את כולם הלידה הזו עניינה – לידת בזק של תאומים בשבוע מוקדם. "כבר אין זמן לאפידורל" אמרה הרופאה. רציתי לעמוד, לזוז – לא נתנו לי מפחד לצניחת חבל הטבור של התאום השני. הרופאה השכיבה אותי על המיטה, נגעה והרגישה את הראש. את המוניטור חיברו כבר ישר לגולגולת.
"תדחפי" היא אמרה.
"את יכולה" אמרו האחיות.
"אני לא יכולה" צעקתי אני.
בעלי מחזיק לי את היד. רעש והמולה ואני צורחת וצורחת (בקורס הכנה ללידה שלקחנו בהריון הראשון אמרו שזה עוזר). נזכרתי ביפעת חברתי הנהדרת שאמרה שלמילים שאנחנו אומרים יש כוח והחלפתי את הצעקות ב"אני יכולה!".
הרופאה המקסימה אמרה לי שבמקום לצעוק כדאי לי להוציא את האנרגיה ממקום אחר… היא הסתכלה עלי עם העיניים הטובות שלה, הצלחתי להתרכז רק בה בתוך כל ההמולה, דחפתי והופ, בשעה שש וחצי, שעה לאחר הכניסה למיון נולד איתמר. מייד לקחו אותו, שקלו אותו (1730), שיבחו את הרופא שעשה אולטראסאונד הערכת משקל מדוייקת. ביקשתי לנשק אותו – נתנו לי לנשיקה מהירה ומייד לקחו לפגייה.
תאומות – היא השוואה בלתי פוסקת. לא, לא של ההורים. שלנו. אחד מול השני, כל הזמן. השוואה שיוצרת לפעמים תחרות ולפעמים ויתור מראש. אם הוא כל כך טוב בזה, אני אפילו לא מנסה.
תאומות – היא חברות לעד, לטוב ולרע, אין שחרורים. אין התנתקות (גם אם לא נמצאים ביחד) .
תאומות – היא נחמה. תמיד יש מישהו שמבין על מה אני מדבר, תמיד יש מישהו שידע לנחם ולפרגן, תמיד יש מישהו שיראה את הדברים מהצד שלי.
רמזתי כבר בפוסט הקודם כמה התחלת ההורות וההנקה היתה קשה ומאתגרת. אני רוצה לספר לכם עליה, כדי שאמהות אחרות לתאומים תוכלנה לשתף – ואמהות עתידיות לתאומים ידעו בפני מה הן עומדות, אבל גם ידעו שזה ניתן לביצוע, ושזה כל כך שווה את המאמץ, ושלפעמים הגמישות היא המפתח להצלחה.
סיפור ההנקה שלי מתחיל למעשה בעובדה שחיינו באותו זמן בהונגריה, והוחלט שאלד בהונגריה. בשלב מוקדם יחסית בהריון, הבנתי שאני הולכת לניתוח קיסרי, תמרי היתה במצג רוחבי והיה ברור שהיא לא זזה משם, כי אין לה לאן.
מאותו הרגע, התחלתי לחפש בצורה אובססיבית ממש חומר על הנקת תאומים.
הפוסט הזה הוא הפועל היוצא המחשבות של האלו, ואני מצטערת אם זה יצא מבולגן. היה לי הרבה מה להגיד, בבת אחת. כי מה שמיוחד בהורות הזו שהיא מיד מגדירה אותך. מעולם לא נולד לי ילד בכור יחיד, ולכן אני לא יכולה להשוות, אבל התאומות היתה הדבר שהגדיר אותנו בתחילת דרכינו ההורית. אני זוכרת שכל ססמא שהתבקשנו לתת (בנק, אינטרנט וכדו') היו מורכבות איכשהו מהמילה תאומים. לא דיברנו או נשמנו שום דבר אחר חוץ מהתאומים והתאומות. כבר לא היינו מיכל ואביב, היינו אמא ואבא של יואב ותמר.
עד היום, כשכבר יש לי את אביגיל שלי – והיא בת 4.5, ביתנו הקטנה, ההורות לתאומים היא אחד הדברים הראשונים שאספר על עצמי, וההורות לתמר ויואב היא אחד הדברים שמובילים את חיי הפרטיים והמקצועיים. לא סתם בחרתי למקד את ייעוצי השינה שלי בתאומים ואת ליווי הלידות שלי גם.
מאת : אפרת פלדמן
20 בדצמבר 20116 תגובות