אמהות אחרי לידה
קטגוריות נוספות בנושא אמהות אחרי לידה:
אני עומדת לכתוב על נושא שלפעמים מביך לדבר עליו. כמו לדבר על כמה אני מרוויחה בשיחת סלון רבת משתתפים, זה מביך במיוחד כשאת יודעת שזה ממש לא הרבה.
בדידות.
הכל התחיל בסוף שבוע אחד, בו שכבנו לנו על הגב במיטת הנוער הנשכחת שלי בבית הוריי. התבוננו בתקרה הלבנה והתחלנו לחלום חלומות. אני אמרתי שבגיל 25 אני רוצה להיות נשואה. אתן הסכמתן, מה זאת אומרת? בגיל 16 כל מה שמעל 20 נשמע מבוגר כל כך. דיברנו על כמה ילדים נרצה ואיך יראה בן הזוג והיו לנו תכניות רבות בדרך למטרה הנכספת.
נאיבי? אולי.
במהלך ההריון הראשון שלי, מצאתי עצמי מקיימת שיחה אגבית למדיי עם המדריכה שלי במקום העבודה. היא התעניינה בתום לב בשלומי, ובמיוחד בחוויה שלי כאשה הרה. אני, כרגיל, ברגע שזיהיתי את "מבט הפסיכולוגית" החומל והמבין שבעיניה, הפעלתי באוטומטיות את בלוטת הדמעות ופרצתי בבכי. מהיכרותה איתי אני מניחה שהיא לא הייתה מאד מופתעת. כמו פסיכולוגית טובה, היא קפצה על המציאה וכמובן עודדה אותי לשפוך את ליבי. לא הייתי זקוקה ליותר ממילת עידוד, ושפכתי. בכיתי על כל מה שאני עוד רוצה לעשות ומי יודע אם עוד אעשה.
התייפחתי על החלומות שלי להמשיך ללמוד, לעבוד, לפתח התמחות עצמאית, לטייל טיולים ארוכים בעולם, לבלות זמן איכות עם בן זוגי ועם חברותיי. מיררתי על החופש ועל העצמאות שלי שהיה נראה לי, שהנה, עוד רגע קט והם יהפכו למזכרות רחוקות מהחיים שלפני ההורות. ממחטות הטישו עשו דרכן מהקופסה המהודרת שעל השולחן אל פניי למודי הסבל והייסורים בזו אחר זו. כל אותה עת, ישבה מולי המדריכה, הבעה שלווה נסוכה על פניה הרעננים, והיא מוכנה להכיל עוד ועוד ממטר הדמעות.
פרספקטיבה היא חיה מוזרה, זיקיתית, זוויתית משהו… בעיקר כשזה נוגע להורות, כך אני מגלה. לילדודס יש יופי של דרך לשמור לי על פרספקטיבה שתהיה מדויקת יותר ולהתפעל מדרכיו הנסתרות של זה שברא את כולנו ואת הכל ומדרכינו שלנו.
רוב הסיכויים ובעיקר מהיכרותי עם הורים רבים, חברים, מכרים, שאם בוקר אחד מבשרים להם שעליהם לשים את שגרת יומם בצד, על שלל העיסוקים וההתחייבויות ולהיות בבית עם ילד חולה לזמן בלתי מוגבל, הרגשות הראשונים שיעלו יכללו, ככל הנראה, תסכול, לחץ או ייאוש מקדים ומעל העל – דאגה. הידיעה שתשודר במבזק החדשות היומי של הראש תהיה דרמתית – יציאה משליטה, שיבוש, שיבוש, שיבוש, אי וודאות, התארגנות מחדש… שבר.
מיתוס האימהות מדבר על קיומה של אמא טובה ואמא רעה. הפסיכואנליטיקאית והפסיכותרפיסטית מלאניי קליין הגדירה אמא טובה כאמא שמוכנה למלא תמיד את צרכיהם של ילדיה, מקריבה מעצמה ללא גבול למענם ונמצאת איתם תמיד.
לעתים, כשאנחנו חושבות שאנחנו לא עונות על ההגדרה של אמא טובה אנחנו מתמלאות ברגשות אשמה. מה הסיבה לכך?
אופן הגידול של בנות ובנים שונה בחברתנו. כחלק מהשוני, אנו כנשים גדלות תחת הציפייה שנהפוך יום אחד לאימהות. הדגש שמושם הוא על כך שנהיה אמהות טובות. מבחינת ציפיות החברה מאתנו, לא כל-כך משנה איזו קריירה ניצור לעצמנו, כל עוד נשים את האימהוּת שלנו בראש סדר העדיפויות ונביא לעולם את מספר הילדים המקובל בחברה מעודדת-הילודה שלנו.
במהלך חיינו, אנו מפנימות את הציפיות הללו מאתנו ומציירות לעצמנו תמונה די שלווה של איך תראה מציאות חיינו כשנהפוך לאמהות. אמהות לפעמים מספרות לי שעד הלידה דמיינו את עצמן יושבות כשתינוק מלאכי מונח לידן על הספה והן בענייניהן.
לכבוד יום הולדתי ה- 30, ביקשתי וקיבלתי סדרת טיפולים במגע.
טיפולים מותאמים אישית, שיש בהם דגש מאוד גדול על הקשבה של המטופלת והמטפלת לגוף.
בהתחלה זה היה לי מוזר. הרגשתי שאני כופה על עצמי סיטואציה שלא ממש באה לי באופן טבעי.
ובפעם השלישית פתאום הרגשתי "קליק". הגוף שלי ואני, כמו שני חלקים של פאזל, התחברנו.
זה הדהים אותי וגרם לי לחשוב המון על הגוף שלי ואני, על מערכת היחסים שיש בינינו עכשיו, לעומת פעם.
אני אוהבת מאוד את הגוף שלי עכשיו. אני מרגישה מחוברת אליו יותר מאי-פעם. אני כל כך מעריכה אותו על מה שהוא יודע לעשות. אני מעריצה שלו. ואני לא לוקחת אותו כמובן מאליו.
כסף הוא אחד הנושאים החשובים ביותר בחיינו, וכזה שמאוד קשה לנו לדבר עליו. אם נעמיק אל תוך "מערכת היחסים שלנו עם כסף" נוכל לגלות שהיא משקפת לנו את מערכת היחסים שלנו עם עצמנו.
כסף הוא ללא ספק אחד הסממנים להגדרה עצמית בחברה המערבית. הוא מהווה הערכה חברתית עבורנו האם אנחנו מספיק מוכשרים, מספיק "שווים", האם נזכה להערכה, ויותר מכך האם יהיה לנו עתיד ראוי..
כסף הפך להיות כל כך משמעותי עד כי אין אנו יכולים לשרוד בלעדיו. ללא כסף אין לנו הערכה וכמעט שאין בימינו זכות קיום. הוא הופך להיות נושא השיחה המרכזי בכל בית גם אם לא מדברים עליו בכלל, ונותנים לדברים פשוט לקרות.
נועדתי להיות אמא.
אני מאוהבת בגוף שלי בזמן ההריון, אני מתרגשת מהחיים הגדלים בתוכי, מהתנועות הקטנטנות והגדולות. אני מדמיינת את הפרי שלי, מחכה שהוא יוולד ואני אוכל לחבק, לנשק, להריח, לדבר ולאהוב את הנשמה היפה שקיבלתי במתנה.
ההתחלה קצת קשה. למה אתה בוכה? רעב? עייף? כואב? אני לא יודעת מה אתה רוצה. אני לא מבינה מה אתה מנסה להגיד לי. ואתה מלמד אותי. מלמד אותי להקשיב, מלמד אותי להבין. זורקת את כל הספרים ושנינו לומדים לאהוב אחד את השנייה. אני רוצה להיות כל שנייה לידך. להצמיד אותך לליבי, ולנשום.
זהו, הגיע הזמן לכתוב.
המון מחשבות מתרוצצות לי בראש בזמן האחרון. עם כל מחשבה אני מתארת לעצמי כיצד אפתח אותה לרשומה אמיתית, כזו שמצליחה לעניין מספיק אנשים. בכל פעם מחדש אני דוחה את הישיבה מול המחשב בטענה שאין זמן, ואין מספיק מה לומר ולחדש. הרי כולנו עוברות פחות או יותר אותו הדבר.
האמת היא שאני תמיד מרגישה מאוימת מביקורת פוטנציאלית שעלולה להגיע מכיוונים לא צפויים. בייחוד לגבי הכתיבה שלי, הדברים שאני בוחרת לשתף, הרגשות שאני מתרגמת למילים, האמת הפנימית שלי כשהיא חשופה על הדף. בלי לשים לב אני בורחת למקום הבטוח שלי עמוק בבטן שהולכת ומתנפחת ממילים וביטויים וחוויות שאני עוברת כאמא. המקום הבטוח שלי הוא אשליה אחת גדולה. הבריחה שלי אליו יכולה להיות זמנית בלבד, כיוון שגם לבטן יש קיבולת ולרגשות יש דרכים מתוחכמות לפרוץ החוצה.
הפעם אזרתי אומץ והחלטתי לשתף אתכן ברגשות ובתחושות שלי.
היום הספקתי לחזור הביתה מהעבודה בדיוק לשעת ההשכבה. כל כך שמחתי שהוא עוד ער, בזריזות חלצתי נעליים, הקראתי לו סיפור ושכבתי לידו במיטה, צמודים צמודים, מכוסים בשמיכה פוך חמימה בערב קפוא שכזה ובעוד נשימתו הופכת שקטה ועמוקה ואני נצמדת, מסניפה את הריח שלו, מלטפת את שיערו ונרגעת יחד אתו מיום ארוך, ליבי מתרחב עד לאין סוף ואני חושבת לעצמי כמה אני אוהבת את הילד הזה, הילד המופלא שלי.
מתי זה בדיוק קרה, מתי התאהבתי? אני לא יודעת להגיד, אבל זה בטח לא קרה ברגע הלידה…
אחרי הלידה הראשונה, אמרתי שקשה לי לקרובות אליי, שאמרו שגם הן הרגישו כך ובזה זה נגמר. לא עיבוד התחושות ולא שיתופים ואני חשתי כישלון. חלק מהתחושות אפילו לא שיתפתי, כי הרגשתי שאין מי שיבין לליבי.
הלכתי לקבל יעוץ חיצוני ואובחנתי כסובלת מדיכאון אחרי לידה.
מכאן הדרך היתה קלה יותר, מחד קיבלתי טיפול שמאוד עזר לי, ומאידך מהחברה (משפחה חברים), קיבלתי תמיכה, הבנה ושיתוף.
כאשר נפגשתי עם קבוצת נשים כדי לספר להן על דיכאון לאחר לידה ועל המקרה הספציפי שלי, נשאלתי האם אני חושבת שאם הייתי מקבלת את התמיכה והשיתוף בזמן, האם לא הייתי נזקקת לעזרת תרופות למשל.
עניתי שאני חושבת שכן, שייתכן והתחושות אותן חוויתי היו נשארות ברמה כזו שאפשר היה להתמודד איתן עם תמיכה ושיתופים של נשים אחרות. אבל לצערי השיח על התחושות שחשות נשים לאחר לידה אינו שיח פתוח ולכן כל אחת חושבת שתחושותיה הן שלה בלבד וזה מוביל להסתרה והלקאה עצמית.
מאת : ניצן רדזינר
19 במרץ 20126 תגובות