השיר נכתב במהלך ההריון עם בני, נועם, ופורסם לראשונה בבלוג שפתחתי בקפה דה מארקר. לאחרונה שיכתבתי אותו בעקבות תהליך ריפוי וגדילה עוצמתי ומיוחד שעברתי עם שושנית לופו פייגנברג, מקימת עמותת 'אמהות ללא אמהות'.
כשזכיתי לשמוע שירים שהלחין, עיבד ושר טל אופק, חבר מהפייסבוק, הצעתי לו שילחין גם את השיר הזה והתוצאה המופלאה לפניכם.
זה היה כיף גדול עבורי לבחור ציורים אינטואיטיביים שציירתי במהלך העבודה עם שושנית ולהפוך אותם לקליפ שמלווה את השיר. התוצאה עבורי היא חגיגה של היותי אם, הן לבני והן לעצמי.
בני כבר בן שנתיים ושמונה חודשים. מאז הלידה אני כמהה לכתוב על הכאב של אובדן אם. של חווית הגדילה לצד אמא מעורערת, אומללה, דיכאונית, אלימה, לא יציבה.
וכל הזמן יש פתיל בתוכי שבוער וממגר. אולי זו אשמה. אולי גם בושה.
הדבר שהכי היקשה עלי יותר מהכל, עד כה, היה שפחדתי פחד-מוות להתבונן במראה הזאת שלי, מולה.
אני, מול אמא שלי.
אני בהחלמה אחרי ניתוח קיסרי, הכל כואב ובעלי ש"איים" שלא נוגע בילדה ולא מטפל, עזר לי מההתחלה, מבית החולים, ומאז הוא שותף פעיל בכל הטיפול בה.
ואז ניסיתי להניק ולא הצלחתי. נעזרתי באחות ועוד אחות ויועצת הנקה שממש ניסתה לעזור וניסינו הכל כולל פטמת סיליקון והילדה לא ינקה. טוב, אני עקשנית, לא מוותרת.
אמא יקרה, כבר שנים אחדות שאני יודעת שארשום לך את מה שמקנן/מתחולל בליבי, בחיי, בנשמתי, בעצמותיי, בגופי, במחשבותיי מאז שאת לא פה.
אמא, אני עצמי הפכתי לאימא ובכך הפכת לסבתא. הפז"מ האימהי שלי מתארך לו מיום ליום. הנכדה הגדולה שלך תחגוג את גיל 7 בקרוב מאוד והנכד הקטן יותר שלך, יהיה בן 4 בעוד חצי שנה בערך.
מאת : חגית מנדרובסקי
12 בנובמבר 20117 תגובות