לכל אמא

אשמה גנטית (על אימהות והגדרה עצמית)

מאת : ענבר לב אלי

7 באוקטובר 20142 תגובות

מתוך איפה אני בתוך האמהוּת?, אמהות ובנות, התבוננות, למידה, התפתחות, לכל אמא, עמוד הבית

אמא, אמא שלי, אם רק היית יודעת כמה היה לי קשה ששמת את עצמך במקום האחרון, בכלל אין לך מושג, אה?! כמה לילות שבהם רציתי לישון אצל חברה אבל באמצע הלילה בכיתי שאני רוצה לחזור הביתה כי דאגתי לך, הרגשתי את העצב שלך, את האובדן שלך. האובדן של הילדה שבך, של האישה שבך, של השמחה שבך. מה רצית ללמד אותי, אמא? שאישה אמורה לוותר על השמחה, על היצירה, על כל רצון וכל תשוקה? מה רצית ללמד אותי, אמא? להיות אישה כנועה? כזאת שנטל החיים והחובות הם כל מה שנשאר?

תשליך אישי- קוראות האתר כותבות

מאת : לימור לוי אוסמי

2 באוקטובר 20142 תגובות

מתוך התבוננות, למידה, התפתחות, לכל אמא, עמוד הבית

לקראת השנה החדשה ויום כיפור המתקרב, הזמנתי את קוראות האתר לעצור לרגע את שטף משימות היומיום ולבדוק מהו התשליך האישי שלהן- את מה הן היו רוצות להשליך השנה ובמה הן מבקשות להתמלא. התוצאה מרגשת.

נוף ילדותי

מאת : אנה מישל

17 בספטמבר 20140 תגובות

מתוך התבוננות, למידה, התפתחות, לכל אמא, עמוד הבית

מהו נוף ילדותי? מסתכלת על בנותיי ותוהה – עד כמה שונה הולך להיות נוף ילדותן מילדותי?

נולדתי בבריה"מ וגדלתי שם עד היותי בת 7, הגיל בו החליטו הורי להגר מהמדינה ולעלות ארצה. כל כך הרבה זיכרונות צברתי שם, זיכרונות שצרובים בגופי. ריח של גשם, מגע האדמה, מראה העצים והיערות, טעם נטיפי הקרח בבית המשחקים בחצר הגן, מגע השלג וההרגשה כאשר מחליקים על הקרח, טעמם של פירות יער, טיפול בערוגת ירקות בדאצ'ה (בית קיץ), בישול מרק דגים שמשינו מהנהר ופטריות שקטפנו בעצמנו תוך שאבא ואמא מלמדים אותנו מה רעיל ומה לא.

מתקפה פנימית- על שליטה וחוסר שליטה

מאת : אמא אנונימית

14 בספטמבר 20140 תגובות

מתוך התבוננות, למידה, התפתחות, לכל אמא, עמוד הבית

קשה לאדם ב'שליטה' לכתוב על מצב של 'חוסר שליטה'. זה מגיע ללא אזהרות מקדימות. כך פתאום מרים ראש ומחליט להישאר. קשה עוד יותר לאמא. אמא תמיד נמצאת בשליטה. אמא היא 'לב הבית'. שומרת על הגחלת. על היסוד. מנהלת ומתנהלת. שולטת ונשלטת על ידי השגרה.
את מסתכלת על זה ומנסה להיאבק – זה הרבה יותר חזק ממך. זה שחור. קודר. ככל שאת מביטה בזה, 'זה' רק הולך וגדל. המימדים לא נתפסים. מפלצתיים. מעבר למציאות. האם זוהי המציאות?

אי היאחזות- על השתנות, התבגרות, גוף ומשקל

מאת : ג'ני גיטלבנד

11 בספטמבר 20142 תגובות

מתוך גוף ומשקל, לכל אמא, עמוד הבית

תארו לעצמכן שהגוף שלכן היה הילדה שלכן והייתן אומרות לה: "ביתי היקרה אין בעיה, אני מוכנה לאהוב אותך אבל רק בתנאי שלא תתבגרי… תהיי מטר שמונים… שיהיה לך שיער בצבע… שתהיי במשקל XX… שתלבשי מידה YY … שלעולם לא יהיו לך קמטים…" ההמשך ידוע לכולנו. הילדה שלכן בעצם לא יכולה להיות היא, כי אם היא תשאר מי שהיא באמת לא תאהבו אותה.

העצוב הוא שכל אחת מהנשים שאני הכרתי בחיי גדלה בתחושה שהיא לא מספיק.

עכשיו אני מתחילה להתעורר

מאת : avital Shenhar Chaimy

7 בספטמבר 2014תגובה אחת

מתוך לכל אמא, עמוד הבית, קושי באמהות

עכשיו אני מתחילה להתעורר. במשך בזמן רב הייתי בחושך. חושך זו מילה קצת מעורפלת למה שמרגישים באמת.. היה ביני לבין העולם מעין מסך, חוצץ, חומה. ולא ראיתי את הסובב אותי מבעד למסך. הוא הפריע ושינה הכל. הוסיף פחדים, רגשות, סערות, עוד פחד וחרדה, ועוד מחשבות איומות ולא מציאותיות. פחד מבכיים של ילדיי, שמא לא אדע להתמודד עימו, פחד וחרדה מכך שיהיו רעבים, עייפים, ללא כל בטחון באמהות שלי. פחד מחוסר שיגרה ומשינויים, שהפך אותי לעיתים למשותקת וחסרת ביטחון עד כדי איבוד עצמי.

רגע לפני פרידה שלישית, מכתב לאורי בני הקטן

מאת : רעות אביב

31 באוגוסט 20140 תגובות

מתוך הילדים בגן ובבית ספר, לכל אמא, עמוד הבית

לאוריק שלי

אתה רק בן 10 חודשים, ואנחנו כבר למדנו מיני פרידות.

את הרחם עזבת, ויצאת בצרחה ושמחה אל אוויר העולם. ערום ומלוכלך נחת עליי, עם קול בכי חלוש, שחקתי באצבעותיך הקטנות, התפעלתי ולא האמנתי שאתה הקטן זה שבעטת וסובבת לי איברים פנימיים במשך חודשים. אביך צחק צחוק גדול, ודיבר אליך מילים משונות על העולם שעוד רגע תפגוש.

(פרידה ראשונה)

מחשבות על איך לא לאבד שפיות בקיץ הזה

מאת : אמא של רעותי

1 באוגוסט 20140 תגובות

מתוך לכל אמא, מלחמה וימי אבל לאומיים, עמוד הבית

מי שאמר "מלחמות כבר לא קורות בקיץ", שיקר.

ומי שאמר "שתגדלי תביני" או "אחרי החתונה זה יעבור" גם כן שיקר.

כי דווקא עכשיו, בקיץ הזה, כשאני אמא, וחשבתי שגדלתי, אני מבינה הרבה פחות, אבל נדמה לי שמרגישה הרבה יותר.

שוב לא שקט, שוב מתוח ובועט

מאת : ג'ני גיטלבנד

29 ביולי 20140 תגובות

מתוך גוף ומשקל, לכל אמא, עמוד הבית

רוב התשובות לרעב ולצרכים היה רגשי. רעב וצורך גדול בריפוד, בתחושת ביטחון ויציבות, בתחושת בית והגנה, במציאת מקום של שקט ורוגע, בהקלה על העוצמה של התחושות והרגשות הקשים שנמצאים בתוכם, ברצון להעלים את הכאב וחוסר האונים. ועוד תשובות כאלה ואחרות. חלק מאותם אנשים מספרים על זה שאוכל הוא המקום שאליו הם פונים בשעות מצוקה ומשבר כי האוכל תמיד שם ולזמן מסוים אפילו מרגיש שהכאב או הבורות נעלמו.

בעצם, אני מגדלת מפלצת

מאת : דיקלה אייל סיטון

23 ביולי 20140 תגובות

מתוך אחרי לידה, אמהות וקריירה, לכל אמא, מתמודדות עם הסביבה, מתמודדות עם נורמות וציפיות, עמוד הבית

ובלי משים, הכל עובר לטיפול חוץ.

הפחד מקצב התפתחות הילד – עוד כלים, מומחים שונים
הפחד שלא אגשים את החלום- קואצ'ר או מאמן שידחוף אותי, או לחלופין.. בכלל לא להודות שיש לי חלום
הפחד שהילד יצא תלותי- נוזפת בו ודוחפת אותו מעל רגלי ברגעים הקשים. שיתמודד.

כמו שבאת לי הלכת לי. ואולי לא הייתי שם לאהוב.

מאת : ענבר לב אלי

23 ביולי 20142 תגובות

מתוך התבוננות, למידה, התפתחות, לכל אמא

ביום רביעי, לפניי שבועיים, באתי לבית של אישה. אישה בסביבות גיל הארבעים שוכבת חולה במיטתה. מישהי פרסמה שהיא תשמח לכל עזרה/ליווי/תמיכה. אז באתי. לא הכרתי אותה קודם. נכנסתי בדלת הראשית ורגע לפני שנכנסתי לחדרה הרגשתי. הרגשתי את ההרגשה המוזרה הזאת. הרגשה שיש שם מישהו אבל שהוא גם קצת כבר לא כאן. לקחתי נשימה ונכנסתי.

מאוד קשה לי עם השעון שמתקתק | אימהוּת בוגרת

מאת : אביגיל

6 ביולי 20146 תגובות

מתוך להביא עוד ילד?, לכל אמא

אני בת 40 בעוד כמה ימים. יש לי בת אחת, בת שנתיים וחצי (בחינוך ביתי).
כשהייתי בהריון איתה, הייתי בטוחה שכשנה-שנה וחצי אחרי שהיא תיוולד, כבר אהיה בהריון עם השני/ה.

אליסה בארץ הפלאות- על אוכל, שפע, רעב ותשוקה

מאת : ג'ני גיטלבנד

29 ביוני 20142 תגובות

מתוך גוף ומשקל, לכל אמא

לראשונה אכלתי לא מתוך רעב אלא מתוך כמיהה, השתוקקות, סקרנות ותאווה, נגלה לפני עולם של טעמים וריחות שלא פגשתי מעולם. הייתי יוצאת מכל ארוחה בקושי גוררת את עצמי החוצה, בכל פעם מבטיחה שזאת הייתה הפעם האחרונה שאני במצב שעוד חלקיק חמצן שינסה להיכנס עכשיו לבטני יפוצץ אותי לחלקיקים.

לטעום מהכל מבחינתי היה לחיות את החיים עד הסוף. ולבלוע את החיים עד הטיפה האחרונה נחשב למשהו שיעשה לי טוב. לא משנה שסבלתי מאוד מתחושת המחנק אחרי שבלעתי את כל העולם והדבר האחרון שזה עשה לי זה להרגיש טוב.

הילדה עם וירוס בטן עקשן.. אין לי אוויר..

מאת : אמא אנונימית

17 ביוני 20140 תגובות

מתוך העיקר הבריאות, לכל אמא

ילדה בת שלוש חולה בוירוס בטן עקשן שמסרב לללכת. רוקנתי כבר גלון של אקונומיקה. והתחושה הזו ששוב אני לבדי והעסק שלי גם על כתפיי, אך בכל זה אני עדיין האישה הזו שמכבסת, מנקה, מסדרת, תולה, מנגבת, מבשלת, מחבקת, מנשקת, מחייכת, מרגישה ריקנות. והאיש שלצידי עובד קשה קשה ואני לא רואה אותו ובלילה לצידי ישן עליי נהנה מחום גופי…. אין לי אוויר.

למה בגן היא מצליחה לאסוף את עצמה ואיתי יש איבוד עשתונות מוחלט?

מאת : אמא אנונימית

15 ביוני 20143 תגובות

מתוך לכל אמא, רגשות אשם

הבכורה שלי בת 6.4 . רגישה . פרפקציוניסטית. התאכזבה שוב מעצמה שאיבדה עוד משהו (בפעם השלישית ביומיים האחרונים). אני כמובן טורחת לספור לה.. (אכזבה #1 מעצמי) .

הזעם שלה שוב פורץ. מנסה להתקרב להגיד משהו והיא מרחיקה אותי. כל המשפחה מנסה להגיע לאוטו והכל קורה מול העיניים של חמותי (שתחיה – היא והביקורת שלה). בסוף אני לוקחת אותה חצי דרך בידיים. מגיעים לאוטו וזה לא נרגע. הצרחות בלתי נסבלות ככה שאני חייבת לסתום אוזניים (אכזבה #2 מעצמי).

הדובה לא-לה | למה להיות אגואיסטית זה פשוט נפלא?

מאת : ג'ני גיטלבנד

8 ביוני 20142 תגובות

מתוך התבוננות, למידה, התפתחות, לכל אמא

מגיל קטן חינכו אותי להיענות. "ואהבת לרעך" איבד את ה"כמוך" ונהפך איכשהו ל"ואהבת לרעך יותר ממך". עם השנים למדתי שכל עוד אני נותנת לאחר, עוזרת לו, נענית כשהיא או הוא מבקש ממני משהו, אני הופכת להיות טובה, נחמדה, מחונכת והכי חשוב אהובה.

התחשבות בעצמי או סירוב לבקשה התפרש כאגואיזם. ואגואיזם היתה ההאשמה שהכי פחדתי לקבל. כי מי רוצה להיות ילדה רעה ועוד אגואיסטית. ובאמת האמנתי שלעולם אף אחד לא יוכל לאהוב אותי אם אהיה כזאת. לצערי או לשמחתי מעולם לא הצלחתי להיות "אמא תרזה" תמיד היה בי משהו שהתמרד.

להשלים עם עצמי = לעשות שלום בתוכי

מאת : אמא

8 ביוני 20144 תגובות

מתוך אני אמא מספיק טובה?, לכל אמא, רגשות אשם

בשעה 20:30 אני משכיבה את איילה ונכנסת לעשות אמבטיה.

הנה אני יכולה לנשום, היום שלי מתחיל.

אני כבר פחות מתביישת לומר, כן, אני זקוקה להמון זמן לעצמי. אני זקוקה להמון שקט והרבה מאד מרחב.

אני רוצה לתקתק

מאת : אמא של רעותי

8 ביוני 2014תגובה אחת

מתוך התבוננות, למידה, התפתחות, לכל אמא

אני רוצה לתקתק.

אני רוצה לתקתק כמו שהייתי רגילה: עבודה, לימודים, יוגה, חברות, לרוץ את החיים האלו, להספיק, להיות בהיי.

אני רוצה לישון רק 6 שעות ולקום רעננה ולשים מייק אפ ולהסתדר בשתי שניות ולהיות הכי הכי.

אני רוצה לתקתק גם אותך, את ההסתגלות שלך לגן, את העבודה החדשה שלי, את הנסיעות בפקקים את הפליי דייטס ואת החלפת החיתולים.

לא לכולן מתאים לקבל עיסוי שבדי בספא

מאת : לימור לוי אוסמי

1 ביוני 20144 תגובות

מתוך גוף ומשקל, התבוננות, למידה, התפתחות, לכל אמא

כיוון שהזמנתי נשים ויידעתי אותן שאני משתדלת להעניק מגע קשוב, היתה להן יותר לגיטימציה להגיד את מה שהן הרגישו בזמן העיסוי. הן סיפרו לי זאת רק אחרי שהעיסוי נגמר ושאלתי אותן איך היה. כל כך הפתיע אותי לשמוע את דבריהן!

שמתי לב שרבות מהן מוטרדות מאיך אני מרגישה בזמן העיסוי. הן עסוקות בהאם נעים לי, האם טוב לי, מה אני חושבת עליהן ומוטרדות האם הן משתפות פעולה בצורה מספק טובה. או בקיצור, רבות היו עסוקות ב'האם הן מעוסות מספיק טובות', כאילו רצו להיות קליינטיות מאוד טובות עבורי. זה הפתיע אותי. הייתי עסוקה בלתת להן את המגע הטוב יותר, הקשוב ביותר, ולא הייתי עסוקה כלל בהאם הן 'טובות' או לא (ומה הקריטריון לזה בכלל?), מבחינתי כל אחת היא עולם ומלואו ורציתי להעניק את הכי טוב לכל אחת. לא הייתי עסוקה בכלל בשאלה שהן היו עסוקות בה.

תעצרו את הרכבת, אני רוצה לצלם

מאת : ג'ני גיטלבנד

1 ביוני 20140 תגובות

מתוך התבוננות, למידה, התפתחות, לכל אמא

הגענו הביתה והתברר שבחלק הזה של הטיול כנראה הסוללה נגמרה ולמעשה כלום לא צולם. הלכתי שעות בתחושה של פספוס, איך מכל הטיול דווקא הרגעים הקסומים האלה לא תועדו? לקח לי זמן להרשות לפנים שלי להיזכר שהכל איתי ובתוכי, שהחוויה באמת לעולם לא תחזור ושיהיו אחרות.

גם בכתיבה הזאת יש מן התיעוד, אך בשונה מבעבר, היא נעשית רק לשם הנאה. לקח לי הרבה שנים להשיל מעליי קילוגרמים של ציוד כשאני נוסעת, להיפרד מהצורך בתיעוד מילולי וצילומי כדי להחיות רגעים, להיפרד מחפצים שאני לא באמת צריכה (זה עדין לא פשוט לי), להיפרד מבגדים שלא עולים עליי יותר, להיפרד מתקופות שלא ישובו. אני

לפרק משפחה בשביל הצורך שלי?

מאת : אמא אנונימית

29 במאי 20142 תגובות

מתוך איפה אני בתוך האמהוּת?, לכל אמא

כמה שזה כואב ומאכזב, אם הייתי בוחרת ולא הייתי מפחדת, יכול להיות שאת כל התהליך הזה הייתי עוברת עם אישה ולא עם גבר, הרי שנים הייתי במערכות יחסים עם נשים. פיזית, אני מאוד זקוקה למגע הפיזי של גבר, אבל מנטלית, רגשית, חסרה לי אישה. אני מתגעגעת לדברים שגבר לעולם לא יוכל להבין ולהכיל. מתגעגעת למגע, לליטוף, ולחיבוק של אישה.

מה עושים עכשיו?? לפרק משפחה בשביל הצורך שלי? הייתי צריכה לחשוב על זה קודם…

אני בהריון עם שני תינוקות ואין לי עזרה

מאת : אמא אנונימית

29 במאי 20147 תגובות

מתוך אחרי לידה, אמהות בחינוך ביתי, לכל אמא, עזרה ודאגה לעצמנו

אני קצת כועסת וקצת מבינה.
אני אם לשני תינוקות -בני שנה ושנתיים ואופס, גיליתי שאני שוב בהריון! (אני בחודש שביעי). הוריי גרים רחוק ממני ומשפחתו של בעלי לא נרתמים לעזר כלל.
אני מוצאת את עצמי מצד אחד כועסת על כולם על כך שאמא שלי לא באה לעזור ומשפחתו שגרה קרוב לא תומכת. ומצד שני מבינה- זה לא בעיה שלהם המצב שאני נמצאת בו כרגע (רושמת 'אני' ולא 'אנחנו').

אני לא מסוגלת לחשוב על להביא עוד ילד

מאת : אמא אנונימית

27 במאי 201424 תגובות

מתוך להביא עוד ילד?, לכל אמא

  אמא אנונימית הפנתה אליי, אליכן, שאלה חשובה מאוד: "האם את מכירה עוד אימהות שלאחר הלידה של הילד הראשון פשוט מרגישות שהן לא מסוגלות להביא עוד ילד? אני אוהבת את הילדה שלי בלי סוף, רציתי פעם 3 ילדים, ואז חוויתי את המקום של אחרי הלידה, ואני מרגישה שאני לא מסוגלת לחוות אותו שוב. גם לא […]

אני ואמא של בן זוגי (לא קוראת לה חמותי)

מאת : אמא אנונימית

25 במאי 20145 תגובות

מתוך אמהות ובנות, לכל אמא

כשהכרתי את אימא של בן זוגי, לפני 6 שנים, הדבר הראשון שהיא עשתה היה לתת לי נשיקה בלחי, ולהגיד לי – "את עושה את הבן שלי מאושר, מגיעה לך נשיקה".

אני, שעברתי סאגה לא פשוטה מול אימא קנאית ומניפולטיבית של החבר הראשון שלי, כשהייתי בת 17 (ובאמת אכלתי יופי של מרורים…), הייתי המומה ומופתעת לטובה מהחום, מקבלת הפנים הנעימה.

ועל בסיס זה, נבנתה אצלי מערכת ציפיות שלמה, שביני ובין אימא של בן זוגי תהיה מערכת יחסים חמה, אוהבת, שלא כל כלה וחמות זוכות לה.

אחרי שנולדה ביתי, מערכת הציפיות הזו חטפה את הזעזוע שהיה צפוי (ושאני לא ראיתי בזמן), והתרסקה.

רע לי, פשוט רע לי

מאת : אמא

23 במאי 20143 תגובות

מתוך אחרי לידה, לכל אמא, קושי אחרי לידה, קושי באמהות

  רע לי, פשוט רע לי. מרגישה כמו לביאה בתוך כלוב קטן, הולכת הלוך ושוב, אין מקום להסתובב, אין מקום לשאוג את השאגה העצורה בתוכי. בא לפרוץ החוצה, להשתחרר מהכבלים והסורגים, לצאת למרחבים ולא לחזור. וכמו לביאה, באינסטינקט הכי בסיסי והכי חייתי, לקחת בשיניי את הגורות יחד איתי. לרוץ איתן ולא לחשוב. פשוט לרוץ, להשתחרר, […]

לחזור לעבודה

מאת : אמא של רעותי

17 במאי 20142 תגובות

מתוך אחרי לידה, חוזרות לעבודה, רגשות אשם

ניסיון לחזור למעגל התעסוקה, גיליתי כמה קשה לתמרן בינך לבין הקריירה שקוראת לי, בין הרצון להגשים את עצמי, להרויח, להיות עצמאית ולא "עוד אישה שבעלה מפרנס אותה" לבין החום המתוק והצמרירי שהוא את. מצאתי את עצמי נסחבת בין ראיונות מתישים, מנסה להתגמש מצד אחד ומצד שני לא לוותר על השהות איתך.

דרך הכתיבה

מאת : לימור לוי אוסמי

11 במאי 20144 תגובות

מתוך לכל אמא

דרך הכתיבה אין טעות.

אני כותבת את עצמי.

עצמי יכולה להיות טעות?

דרך הכתיבה אני יכולה להיות האני שלא נעים לי לחשוף,

מרושלת,

איטית,

ביקורתית,

מסורבלת.

תמיד אני שמש וכעת אני מעט ירח

מאת : אביבית זהבי בינשטוק

4 במאי 20140 תגובות

מתוך לכל אמא, מלחמה וימי אבל לאומיים

בכל יום זיכרון לחללי מערכות ישראל אשר מתקרב ובא אני מנסה בכל דרך להנציח בעוד פיסה בעוד מקום ולשתף אנשים שידעו שהיו לי שני אנשים במשפחה, דודי משה זהבי ז"ל שנהרג במלחמת יום הכיפורים ובן דודתי אורן כמיל ז"ל שנהרג בלבנון .

על בן דודתי {אחיו של אורן )אני לא מספרת כי הוא התאבד, לא בשירותו הצבאי אלא אחרי הרבה זמן, אך העצב של אחיו שנהרג בהחלט קשור להתאבדות. אני מבקרת בשלושה בתי קברות…

מאז שהפכתי למשרה השווה הקשה והמאתגרת ומלאת האהבה אין סופית, כלומר מאז שהפכתי לאמא לכל החיים, אני חווה זאת אחרת. אני מבינה כל פעם מחדש שלמשה ואורן לא יהיו ילדים לא. איזה קושי עצום. סבתי וסבי נפטרו אך דודי ודודתי אנשים חזקים ששורדים את החיים . קושי רב עם חור בלב עצום. לאבד שני בנים. תהום פתוחה שלא נסגרת.

לשנות תנוחה כשלא נוח

מאת : לימור לוי אוסמי

23 באפריל 20140 תגובות

מתוך לכל אמא

אני מרגישה שזאת תזכורת לעצמי לא לשכוח לשנות תנוחה כשאני מרגישה שזאת הנוכחית כבר לא מתאימה כרגע. גם לא אהיה בטוחה האם התנוחה הבאה תהיה לי נוחה יותר, כדאי פשוט לנסות תנוחה חדשה, מקום חדש, נקודת מבט חדשה. לפעמים אני מפחדת ממשהו חדש או סקפטית שהשינוי יעזור וזה מעכב אותי מחיפוש אחר התנוחה והמקום החדש, אז אני לא זזה. תקועה במקום.

להיות עוד קצת עם הרגע

מאת : לימור לוי אוסמי

17 באפריל 20140 תגובות

מתוך לכל אמא

היום הייתי עם נוגה בחי בר. נכנסנו לממד זמן אחר. הכל היה שקט, היינו לבד רק היא ואני. שתינו והטבע. ראינו את הנשרים חגים מעלינו, את יערות הכרמל מסביבנו והתקדמנו אט אט בקצב של ילדה בת שנה ושמונה חודשים.

לנצור את זה. לתעד. מבינה קצת יותר את הצלמים, שמבקשים להיות עוד קצת עם הרגע, עם חוויה פנימית שהם מרגישים ורוצים לשמר, להעמיק, לתעד, לחוות אותה בממד נוסף.

מה את עושה מזה סיפור?

מאת : לימור לוי אוסמי

16 באפריל 20148 תגובות

מתוך לכל אמא, מתמודדות עם הסביבה

לומדת את הקולות שבתוכי ומרגישה שאני יכולה לכתוב אותם עוד ועוד ועוד, שהם לא יגמרו לעולם. אני לומדת את הצנזורות הפנימיות שמרגישות לפעמים גדולות ממני, חלק מהדם ומהגנים שלי. אני משתדלת לא להיכנע לצנזורות, משתדלת לראותן למרות שהן לפעמים חמקמקות ובלתי נראות.

אני יוצאת ממצרים

מאת : לימור לוי אוסמי

3 באפריל 20142 תגובות

מתוך התבוננות, למידה, התפתחות, לכל אמא

ככה אני יוצאת ממצרים שלי,

כך אני עוברת מחושך לאור,

מהתערבלות לאיזון,

מחוסר אונים לוודאות.

איפה את רואה את עצמך בעוד 10 שנים?

מאת : שירה דרוקר

2 באפריל 2014תגובה אחת

מתוך התבוננות, למידה, התפתחות, לכל אמא

התמונה הזאת תחזיק אותי מעכשיו. ברגעים שבהם אני מאבדת את עצמי היא תזכיר לי.

זאת את. זאת האישה שנמצאת שם בתוכך.

היא קטנטונת אבל אם תשקי אותה היא תגדל ותגדל, וקווי המתאר של דמותה יתמזגו בשלך.

ואני נושמת עמוק. וצועדת את הצעד הראשון בדרך לשם.

העלים מתפצפצים תחת כפות רגליי.

להיות אמא לקלאבר (קלאב פוט club foot)

מאת : אמא בעילום שם

26 במרץ 20148 תגובות

מתוך העיקר הבריאות, לכל אמא

קלאב פוט. פעם ראשונה ששמעתי את המונח הזה. שבוע 16 הריון ראשון. ערב חג שבועות. אנחנו אחרונים בתור, אבל הוא לא מוותר, ממשיך בסקירה עוד ועוד לוודא שהוא לא מוצא עוד מומים. קלאב פוט דו צדדי.

איזו תמימה הייתי. הוא מסביר לי שיש בעיה בכפות רגליים, ואני אומרת, 'בסדר זה יתקן את עצמו ברחם, עד הלידה יש עוד חצי שנה'. לא מבינה ממה הוא מתרגש. הוא לא ניסה להלחיץ, אבל אמר שיש צורך בסדרת בדיקות לוודא שקלאב פוט הוא לא קצה קרחון של משהו גדול יותר.

פיצולים

מאת : לימור לוי אוסמי

25 במרץ 20146 תגובות

מתוך התבוננות, למידה, התפתחות, לכל אמא

כמו לנוע בטירוף בחוג זומבה

אבל לא להזיז אצבע מחוצה לו,

כמו להירגע ולשכוח מהכול בזמן מדיטציה

אבל לעצור את הנשימה מהרגע שהיא מסתיימת,

כמו לצאת לחופשה בחו"ל

אבל לחיות במרוץ ביומיום,

תנוחה אחת (של יוגה) ביום

מאת : לימור לוי אוסמי

23 במרץ 20140 תגובות

מתוך התבוננות, למידה, התפתחות, לכל אמא

אני כל כך אוהבת יוגה אבל כרגע כל כך לא בנויה להשתמש לטובתה בשעות בוקר של העבודה היקרה שלי וגם ממש לא בנויה לצאת בערב, וממש לא בנויה להסתכרן על יום או שעה קבועים בשבוע, ולא בנויה לשקט של תירגול במשך שעה או שעה וחצי.

אבל אני נורא אוהבת יוגה..

אז תקופה ארוכה הרגשתי מין פלונטר כזה. מסתובבת עם תחושה שמשהו לא מתאים לצרכים שלי. שנים.

פתאום יש בינינו מרחב

מאת : ענבל לוי

18 במרץ 20142 תגובות

מתוך איפה אני בתוך האמהוּת?, לכל אמא

היום, כשאני אמא לילדה בת שנתיים אני יכולה להסתכל אחורה ולראות איך פעם היא ואני היינו אחת. לא הרגשתי את זה אז, היה לי קשה וכואב ועייף. חשבתי שאני לא מסוגלת לתת לה את כל כולי, בלי הבחנות וסייגים. אבל כשאני מסתכלת היום אחורה, אני רואה עד כמה היינו בלתי נפרדות. היא רק בת שנתיים, אבל כבר יש בינינו מרחב. ופתאום אני יכולה להבין שפעם הוא לא היה.

בפורים הזה החלטתי לא להיות סקסית

מאת : גלית הרמן

17 במרץ 20140 תגובות

מתוך התבוננות, למידה, התפתחות, לכל אמא

בפורים הזה החלטתי לא להיות יפה.

בפורים הזה החלטתי לא להיות סקסית.

בפורים הזה באמת שאלתי את עצמי מה הייתי רוצה להיות ולו לרגע? מה הייתי רוצה לנסות ואין לי את האומץ?

אמא מתקלחת עכשיו

מאת : שירה דרוקר

17 במרץ 2014תגובה אחת

מתוך איפה אני בתוך האמהוּת?, לכל אמא

אמא מתקלחת עכשיו.

אמא מתקלחת עכשיו, והמים חמים כל כך,

החדר מתמלא אדים וכמעט אי אפשר לראות.

מים זורמים על כל הגוף, שוטפים את הלכלוך, מתירים את הקשרים, מרככים את הקשה.

המים מרעישים, ואמא כמעט לא שומעת את מה שמחוץ לדלת.

את הבכי, את הצעקות, את הריבים.

את מה שנפל, ונשבר, ונשפך.

אני רוצה להוציא ספר. אני מפחדת.

מאת : לימור לוי אוסמי

5 במרץ 20147 תגובות

מתוך אמהות וקריירה, התבוננות, למידה, התפתחות, לכל אמא

אני רוצה להוציא ספר.

אני מפחדת.

אני יודעת שהוא יהיה מהמם.

אני מפחדת.

אני רוצה שהוא יגיע לכל אישה בהריון בעולם.

אני מפחדת.

אני רוצה שיקנו אותו, שיאהבו אותו.

אני מפחדת.

לדבר איתי

מאת : שיר

12 בפברואר 2014תגובה אחת

מתוך התבוננות, למידה, התפתחות, לכל אמא

מתי שאלתי אותי, הי, טוב לך? לא? אז בואי נלך למקום אחר אהובה, לאן את רוצה? איך את רוצה שיהיה?

לא שאלתי אותי. ולא היה לי טוב. הייתי חלשה ולא היה לי מקום בשבילי, בשביל כולי, בבית שלי.

הרגשתי בודדה לחלוטין בזמן שתפקדתי כשבט שלם עבור הילדה שלי, כי ילדה צריכה שבט שיגדל אותה.

מאיפה שאבתי את זה, לא יודעת, אבל לא יצא לי משהו מפואר מזה, לא משהו שראוי לילדה שלי, לא משהו שראוי לי, לזו שמדברת עם עצמה.

אמא בת שמונה

מאת : לימור לוי אוסמי

12 בדצמבר 20135 תגובות

מתוך לכל אמא, תחושות כלפי הילדים

היום לפני שמונה שנים הייתי בבדיקת מעקב 'הריון עודף' במחלקת מיון נשים בבית החולים עם צירים קטנים מהלילה, פתיחה שלוש, מתעקשת להשתחרר הביתה למרות ההפצרות להישאר ולזרז ו'ללדת כבר', רוצה לאכול קוראסון ולשתות קפה הפוך בבית קפה ולהיות כמה שיותר בבית, כי אני מרגישה שהלידה כבר קרובה.

קריסה אימהית

מאת : לימור לוי אוסמי

8 באוקטובר 20132 תגובות

מתוך אחרי לידה, איפה אני בתוך האמהוּת?, לכל אמא, קושי באמהות, רגשות אשם

ביום שישי האחרון הגעתי לקריסה אימהית.

מינון יתר של אמהוּת.

כזה שלא חשבתי שכבר יגיע, כי הרי אני כבר מודעת ודואגת לעצמי וכאלה.. אבל זה הגיע. גם אליי. כמובן שלא בפעם הראשונה.

מרגישה שאני מתחילה להיות קמצנית

מאת : לימור לוי אוסמי

23 ביולי 20138 תגובות

מתוך אמהות וקריירה, התבוננות, למידה, התפתחות, לכל אמא

מרגישה שאני מתחילה להיות קמצנית וזה לא בא לי טוב בכלל.

מבינה שזה שלב הכרחי הלא לתת מעצמי, כדי להגיע לאיזון, אבל זה רק במודעות שיש הבנה שזה שלב ותיכף יתאזן. בלב זה לא כיף בכלל.

אני מבינה, עדין לא לגמרי מרגישה, שאחרי שלוש שנים של נתינה ללא תמורה כספית, זה כבר לא מתאים לי יותר ולא עושה לי טוב. מבינה שזהו, כבר אי אפשר להמשיך ככה יותר, כי אחרת זה פשוט לא יוכל להימשך וחבל. זה יהיה ממש חבל.

ובינתיים, אחרי נתינה קיצונית, אני בסוג של קמצנות קיצונית. מחשבת כמה זה עולה לי (נפשית), מה זה גובה ממני (משפחתית), האם בא לי ומה התחשיב של זה.

ממש לא קל לי במקום הזה. קשה לי מאוד.

להחליט או להשקיט?

מאת : לי-את דנקר

3 ביולי 20130 תגובות

מתוך אמהות וקריירה, לכל אמא, מקצועניות מדברות

כילדים, הדילמה לא עסקה ב"מתי" אלא ב"איך". הדילמה נשארה במבנה הבסיסי שלה עם לוח זמנים מצומצם של מ"עכשיו לעוד רגע". ואז גדלנו ואיתנו גדל גם המבנה של הדילמה. ולדילמה הזו נולדו ילדים שקוראים להם 'התלבטות' ו'שוקלת'. הדילמה הפכה לגדולת מימדים, עד ששכחנו מי מנהל את מי, מי בא קודם למי או איך לעזאזל הגענו למצב שאנחנו אספני דילמות, שהולכים לפותרי דילמות, שהם בעצמם למדו את רזי הדילמה בכל מיני מקומות בעולם, מנהלים פורומים שלמים וקבוצות תמיכה בשם הדילמה.

רגעעע. זו כולה דילמה, ממתי היא הפכה לעיר?

די, נשברתי…

מאת : אמא אנונימית

11 ביוני 201310 תגובות

מתוך אחרי לידה, אמהות בחינוך ביתי, לכל אמא, עזרה ודאגה לעצמנו

חמותי לא צריכה לעזור לי עם הילדים כי אני "לא עובדת".

הזכות לבקש ולהתלונן נלקח ממני שהתחלתי להישאר בבית ו"לא לעבוד".

…אני עומדת ללדת בקרוב… ולא מוצאת את הכוח ללידה.. לא רואה את עצמי מטפלת בשלושה ילדים קטנים…. אני יודעת, זה נורא, אך הפתרון היחיד שמצאתי הוא לאחל לעצמי יומיים של שמירת הריון … כן, להיות בבית חולים בלי ילדים, רק מסביבי אנשים שיטפלו בי… ואפילו חולמת לקחת איזה ספר טוב… אוכל מוכן, משהי שמחליפה סדינים…. כרגע זה נראה לי ככה מושלם…..

פצפונת

מאת : ג'ני גיטלבנד

4 ביוני 2013תגובה אחת

מתוך גוף ומשקל, לכל אמא

אחד הרגשות הנפוצים שיש לנו מול אכילה, אוכל והגוף שלנו הוא בדרך כלל הביקורת. ביקורת מכאיבה, נוקבת, נוקשה ופוצעת. פיתוח מערכת יחסים עם הצרכים שלנו, הרצונות שלנו, החלקים והקולות השונים שקיימים בנו, יכולה להוות דלת להתבוננות והקשבה אמיתית פנימה. כאשר מתפתחת מערכת יחסים ביני לבין הגוף שלי, האכילה שלי ועוד חלקים שנמצאים בתוכי יש מקום לקשר, לסקרנות, לחקירה.

מהחומר אל הרוח (או: הדרך למימוש עוברת במספרה)

מאת : סשה חזנוב

4 ביוני 20130 תגובות

מתוך איפה אני בתוך האמהוּת?, לכל אמא

בתוך הסערה הפנימית הזאת, שהיא גם מאוד גופנית, אני שמה לב שכל חיי עומדים למבחן כלשהו, לבחינה מדוקדקת ומחודשת, לביקורת… האימהות שלי, העשייה המקצועית שלי ובעיקר וכנראה שמעל הכל – הנאמנות שלי לעצמי, לאני שנמצא שם תחת כובד משקלם של תפקידיי.

ואני שמה לב שאחרי גל הביקורת המתבקש, לו אני מאפשרת לחלוף בלי להעביר ביקורת גם עליו, עולה משהו אחר. עולה הפחד לגדול, הפחד לשנות עמדות, תפיסות, אמונות, הפחד להגדיר מחדש את הזהות, לקחת את הצעד הזה פנימה ובו זמנית החוצה על הספירלה שלי. ויחד עם כל אלה עולה גם ההתרגשות. ההתרגשות להיות. להתחדש במשהו מדויק ונכון יותר, להשיל את העור המקולף והסדוק ולהבריק החוצה עם גרסה יפה וזוהרת ממש. ואני משתעשעת ברעיון שמותר לי. שאני יכולה לעשות את הפרידה הזאת ולתפוס יותר מקום. להניח לכיווץ.

10 טיפים להצמחת כנפיים כדי שתוכלי "לעוף לכל הרוחות"

מאת : לי-את דנקר

7 במאי 20132 תגובות

מתוך אמהות וקריירה, התבוננות, למידה, התפתחות, לכל אמא, מקצועניות מדברות

כן.. אני יודעת, זה נשמע קצת אגרסיבי, אבל בנינו מי לא אומרת לעצמה אחת לכמה ימים, או פחות, "ססס.. בא לי לעוף מפה" או "דיי בא לי לעוף", או רק "אעע". אם גדלת בבית מאופק בלשון המעטה יתכן ותסתפקי בפנים אדומות, כיווץ שפתיים ובמקרים קיצוניים "שתיקה מכאיבה".

על חרטה: "אני מתחרטת שהבאתי את ילדיי לעולם"

מאת : לימור לוי אוסמי

28 באפריל 20130 תגובות

מתוך אחרי לידה, דיכאון אחרי לידה, מבט מקצועי, מקצועניות מדברות, תחושות כלפי הילדים, תחושות מגוונות אחרי לידה

על חרטה עדיין לא כתבו לי. על חרטה עדיין לא דיברנו. האם זה בגלל שחרטה על הבאת הילדים לעולם היא עדיין טאבו כזה גדול? האם זה בגלל שחרטה היא מילה כל כך גדולה, גורפת, דיכוטומית, שלמעשה מבטלת את הבחירה הכי משמעותית בחיים שלנו? בחירה שלא ניתן להימלט ממנה אלא רק להתמודד איתה בכאב?

חרטה על הבאת ילדים היא בעצם חרטה על חיים שלמים שהיו לנו, וזאת חרטה כואבת במיוחד, שורטת במיוחד, קשה כל כך לנשיאה ולהבנה, כמו רגש גדול ועוצמתי שלא ניתן בכלל להכילו. איך אישה שבוחרת לגדל את ילדיה יכולה לחיות בשלום פנימי עם רגש של חרטה על הבאתם לעולם?

נעים לי להכיר

היי, איזה כיף שהגעת.

מעכשיו אפשר להתעדכן בקלות בתכנים החדשים על ידי קליק אחד.

תלחצי כאן: https://bit.ly/2HXueCm

להיות אמא לתינוק ולהרגיש שאני ברכבת הרים

כשמה שעזר בעבר כבר לא עוזר כשאני אמא לתינוק

כלי יעיל להתמודדות עם רגשות אשם

רוצה לקבל את התכנים החדשים מהאתר?

שם (חובה)

דואר אלקטרוני (חובה)