. אין לי התלהבות שיש לי לילד וגם לא פרפרים בבטן כשאני באה לקחת אותו מהגן כל יום.
חשוב לציין שעברתי ילדות עם אמא חולה, כנראה שלא אובחנה אף פעם. מה שאני כן יודעת, זה שהיא עשתה לנו, שלושת האחיות, דברים מזעזעים.
מאת : שירה דרוקר
15 במרץ 20182 תגובות
מצד אחד, אני מרגישה חופש.
ההיפך מתלות, ההיפך מנטל גדול המונח על כתפיי.
אני מרגישה שיש כאן שותף אמיתי. אבא מדהים שמסוגל לנהל את המפעל הזה גם כשאני מנוטרלת
(דאגה שתמיד מרחפת אצלי מאז שאני אמא – מה יקרה אם חס וחלילה לא אוכל יותר לתפקד? איך ייראו החיים בבית?)
הוא עושה זאת בצורה שונה, אבל טובה!
ומצד שני, מה? לא צריכים אותי כבר בבית הזה?
הכל כל כך נפלא בלעדיי, אפילו נדמה שטוב יותר.
מאת : מיטל גזלה רופא
14 במרץ 20180 תגובות
אנחנו חיות בסביבה שקשה לה להכיל רגשות טעונים וקושי בתוך בראשית ההורות, אז במקום לתת הכרה לחוויה הפנימית, יש כאלה שמעדיפים לזרוק משפטים כמו "ילדים זה שמחה", "לא נורא, זה יעבור ", ומצפים לשמוע ש"הכול בסדר" כששואלים "מה שלומך?"
והאישה שהפכה לאם? היא עוטה מסיכה של חיוך שהכינה מבעוד מועד במאמץ רב ומשיבה "הכול טוב, הרי אני אמא עכשיו."
מאת : לימור לוי אוסמי
26 בפברואר 20187 תגובות
להיות אמא, להתנהג כמו אמא, אבל עדיין לא להרגיש כמו אמא.
זאת התחושה הזאת שכאילו לקחו ילדה-נערה-בוגרת נתנו לה ילד בידיים ואמרו לה: "קחי, מעכשיו את אמא". אז היא לקחה את התינוק, ביצעה את התפקיד הכי טוב שהיא יכולה, קיבלה על זה מלא מחמאות, אבל בלב שלה עמוק פנימה היא עוד לא מרגישה כמו אמא. היא יותר מרגישה כמו מטפלת מסורה, כמו מישהי שמגלמת תפקיד, כמו ילדה-נערה-בוגרת ששמה על עצמה איזו תחפושת שנקראת 'אמא' ופועלת מתוכה.
מאת : שירה דרמון
19 בפברואר 20183 תגובות
הלידה היא אירוע משברי,
כמו נ.צ. על המפה שבו אנחנו מחשבות מסלול מחדש.
ולבסוף תיראה מפת חיינו כמו מפת אוצר,
מתפתלת בין סימון אחד לבא בתור.
מסע קו לקו.
4 בינואר 20180 תגובות
זה מאתגר יותר להיות אמא לתינוק ביום חורף גשום.
היציאה מהבית הופכת להיות כמו איזה פרק ב'משימה בלתי אפשרית',
אנחנו לבד ולא פוגשות חברות או מטיילות סתם בחוץ.
הבית מחומם יותר ודחוס יותר, ואין את האוויר, הרוח והשמש שמכניסים נשימה.
מאת : מיטל גזלה רופא
23 באוקטובר 20172 תגובות
אני מתבוננת בבטן התופחת לאיטה ואיתה תופחים גם החששות והפחדים.
פחד מעומס האחראיות הגדולה:
לטפל, לחנך, ללמד
להכיל, להקשיב, להיות עבורו משענת תומכת.
לדעת גם לשחרר, לאפשר לו לבחור באיזה נתיב ללכת.
ואיך אדע מה נכון?
ואם לא אמצא פיתרון?
פוחדת להיות אמא כישלון.
חשש מהול בהתרגשות וציפייה עולה בי כשאני מהרהרת בלידה הצפויה.
לידתו של תינוק ולידתה של אמא חדשה.
האם התפקיד החדש והתובעני יצמצם את זהותי או ירחיב אותה?
האם אמצא מרחב נשימה לעצמי?
מרחב שהוא רק שלי.
מה יהיה אם כל מה שארצה יהיה לברוח?
מאת : יעל ארבל
16 בנובמבר 2015תגובה אחת
"כן… נולדה לך ילדה מהממת וכל מה שאת משחררת לפייסבוק זאת ההצהרה שאת ״באושר עילאי״, מצטלמת עם הבייבי/תינוקי (שמות פייסבוק לרך הנולד) וכל החיים שלך מלאים בדובונים, לבבות ושמחת אין קץ. אז בואו נפוצץ את הבועה השקרית הזאת למען אותן אמהות טריות שמרגישות שרק אצלן המצב שונה. קודם כל, ״חופשת לידה״ אינה חופשה! זו […]
מאת : חני סער
13 באפריל 20150 תגובות
הצל שלנו הוא תמצית כל מה שעצוב, מפחיד, כבד עלינו. התרבות עליה גדלנו מלמדת אותנו חוסן, התמודדות, גבורה. בכל חג משמעותי מדברים על המעבר מחושך לאור, מעבדות לחירות, על הניצחון והגבורה, על תבוסת האופל ועל כל המשמעויות המתלוות לכך.
עם כל המטען הזה אנחנו מגיעות אל אחד האירועים המכוננים בחיינו, אם לא המכונן שבהם- הלידה והמעבר אל האימהות. במקרים רבים אנחנו חשות שהמעבר שנעשה הוא דווקא מהאור אל החושך, מהחופש שלנו להיות ולהתנהל בעולם כפי שאנו רוצות, אל כבלי ההזנה הפיזית והנפשית של יצור חסר אונים התלוי בנו לחלוטין.
לפעמים אנו חשות את האור והחושך במקביל. זה מפחיד מאוד. הרי גדלנו לכך שלידה היא האור של חיינו, שאימהות היא הדבר המופלא בעולם, פלא החיים. האם בכל הפלא הזה יש בכלל מקום לצל? לאופל?
מאת : מיטל
22 במרץ 20153 תגובות
מבעד לדוק הערפל ומסך הבלבול, לאחר 3 שבועות של ניסיון לדיבור אימהות, ברור לי שלהיות אמא זה פרדוקס מורכב שכזה: דכדוך ובלבול מהול בצחוק ושמחה, סיפוק והתפעלות לצד תסכול ואכזבה, קסם ורוך לצד כעס ומועקה, מסירות וחמלה לצד פחד וחרדה, חולשה וחוסר אונים ויחד איתם גם גאווה ועוצמה, חיוך ממיס לצד נשיכת שפתיים. כולם דרים בנפש יחדיו. מתגוששים, לפותים בידיים קפוצות, שנרפות לפתע כשיד קטנה אוחזת באצבעותיהן.
מאת : לימור לוי אוסמי
4 בפברואר 2015תגובה אחת
נשות מקצוע מתחומים טיפוליים שונים מביאות את נקודת מבטן הייחודיות על התמודדות אחרי לידה בתגובה למקרה אופייני של אישה לאחר לידה רביעית, מעל גיל 35 שחווה קושי רגשי לאחר לידה:
בתקופה האינטנסיבית של חודש אחרי לידה, כאשר החלק האימהי מפותח במיוחד ודוחק הצידה את שאחר החלקים (המפותחים) שבתוכה, היא מגלה אי נוחות, בלבול וחוסר וודאות לגבי מתי האינטנסיביות הזאת תיגמר והיא תוכל לחזור לעצמה, לממש את עצמה, לחזור לעבוד, וליהנות מדברים שקשורים רק אליה. עלו בה השאלות 'האם זה היה שווה את זה?', למה הייתי צריכה את זה בכלל?', יחד עם בהירות שביתה רצויה ואהובה עד מאוד.
מאת : איה
3 בפברואר 20152 תגובות
היא בת שנה. וגם אני בת שנה. אני כבר שנה אמא. שנה. וואו… מילה אחת, קצרה. שנה. זה הרבה או מעט? אני לא מצליחה להחליט, ואולי גם לא צריך. אבל מרגישה צורך לסכם, לכתוב. בשביל מה? כדי להבין, כדי לשתף, כדי לארגן את המחשבות. כדי לבכות תוך כדי.
אז יש לי ילדה מהממת, בתי הראשונה והיה לה יומולדת שנה לפני כמה ימים. והנה שוב, גם פה, אני מדברת קודם כל עליה. אז זהו שלא, הפעם אני עושה פניית פרסה ובלי יותר מדי רגשות אשם מדברת ע ל י י.
מאת : מיכל ארד
21 בינואר 20157 תגובות
אני זוכרת שזה אחד מהרגעים שפחדתי מהם לפני הלידה
להיות בחופשת לידה, להרגיש מתוסכלת ועצובה.
לפני 8 שנים אחרי הלידה של הבן הבכור שלי, זה הפחיד אותי.
הפחיד אותי להיות עצובה, הפחיד אותי להרגיש לבד.
הרגשתי שזה לא בסדר.
עשיתי הכול כדי לא להיות עם זה.
לברוח מהלבד הזה.
מאת : לימור לוי אוסמי
31 בדצמבר 201422 תגובות
אתמול הייתי בהרצאה של ד"ר אורנה דונת על הבחירה שלא להביא ילדים לעולם ועל חרטה באמהות. במשך ההרצאה, אחריה וגם עכשיו אני נשארת עם תהיות, מחשבות שמסתובבות לי בראש, אז מנסה לפנות להן מקום דרך הכתיבה.
אורנה היא חוקרת מתחום המגדר שבחרה שלא להביא לעולם ילדים. את עבודת התזה שלה היא עשתה על נשים שבחרו לא להביא ילדים לעולם ואת הדוקטורט על החרטה באמהות
מאת : בטי גורן
22 בדצמבר 20148 תגובות
הפוסט (פארטום) מאיים לבלוע אותך אליו
כמו תנין ענק
שפותח את לועו
התינוקת שלך בולעת אותך
עוד קצת
ועוד
ומה נשאר ממך
חלקים חלקים
פזורים פזורים
מחפשים להידבק מחדש
ולהרגיש שוב אסופים.
מאת : אנה גולדברט, רן אלמוג
3 בדצמבר 20140 תגובות
מחקרים עדכניים מראים כי אחת מכל עשר נשים תסבול מדיכאון לאחר לידה. למרות אחוז גבוה זה וחרף העובדה כי שיעור הנשים המאובחנות כסובלות מדיכאון לאחר לידה עולה התחושה הרווחת בקרב מטפלים היא כי נשים רבות אינן מקבלות את הטיפול לו הן זקוקות. נראה כי בין הסיבות לחוסר פנייתן של הנשים לקבלת הטיפול עומדת ההנחה […]
מאת : נועם דרומי
30 בספטמבר 20140 תגובות
כשאני פוגשת בעבודתי נשים אחרי לידה (בדרך כלל בטווח של עד 3 חודשים לאחר הלידה) במרפאות בהן אני עובדת כאחות, ישובות על כיסאות ההמתנה, עם תינוקותיהן או בלעדיהם, אני ניגשת בטבעיות לאישה ושואלת אותה: "מה עם הדיכאון והעצב שלך? האם עודם תופסים חלק נרחב מיומך או שהם כבר בדרך ללכת?"
אשתדל לדלג על ה"מה שלומך" הסתמי ובר ההתחמקות בדמותו של ה"בסדר" המחרה מחזיק אחריו באופן אוטומטי פה בארצנו. אגש ישר ולעניין.
מאת : אמא אנונימית
13 בספטמבר 20145 תגובות
בחודש הראשון היה קשה הלילות הלבנים ההתארגנות לחיים החדשים אבל עם הזמן למדתי להסתדר עם הטכני וברמה הרגשית האמנתי שזה יסתדר עם הזמן (על אף שאני אשת מקצוע מתחום בריאות הנפש ). חזרתי לעבודה והייתי גיבורה ממש. לפני כשבועיים נחת עליי גל של עצב ששוטף אותי כל יום מחדש, הרמה הטכנית לא מספיקה להדביק את הרמה הרגשית. אני חשה מנוקרת כלפי החיים ובמעיין יאוש עצום. אני רוצה לחייך וליהנות מהתינוקת ומבעלי ומכל מה שכל כך אהבתי קודם אבל לא מצליחה.
מאת : ענת
25 במרץ 2014תגובה אחת
שמונה ימים אחרי לידה.
עם עייפות מטשטשת חושים,
היא מקהה את מוחי והכל נהפך לכתמים.
על הרצפה כתמי לכלוך מטרידים
בסדין כתמי פיפי של תינוקת זעירה
מאת : רויטל
14 ביולי 2013תגובה אחת
לא התאהבתי בה. רחוק מכך. מאד קשה להודות בזה, אבל חשבתי שהיא ענקית (בכל זאת 4.5 ק"ג…), מגושמת וקצת כעורה. ליד כל התינוקות הקטנטנים בתינוקיה היא נראתה פשוט עצומה, מלאה בכתמים אדומים של נימי דם שהתפוצצו מהלחץ, ואיכשהו לא מתוקה בכלל.
אז כמובן שאותו אינסטינקט אימהי מדובר נכנס לפעולה באופן מיידי. טיפלתי בה במסירות, דאגתי לכל צרכיה לרבות אלה שקשורים במתן חום וחיבוק אמהי, אבל לא הרגשתי את זה. היתה לי מלחמת התשה עם הנקה. דלקות, גושים, חום, גודש מטורף. לקח לזה כ- 8 שבועות להסתדר שבהם הייתי עסוקה בעניינים טכניים של מניעת כאב מעצמי תוך כדי האכלה. ההנקה היה נושא כל כך רגיש אצלי שניהלתי את המלחמה הזו רק כדי לא להפסיד בה.
ואז שככה הסערה…
מאת : קרן גולוב
14 ביולי 20132 תגובות
חשבתי שהיא הנסיכה שלי, אבל היא הנסיכה של כולם. בהתחלה לא היה אכפת לי והיה לי קל לתת אותה לבני המשפחה כדי להגניב עוד שעת שינה. אבל ככל שעברו השבועות, נהיה לי יותר ויותר קשה לחלוק אותה עם בני המשפחה.
כשהיא נרדמת על אנשים אחרים, הלב צובט. כאשר היא מתחילה להתרגל לשתות מבקבוק, הלב צובט. אני רוצה אותה לעצמי, כאשר במקביל אני רוצה לחזור לחיי ולהמשיך עם עיסוקיי. איך כל זה אפשרי? הכל נראה כמלכוד והשיעור החשוב של ללמוד לשחרר ולהבין שלא הכל בשליטתי מתחיל.
מאת : איריס גומס
30 ביוני 20138 תגובות
לא משנה כמה שמעתי שיהיה קשה, שצריך לדאוג להרבה מאוד תמיכה, אי אפשר באמת לתאר את עוצמת הרגשות, את גודל הקושי, הייאוש, העצב, הבדידות, הדכאון התהומי, העייפות וההנקה התובענית, הרגשה של סוף העולם, שנגמרו החיים ושאי אפשר לברוח לשום מקום. אולי בחרתי שלא להקשיב באמת למה ששמעתי, אולי לא באמת הבנתי, אולי רציתי להאמין שאצלנו זה יהיה אחרת, כי אנחנו יודעים איך להתמודד עם קשיים, כי הבת שלנו תהיה שונה, כי יש לנו תמיכה, כי התכוננו לזה ואנחנו כבר מאוד רוצים ומחכים. אבל אני חושבת שבעיקר לא שומעים את הקולות האלה. כאילו יש איזו הסתרה וברגע שקצת חוזרים לאיזון כבר לא חוזרים אחורה לספר על זה, וברגעי הקושי האמיתיים קשה מאוד לדבר על זה (לי לפחות).
מאת : לימור לוי אוסמי
28 באפריל 20130 תגובות
על חרטה עדיין לא כתבו לי. על חרטה עדיין לא דיברנו. האם זה בגלל שחרטה על הבאת הילדים לעולם היא עדיין טאבו כזה גדול? האם זה בגלל שחרטה היא מילה כל כך גדולה, גורפת, דיכוטומית, שלמעשה מבטלת את הבחירה הכי משמעותית בחיים שלנו? בחירה שלא ניתן להימלט ממנה אלא רק להתמודד איתה בכאב?
חרטה על הבאת ילדים היא בעצם חרטה על חיים שלמים שהיו לנו, וזאת חרטה כואבת במיוחד, שורטת במיוחד, קשה כל כך לנשיאה ולהבנה, כמו רגש גדול ועוצמתי שלא ניתן בכלל להכילו. איך אישה שבוחרת לגדל את ילדיה יכולה לחיות בשלום פנימי עם רגש של חרטה על הבאתם לעולם?
מאת : חני סער
13 בפברואר 20135 תגובות
היא התבוננה במחוג השניות שבשעון הקוקייה הישן שקיבלה מסבתה וחשבה לעצמה: ״יש לי עוד שלושים ושש דקות". בנה התינוק נרדם לפני דקות אחדות, ואינו ישן מאז היוולדו יותר מארבעים דקות ברצף. שקט מתוח ליטף את גופה כמו מתוך שיתוק, בעודה יושבת על ספתה הישנה בסלון, צופה בנדנדה שתלה בעלה רק לפני שבוע בחצר ביתם ובוהה. לא מסוגלת להביא את עצמה לעשות דבר בזמן שנותר, למרות שיש לה המון מה לעשות. ממשיכה להתבונן על המחוגים זזים לעבר הגיליוטינה- השעה עשר ועשרים.
מאת : שירה דרוקר
16 בינואר 201226 תגובות
הבוקר כשהילה התעוררה והעירה אותי, הייתי עצבנית כל כך. לא הצלחתי לראות עד כמה היא חמודה וחייכנית. רק רציתי לישון. וכמובן שזה לא קרה… אחרי שעה ארוכה של ניסיונות כושלים לחזור לישון, רועי, בעלי, לקח אותה איתו לסלון.
נשארתי לבד בחדר. בכיתי.
במקום להרגיש שהוא מנסה להקל עליי, הרגשתי שאני בעונש. המחשבה שעברה לי בראש שוב ושוב הבוקר – "אין לי שליטה". אין לי בחירה. בנוגע לשום דבר.
אני מרגישה שהחיים סוחבים אותי. שאני לא מחליטה שום דבר. שאני נגררת, נשלטת, חסרת חוט שדרה. סדר היום שלי נקבע ומנוהל על ידי אחרים. וזאת כל כך לא אני…
מאת : נטע רותם ימניצקיי
20 בנובמבר 201113 תגובות
כשאני שומעת על אישה אחרת שיש לה תינוק שנולד לפני 7 חודשים, זה כבר לא נשמע כמשהו טרי כל כך. או-קיי, יש לה ילד קטן, אבל זה נשמע כבר כמו מספיק ותק בשביל להיכנס כבר לאיזושהי שגרה שכוללת בה את כל המיומנויות הקשורות באימהות לתינוק, על הטיפול בו, הבנת צרכיו, חזרה לעיניינים ולתפקוד רגיל. אבל כלפי עצמי, אני ממש לא מרגישה שזה המצב אצלי. מרגיש לי עדיין ממש טרי.
ראשית, עניין הלידה. אני עדיין "מדממת" את הלידה שלי. לא עוזבת אותי התחושה שהיה צריך להיות אחרת, שיכולתי לפעול ולעשות דברים בצורה שונה, והלידה היתה יכולה להיגמר כמו שרציתי.
מאת : שירה דרוקר
6 בנובמבר 20116 תגובות
מהרגע שהפכתי לאמא שמעתי אימהות סביבי עסוקות בנושא האוכל. מה לתת, מתי מתחילים, כמה כדאי, מה מסוכן לתת ולמה.
תמיד חשבתי שזה הדבר הכי לא משמעותי בכל הקטע של האימהות. משהו שולי, טכני וזניח לעומת החוויות הרגשיות העצומות שאני עוברת בחודשים הראשונים שלי כאמא.
לאחרונה אני מגלה שגם זו חוויה רגשית לא קטנה, ולא פלא שהיא מעסיקה כל כך הרבה אימהות…
מאת : לימור גריף
3 בנובמבר 20118 תגובות
לאט לאט התחלנו להתאהב אחת בשנייה, להכיר, להחליף מבטים, ליצור שפת זהות וניואנסים שהיו רק לנו. עם הזמן, גיליתי להפתעתי שבשל התמכרותי לייצור הקטן והמתפתח שינק משדיי ללא הרף, נולדה גם התמכרות למגע. ההתמכרות שלי אליה, עור לעור, נשימה לנשימה, עד שהתעוררתי בוקר אחד ושמתי לב, שלמעט המגע שלי אתה, לא יצרתי כל מגע פיזי עם מישהו אחר בסביבה.
מאת : פאני בן ברוך
1 בנובמבר 201116 תגובות
שלום, קוראים לי פאני בן ברוך ואני אימא לפגית, כיום בת שנתיים וחצי בשם נוגה, שהיא אחת מבין תאומות שנולדה בשבוע 23+5 ימים ובמשקל 490 גרם בלבד.
אני כותבת משום שאני רוצה להוציא לאור באופן יותר ציבורי את מה שאני רוצה כבר המון זמן להפיץ, במיוחד כתגובה לכתבה מאתר עיתון "הארץ", שם פירסמו כתבה העוסקת בשיפור צורכיהם של הורים לפגים במחלקות המיוחדות לטיפול בילוד בפגיות בבתי החולים בארץ, ונרשם שם שצרכים כמו היקשרות ראשונית עם הילוד לא התאפשר והאימהות הרגישו ריחוק ותחושה שההיקשרות הראשונית עם ילדיהם הפגים נפגם ולא התקיים כלל.
מאת : אמא חדשה
11 באוקטובר 20118 תגובות
אני כועסת על אמא שלי. כועסת עליה מאוד.
לא מצליחה להעביר את זה או להתגבר על זה.
אני כועסת על עצמי כי אני כועסת עליה. ורע לי כבר כמה ימים. אף אחד לא מבין למה, ואני בוכה ומתעצבנת, ולא טוב לי עם עצמי…
מאת : חסויה בינתייים
8 באוקטובר 201112 תגובות
ילדתי לפני שישה שבועות את בני השני. תינוק מתוק שמחייך אליי כל פעם שהוא רואה את הפנים שלי מולו. לתינוק הקטן החדש הזה, שכולו כוונות טובות, יש אח גדול. תינוק בן שנה וחמישה חודשים. ילד מקסים, שובב, עם שמחה פנימית גדולה וקסם אישי.
ואני עומדת ביניהם ומרחמת על שניהם ומרגישה כישלון. אף אחד מהם לא מקבל את מה שהוא צריך. בעיניים שלי הכל מתנהל בדרך של כיבוי שריפות, התמונה שעולה לי היא שלי עם התינוק בוכה על הידיים וכף עם אוכל, מנסה להגיע לפה של הבכור שבתורו מתרעם וצועק, ושופך את האוכל על הרצפה.
מאת : שירה דרוקר
1 באוקטובר 20114 תגובות
היום, לראשונה, יצאתי מהבית ללא הילה. תכננתי לנסוע לקניון, להחליף מתנה שקיבלתי. חשבתי לעשות את זה עם הילה, וההתלבטות הייתה אם במנשא או בעגלה.
הבוקר, כשהתחלתי לחשוב על התארגנות ליציאה מהבית, בעלי הציע – "אולי תלכי בלעדיה? זאת קפיצה קצרה. תני לה לאכול, ותיסעי."
מאת : יעל תמיר
17 באוגוסט 20116 תגובות
יש לי ילד "גדול" בן שנתיים ושלושה חודשים וילדתי לפני חודש תינוק נוסף ומתוק.
הילד הגדול מעולם לא נשלח למסגרת ובאמת שנהניתי להיות איתו והשקעתי בו את כל כולי. אני אמא טוטאלית, על כל המשתמע מכך. אוהבת ללא סוף. השארתי אותו לבד ורק עם הוריי, לשעתיים בלבד בכל חייו, למעט בלידה, שאז "נעלמתי" בעל כורחי ל 5 ימים.. מי חלם על כזה דבר ??
מאת : הדס גלעד
5 באפריל 20190 תגובות