אמהות אחרי לידה משתפות
קטגוריות נוספות בנושא אמהות אחרי לידה:
זהו, הגיע הזמן לכתוב.
המון מחשבות מתרוצצות לי בראש בזמן האחרון. עם כל מחשבה אני מתארת לעצמי כיצד אפתח אותה לרשומה אמיתית, כזו שמצליחה לעניין מספיק אנשים. בכל פעם מחדש אני דוחה את הישיבה מול המחשב בטענה שאין זמן, ואין מספיק מה לומר ולחדש. הרי כולנו עוברות פחות או יותר אותו הדבר.
האמת היא שאני תמיד מרגישה מאוימת מביקורת פוטנציאלית שעלולה להגיע מכיוונים לא צפויים. בייחוד לגבי הכתיבה שלי, הדברים שאני בוחרת לשתף, הרגשות שאני מתרגמת למילים, האמת הפנימית שלי כשהיא חשופה על הדף. בלי לשים לב אני בורחת למקום הבטוח שלי עמוק בבטן שהולכת ומתנפחת ממילים וביטויים וחוויות שאני עוברת כאמא. המקום הבטוח שלי הוא אשליה אחת גדולה. הבריחה שלי אליו יכולה להיות זמנית בלבד, כיוון שגם לבטן יש קיבולת ולרגשות יש דרכים מתוחכמות לפרוץ החוצה.
הפעם אזרתי אומץ והחלטתי לשתף אתכן ברגשות ובתחושות שלי.
היום הספקתי לחזור הביתה מהעבודה בדיוק לשעת ההשכבה. כל כך שמחתי שהוא עוד ער, בזריזות חלצתי נעליים, הקראתי לו סיפור ושכבתי לידו במיטה, צמודים צמודים, מכוסים בשמיכה פוך חמימה בערב קפוא שכזה ובעוד נשימתו הופכת שקטה ועמוקה ואני נצמדת, מסניפה את הריח שלו, מלטפת את שיערו ונרגעת יחד אתו מיום ארוך, ליבי מתרחב עד לאין סוף ואני חושבת לעצמי כמה אני אוהבת את הילד הזה, הילד המופלא שלי.
מתי זה בדיוק קרה, מתי התאהבתי? אני לא יודעת להגיד, אבל זה בטח לא קרה ברגע הלידה…
אחרי הלידה הראשונה, אמרתי שקשה לי לקרובות אליי, שאמרו שגם הן הרגישו כך ובזה זה נגמר. לא עיבוד התחושות ולא שיתופים ואני חשתי כישלון. חלק מהתחושות אפילו לא שיתפתי, כי הרגשתי שאין מי שיבין לליבי.
הלכתי לקבל יעוץ חיצוני ואובחנתי כסובלת מדיכאון אחרי לידה.
מכאן הדרך היתה קלה יותר, מחד קיבלתי טיפול שמאוד עזר לי, ומאידך מהחברה (משפחה חברים), קיבלתי תמיכה, הבנה ושיתוף.
כאשר נפגשתי עם קבוצת נשים כדי לספר להן על דיכאון לאחר לידה ועל המקרה הספציפי שלי, נשאלתי האם אני חושבת שאם הייתי מקבלת את התמיכה והשיתוף בזמן, האם לא הייתי נזקקת לעזרת תרופות למשל.
עניתי שאני חושבת שכן, שייתכן והתחושות אותן חוויתי היו נשארות ברמה כזו שאפשר היה להתמודד איתן עם תמיכה ושיתופים של נשים אחרות. אבל לצערי השיח על התחושות שחשות נשים לאחר לידה אינו שיח פתוח ולכן כל אחת חושבת שתחושותיה הן שלה בלבד וזה מוביל להסתרה והלקאה עצמית.
לפני שנה התחלתי לכתוב. מאז הכתיבה היא עוגן עבורי.
בזכות הכתיבה המחשבות לא "סתם מתרוצצות בראשי". אני מוצאת את עצמי לפעמים במקלחת או בזמן נהיגה (בערך הזמנים היחידים הפנויים למחשבות) מסדרת את המחשבות. מכינה אותן לכתיבה. בוחרת מילים, מחליפה אותן בטובות יותר, מדויקות יותר. משננת שוב ושוב כדי שאזכור מה רציתי לכתוב.
בזכות הכתיבה קל לי יותר להבין את המחשבות שלי. אני לא רק חושבת אותן. אני ממש מעבדת אותן. מנסה להבין אותן.
בזכות הכתיבה אני מתרוקנת. לפעמים אני כותבת את העצבים שלי. את העצב שלי. את השמחה שלי. את האהבה שלי. יושבת מול המחשב ומזילה דמעות, או מחייכת או צוחקת.
ואז נולדת.
הלידה שלך, היא החלום הרטוב של כל יולדת.
יצאת מהר ובקלות ועם קשר בחבל הטבור.
אפסיות החיים. הקשר הזה סימן לי את כל מה שיכולה היה לקרות ותודה לאל לא קרה, אבל אני לא ממש הצלחתי להתמודד עם שבריריות החיים.
הנושא העסיק אותי.
מה זה אומר?
מה ההשלכות?
האם בגלל זה נולדת קטן? (קילו פחות מהאחים שלך).
מסביבי אף אחד לא התייחס לזה ברצינות. לא בתינוקייה ולא אחר כך.
הבוקר כשהילה התעוררה והעירה אותי, הייתי עצבנית כל כך.
לא הצלחתי לראות עד כמה היא חמודה וחייכנית. רק רציתי לישון. וכמובן שזה לא קרה… אחרי שעה ארוכה של ניסיונות כושלים לחזור לישון, רועי, בעלי, לקח אותה איתו לסלון.
נשארתי לבד בחדר. בכיתי.
במקום להרגיש שהוא מנסה להקל עליי, הרגשתי שאני בעונש. המחשבה שעברה לי בראש שוב ושוב הבוקר – "אין לי שליטה". אין לי בחירה. בנוגע לשום דבר.
אני מרגישה שהחיים סוחבים אותי. שאני לא מחליטה שום דבר. שאני נגררת, נשלטת, חסרת חוט שדרה. סדר היום שלי נקבע ומנוהל על ידי אחרים. וזאת כל כך לא אני…
גם הדברים שבנוגע אליהם אני מביעה עמדה נחרצת, שאכפת לי מהם, הם לא דברים שקשורים לטובתי האישית. הכול קשור רק לטובתה של הילה. כאילו אין לי אינטרסים משלי יותר. אני כאן רק בשבילה, ורק בשביל האינטרסים שלה.
אני עומדת באמצע מחלקת התינוקות בחנות גדולה עם בני הקט צורח על הידיים ומסתכלת על שברי חיי הקודמים מפוזרים על מדפי הלבשה תחתונה ועיצוב הבית.
הדברים האלה חדלו להתקיים אי שם במהלך החודשים האחרונים והצטמצמו למבצעי חיתולים, שוברי הנחה למגבונים לחים ואוברולים לקיץ. וחבל, מכיוון שבחיי לא היה מזיק לי לעשות סיבוב בשאר המחלקות ולנסות למזער את דמותי כקלישאה המהלכת על שתיים של "פלטו עלי ולא ישנתי חודשיים".
האשליה של אימא מאושרת, מצוחצחת ומגולחת למשעי, המצוידת בסבלנות של אחת תֶרזה שכבה מנופצת לרגליי, בעודי דורכת עליה שוב ושוב בניסיון להרגיע את העולל שונא השופינג שלי, גם אם השופינג בשבילו. עצם המחשבה שאין שום שופינג אחר באופק או ששופינג זה מה שנותר לשמירה על שפיותי היא התגלמות הפרדוקס של חיי הנוכחיים.
כן, שמחתי לגלות שלעמוד כך בפרהסיה קבל עם ועדה עם חיתול מלוכלך, ילד המאדים מבכי, מבט עייף ומיוזע, לא מטריד אותי כפי שחשבתי שיקרה. אני תמיד יכולה לזקוף את זה לזכות שעות המדיטציה הארוכות טרום ההורות, לזכות הבגרות הנפשית או שפשוט להודות שיש משהו באימהות שמפנה את כל הביקורתיות החיצונית על פיה ומצמצם אותה לכדי התפקוד האימהי נטו, לביקורת העצמית המשובללת פנימה שמשאירה את העולם החיצון להתנהלותו בלעדייך. תחושה מוזרה להרגיש חופשיה בו ברגע שבו את הכי מגויסת עד המשאב האחרון שבך…
לולא היוהרה או האשליה (שהרי הן בכל מקרה אחיות תאומות) של "לא אהיה כמו כל האימהות האלה", הייתי מצליחה לראות
הכוחות שלי….
אני צריכה לאגור כוחות ולא יודעת כיצד, אני אמא לכל החיים וזאת הבנתי מיד , לעיתים אני מרגישה שכולנו אמהות חד הוריות, הכל מוטל על הכתפיים שלנו, התינוקת, הבית, הסידורים, העבודה, החיים האהבה, המראה האוכל הכל, ואין אין עזרה.
פעם היו גרים יחד בשכונות וכולם עזרו לכולם והסבתות היו שם לטפל לשמור ולתמוך .והיום…..הסבתות עובדות עצמאיות , יש להן לו"ז צפוף ואנו נותרנו לבדנו, מנסים לאגור כוחות , לשאוב כוחות ויחד עם כל זה לתת לקטנה שלנו {בת 10 חודשיים} את כל האהבה והיחס החם שניתן לתת.
הכל התחיל אי שם בדצמבר 2008. איך שסיימנו לקיים יחסי מין הרגשתי/ידעתי שנקלטתי. אל תשאלו אותי איך, זה לא קרה לי בהריונות הקודמים. זה קרה לי רק בזה וזה היה מבורך ולא מבורך באותה מידה. ההריון הזה היה מתוכנן, מאוד מתוכנן התזמון פחות. הייתי צריכה עוד חודש להבשיל עם הרעיון, להתרגל אליו, לרצות בו בנשמתי ולא רק במוחי, אבל לא היה לי את החודש הזה.
הייתי בתקופה לא טובה בחיים שלי. אחרי חודשיים מאוד אינטנסיביים של עשייה וחופש של הילדים, התרסקתי התרסקות שאני לא מכירה ולא הייתי מוכנה לה ולא ידעתי להתמודד איתה ולתוך ההתרסקות הזו נכנס ההריון.
המחקרים סיפרו לי, שאחת הסיבות לדיכאון בהריון זה הריון לא מתוכנן (http://www.ncbi.nlm.nih.gov/pubmed/20096252)- אז הנה סיבה מס' 1. או אולי זו בעצם סיבה מס' 2, כי באותה תקופה- רגע לפני ההריון וכמובן שגם בהריון הפרנסה שלי נפגעה באופן קשה. התרסקתי עסקית וזה ערער דברים בתוכי.
כשאני שומעת על אישה אחרת שיש לה תינוק שנולד לפני 7 חודשים, זה כבר לא נשמע כמשהו טרי כל כך. או-קיי, יש לה ילד קטן, אבל זה נשמע כבר כמו מספיק ותק בשביל להיכנס כבר לאיזושהי שגרה שכוללת בה את כל המיומנויות הקשורות באימהות לתינוק, על הטיפול בו, הבנת צרכיו, חזרה לעיניינים ולתפקוד רגיל.
אבל כלפי עצמי, אני ממש לא מרגישה שזה המצב אצלי. מרגיש לי עדיין ממש טרי.
ראשית, עניין הלידה. אני עדיין "מדממת" את הלידה שלי. לא עוזבת אותי התחושה שהיה צריך להיות אחרת, שיכולתי לפעול ולעשות דברים בצורה שונה, והלידה היתה יכולה להיגמר כמו שרציתי. אני עדיין מריצה בראש תסריטים של "מה אם…" והנושא גם עולה אצלי בחלומות – פעם אני חולמת שאני בלידה אך לא חשה כאבים, פעם אני חולמת את עצמי בדין ודברים עם הצוות הרפואי בלידה, וממש היום חלמתי שאני יולדת ולא מצליחה לזכור מה השם שרציתי לבחור לבני.
מאת : ניצן רדזינר
18 בפברואר 20128 תגובות