אמהות וקריירה
קטגוריות נוספות בנושא אמהות אחרי לידה:
רגע קטן, אבל כל כך מדהים… שהביא לכל כך הרבה מחשבות…
לפני כמה זמן ישבתי על הרצפה ושיחקתי עם תינוקי שלי, יש לו כמה צעצועים שעדיין לא בדיוק יודע מה לעשות איתם, אז או שמאבד עניין או שמוצא להם שימושים חדשים…
אחד מהצעצועים האלה הוא מוט חישוקים שבלחיצה על הכפתור בראשו, גם מנגן ומהבהב באורות. יום אחד תינוקי השתעשע בצעצוע, וכשהמנגינה והאורות פסקו, ניסה להבין איך להפעילם שוב, ואז… הסתכל עליי ובא אליי, הושיט את ידו הקטנה עם הצעצוע מתוך ידיעה וביטחון מלא שאמא (אני!) תדע איך לסדר ולהפעיל שוב את המנגנון….
בימים האחרונים אני שמה לב לתחושה חדשה אצלי. לטוב, ממש טוב.
כמובן שעכשיו מתבקש להוסיף את כל החמסות הנמצאות ביקום בתוספת של שום בצל וכל מיני. כשאני מתוודה על הטוב הזה, פתאום צץ לו גם רגש כזה שמת מפחד שברגע שאני אתוודה שטוב עכשיו, משהו יבוא ויטרוף את הקלפים. פחד..
ובאמת, אני מרגישה בימים האחרונים תחושה שחדשה לי. אין משהו במציאות שהשתנה באופן דרמטי בימים האחרונים, אך התחושה הפנימית השתנתה. גם היא לא השתנתה באופן דרמטי, אבל היא התפתחה קצת ופתאום, זה כמו שינה את הכל. פתאום טוב. הטרדות נשארו אותן טרדות, היום יום נשאר אותו יום יום והכל בעיקרון אותו דבר, אבל משהו בי יותר רגוע, יותר שלו, יותר טוב.
לאחרונה אני קוראת לא מעט מאמרים וטורי דעה המבקרים אותנו, האמהות העובדות. והחלטתי לשתף את הדעה שלי בעניין.
את אופיר שלי הכנסתי למשפחתון בצער רב בגיל 4 חודשים. לא כי רציתי, אלא כי לא הייתה לי ברירה. משיקולים כלכליים הייתי חייבת לחזור לעבוד ולעזור בכלכלת המשפחה.
לצערי, אנחנו לא חיות היום במדינה סוציאליסטית מתוקנת כמו אוסטריה שבה לאמהות יש את הפריווילגיה להיות עם הילד עד גיל 3, ואחר כך לחזור לעבודה (ו3 שנים לקבל משכורת מהמדינה). אז אני משתתפת בהפגנות ודורשת "צדק חברתי" אבל יודעת שכרגע המציאות שלי היא כזאת ואיתה אני חייבת לנצח. אז קודם כל, לכל המבקרות, אני אודה לכן אם לא תדרכו על יבלות רגשות האשם שלנו 
.
האמא שאני שואפת להיות אמא כזאת שתמיד פנויה לילדיה. כזאת שמניקה עד כמה שאפשר, כזאת שמחזיקה קרוב, כזאת שרואה כל צעד חדש בהתפתחות במו עיניה.
כזאת שמלמדת את ילדיה הכול, כזאת שמתווכת להם תמיד את העולם הגדול והלא מוכר.
כזאת שמכינה בעצמה את האוכל שהילדים אוכלים, כזאת שבעצמה אחראית על ניקיון וסדר בבית, ועל לוח הזמנים של הילדים.
בינתיים אני כזאת כבר חצי שנה. אני אמא לתינוקת אחת קטנה. זה קשה אבל אני שמחה שאני מצליחה. מקווה שאמשיך להצליח גם כשזה יהפוך למאתגר יותר.
לפני 3 וחצי חודשים ילדתי את בתי השנייה מיקה. כל ההריון והלידה שלה היו בעצם תיקון לכל מה שעברתי עם דניאלה. הכל הלך כל כך חלק והיא כזו ילדה טובה ושקטה שבאמת הפעם הגעתי להחלטה ואחרי 15 שנה התפטרתי ממקום העבודה. החלטתי שהפעם אני רוצה לגדל את הילדה שלי, לראות אותה צומחת , לראות את ההיפוך הראשון שלה, את השן הראשונה שמתחילה לבצבץ, את המילה הראשונה ואת הצעד הראשון. לא רציתי שוב לחוות את הגדילה שלה מיד שנייה, שהיא אמא שלי אבל עדיין היא לא אני.
הצלקת של הניתוח עדיין כואבת לי. אלה היו השלושה וחצי חודשים הקצרים ביותר בחיי.
זה עבר לי כל כך מהר, שאני עדיין חושבת לפעמים איך למשוך כמה שיותר זמן עם הצירים בבית, עדיין מעבירה בראש שוב ושוב את סרט הלידה שלי שהתגלגל לו לא בדיוק בצורה שתכננתי.
עוד אפילו לא הספקתי להתארגן על מנשא. כל כמה ימים אני מנסה מנשא אחר, עדיין לא בטוחה בדיוק איזה הכי נוח לי.
אני גם לא בדיוק יודעת עדיין מה בא לי לעשות בחופשת לידה – קניונים, בתי קפה, מפגשי אימהות… עוד לא ממש החלטתי והופ… אוטוטו זה כבר נגמר.
יקרות, השעה עכשיו כמעט 3 לפנות בוקר. קמתי מהמיטה כדי לכתוב לכן..
הדברים שכתבתן על הפוסט האחרון שלי נגעו בי כל כך עמוק, שהייתי צריכה כמה ימים כדי לשהות עם התחושה שהיתה בי. איזה ימים מופלאים אלו היו.
אני כותבת ועולות בי דמעות של התרגשות. התרגשות על המתנה שקיבלתי על זה שאתן בחיי, אפילו שאת רובכן לא מכירה באופן אישי מעבר לווירטואלי שלנו, כאן. באמת מרגישה ברת מזל על המתנה הזאת , התמיכה הזאת, ההבנה הזאת, הרצון הבאמת כן לעזור ולהיות איתי בתהליך. אתן מדהימות- המון תודה !
הקדמה: לאלו מכם שאינן יודעות את עלילותיי בעיר הגדולה (חיפה ), אקדים ואומר שמזה כשנה אני בתהליך של כיוונון מקצועי, שבו עזבתי את מה שהיכרתי והחלטתי בערך לצעוד אל הלא נודע. בדרך פגשתי, ממש לא במקרה, את גישת ההתמקדות הנפלאה שעשתה לי פלאים והתחלתי לדבר בשפת ההתמקדות לאורך תהליך ההתפתחות המקצועית.
הדברים שכתבתי היום הם חלק מהתהליך וכתובים ב'שפת ההתמקדות', שהיא בעצם שפה מקבילה שלי היום, שפה שמתייחסת לכל הקולות והחלקים שעולים בי, תוך הבניית נוכחות של קבלה, אמפתיה וסקרנות לגביהם. בתוך התהליך המקצועי, אני עושה צעדים קטנטנים בכל פעם, תוך התייחסות למה שמבקש את ה'צעד הבא' המקצועי. כך התהליך מתפתח, מצעד אחד לשני.
אז הנה, היום יש לכן חלון הצצה לתהליך ולמעשה, אתן חלק חשוב ממנו היום..
נולדתי תאומה- לאח תאום ואיש מדהים. יודעת היום שבחרתי בדרך של שיתוף כבר מהרחם- באתי לעולם ונפשי שלובה בנפש נוספת. במהלך חיי פגשתי נשמה משלימה- האיש שיחדיו אנחנו חצי שנות דור- והוא החבר הכי טוב שלי. אם היו שואלים אותי כשהייתי קטנה: מה תרצי להיות כשתהיי גדולה? הייתי אומרת : מורה ! –במובן של להורות דרך, להעצים , ולדעת
כשהייתי איתו, הרגשתי שאני מזניחה את העבודה, את הלקוחות שצועדים אתי באופן קבוע, את מה שמתרחש בתחום עיסוקי החי והדינאמי, ויותר מכל, חששתי כל הזמן שאני מחמיצה את המוזה שלי, שהייתה חמקנית מתמיד. מנגד, כשעבדתי, הרגשתי שאני עושה לי ולבני עוול כשאני לא לוקחת חלק בכל רגע נתון בדמותו המתפתחת, שקורמת עור וגידים שם בסלון. עם המטפלת.
מאת : הכי אמיתית
6 בדצמבר 201111 תגובות