לידה טבעית
"אחרי שעברתי לידה אני מרגישה שאני מסוגלת להכל בחיים", משפט שאני שומעת מנשים רבות וגם אני מצטרפת אליו. כל פעם שאני מקדישה מעט זמן להיזכר בלידה של בתי אני שמה לב שמשהו מאד מעניין קרה לזיכרון של הכאב עצמו. אני זוכרת אותו ובאותה מידה לא. הוא כמו עננה אנרגטית סביב גופי. אני יכולה לחשוב עליו ולזכור את מה שאמרתי ועשיתי תוך כדי הצירים ותחושת הכאב העצומה. אני זוכרת שלא האמנתי שיש כאב כזה, אני זוכרת שתפסתי לבעלי את כף היד חזק חזק כאילו הוא בעצמו יכול לעזור לי להחזיק את הכאב שלי. אני זוכרת שנשבעתי שלא אלד יותר, ששאלתי את המיילדת אם זה נורמלי שכואב כל כך או שמשהו לא בסדר איתי. ופעמים רבות שאלתי את בעלי איך זה יכול להיות שאני לא מצליחה שלא להזדהות עם הכאב. ובעלי שעונה לי, 'אל תברחי ממנו, אל תברחי מהכאב, תקבלי, אי אפשר לברוח מהגוף עכשיו'. והנה עוד גל שוטף אותי בזיעה קרה.
אגתה כבר בת 9 חודשים. היא ערנית וסקרנית ונראה שהיא יודעת מאד מה היא רוצה וצריכה. את זה כבר חשתי בבטן. ידעתי שיש לה אישיות חזקה. איך? התנועות שלה היו מאד מפוקסות. כשלא אהבה משהו, כמו מוסיקה חזקה או ריח סיגריות, הייתה בועטת מבפנים, כשרצתה שאוכל משהו או אשתה, הייתה מתנועעת בחוסר נחת ומעירה אותי באמצע השנה כדי לאכול. כשעמדתי קרוב מדי למערבל כדי להכין עוגה, היא סימנה לי בברור, שהרעש חזק לה מדי ושאתרחק.
איך הבנתי מה היא אומרת או צריכה ממני? התחושה הייתה שהיא מדברת איתי בלי מילים. לא הייתי צריכה לנחש או לנסות להבין. זה היה חד וברור. זו לא הייתי אני שחשבתי עבורה, אולי זה לא נעים לה, היא פשוט דיברה איתי.
אני מנסה לחזור אחורה להחלטה שלי ללדת בבית ואני שואלת את עצמי, אז מי בעצם עשתה את ההחלטה הזאת, אני או היא? אף פעם לא חלמתי או דמיינתי ללדת בבית. לא הכרתי אף אחת שילדה בבית. אמא שלי אחות בבית חולים והדרך לבית היולדות באיכילוב היה די ברור עם כל הקשרים שיש לנו שם. אך הסיפור שלי מוביל אותי לאיטליה, שם חייתי בארבע שנים האחרונות, שם התאהבתי, הריתי וילדתי.
את כולם הלידה הזו עניינה – לידת בזק של תאומים בשבוע מוקדם. "כבר אין זמן לאפידורל" אמרה הרופאה. רציתי לעמוד, לזוז – לא נתנו לי מפחד לצניחת חבל הטבור של התאום השני. הרופאה השכיבה אותי על המיטה, נגעה והרגישה את הראש. את המוניטור חיברו כבר ישר לגולגולת.
"תדחפי" היא אמרה.
"את יכולה" אמרו האחיות.
"אני לא יכולה" צעקתי אני.
בעלי מחזיק לי את היד. רעש והמולה ואני צורחת וצורחת (בקורס הכנה ללידה שלקחנו בהריון הראשון אמרו שזה עוזר). נזכרתי ביפעת חברתי הנהדרת שאמרה שלמילים שאנחנו אומרים יש כוח והחלפתי את הצעקות ב"אני יכולה!".
הרופאה המקסימה אמרה לי שבמקום לצעוק כדאי לי להוציא את האנרגיה ממקום אחר… היא הסתכלה עלי עם העיניים הטובות שלה, הצלחתי להתרכז רק בה בתוך כל ההמולה, דחפתי והופ, בשעה שש וחצי, שעה לאחר הכניסה למיון נולד איתמר. מייד לקחו אותו, שקלו אותו (1730), שיבחו את הרופא שעשה אולטראסאונד הערכת משקל מדוייקת. ביקשתי לנשק אותו – נתנו לי לנשיקה מהירה ומייד לקחו לפגייה.
קשה לי כל כך לחיות כאן. במדינה הזאת. כשאני מרגישה שבכל יום שעובר מפריעים לי (פשוט כך!) לחיות את החיים שלי. כמו שאני בוחרת לחיות אותם. והבחירות שלי לא פוגעות באף אחד ולכן גם לא אמורות לעניין את אף אחד.
עוד לפני שנכנסתי להיריון התעניינתי בלידות בית. זה נראה לי מדהים. התחלתי ללמוד ולחקור את הנושא והתאהבתי. ברעיונות, בתמונות, בנשים, במיילדות, בתינוקות…
זאת הייתה (ועדיין) הבחירה שלי. והיא מאוד מבוססת. והיא לא סתם איזה מיתוס. והיא מאוד שנות האלפיים, ולא רק היפיות מוזרות עם שרוואלים וצעיפים על הראש עושות את זה.
במדינות אחרות, מתקדמות ומערביות כמו (אם לא יותר) מישראל, הבחירה הזאת נחשבת לגיטימית. וזוכה לגיבוי ותמיכה מלאה מטעם מוסדות המדינה.
ואצלנו – בשנת 2008 משרד הבריאות הוציא נוהל שמסדיר את לידות הבית בישראל. כולם חשבו שהנה, סופסוף משהו משתנה. זה נראה כמו חריץ קטן שמאפשר לאור שבקצה המנהרה להיכנס.
בחמישה לשש בבוקר בדיוק בשנייה אני פותחת את דלת האוטו, אני מרגישה שהגוף שלי מושך אותי למטה, מה?? לא!! אין מצב שאני צריכה ללחוץ רק לפני פחות משעה התחילו הצירים! דרור רוצה להזמין אמבולנס, אני מסרבת בתוקף ומתיישבת באסרטיביות באוטו. מתחילים לנסוע לכיוון אסף רופא בדרך יש לי צירים כואבים סוחפים מבלבלים לוחצים דוחפים ואז שקט של כמה שניות (יותר מאוחר דרור יעיד שבכמה שניות האלה נרדמתי) בכל ציר אחד כזה אני צועקת באוטו ודרור אומר לי "מאמי לא ללחוץ! מאמי לא ללחוץ! אנחנו כבר בבי"ח" ובדרך עובר כמה רמזורים אדומים (מתנ"ע – אני פונה ללב שלכם! )
מגיעים למיון יולדות בשעה שש ועשרה. המיון ריק חשוך עוד ציר תופס אותי בפתח המיון, המיילדת איריס שהייתה במשמרת (יותר נכון סוף משמרת), באה אליי ולוקחת אותי לחדר ארבע במיון עצמו בדרך אני מספיקה לראות זוג בחדר הצמוד האישה מחוברת למוניטור ומסתכלת עליי בפחד (זוכרים איך אני התכווצתי בשבוע 25?)
13:00 אני מותשת. איתי בחופש כבר 5 ימים ואני מטפסת על הקירות. אבל היום, זה כבר באמת היה קשה. הילד משתעמם בבית לחלוטין, אני דאבה, בקושי זזה מהסלון לשירותים וצריכה למצוא לו תעסוקות בחום הזה של אוגוסט. אתמול עשינו בריכה אצל סבתא. היום נשארנו בבית וזה פשוט קשה, קשה קשה…
איתי עלה לשנת צהריים ואני ניצלתי את הזמן ותקתקתי את הבית- כלים, כביסות, אפילו שטיפה קלה. התיישבתי על המחשב והספקתי להתווכח עם שמוליק. יש לנו מחר, כמו בכל יום שלישי, פגישה עם איתי בבאר שבע ומאוד חשוב לי שהוא יגיע (לפחות פעם אחת) אבל באורח קבע, היציאות של שאר החברים לעבודה לבדיקות וסידורים כאלו ואחרים, חשובות יותר משלנו. אני טעונה ועצבנית אחרי היום המתיש הזה ואומרת לעצמי ש"אחרי היום, אני בטוח יולדת". השיחה איתו מסתיימת במשפטים הבאים (בפייסבוק):
"ואם הייתי יולדת עכשיו? מה הם היו עושים?"
"אוי, נו, אל תגזימי. את יולדת, אני יוצא- לא שואל אף אחד"
"טוב, אני הולכת לנוח" (13:26)
אישה ואושייה יקרה אמרה לי לפני זמן מה שבהחלט ניתן להסתכל על האפידורל בלידה כאל משאב עבור האישה, משאב המאפשר לה לא להישאר זמן רב בתחושה הזאת של ה"יותר מדיי" המציפה ומאיימת לפרק מבפנים. האפידורל הוא לא חולשה או חוסר הצלחה, אלא הבנה חשובה של הגוף שיש משהו שהוא לא יכול לשאת יותר ושהדבר הזה יכול להציל אותו. בזמנו, ההסתכלות הזאת נראתה לי בעיקר מעניינת, היום אני מבינה אותה יותר.
אני שוב אומרת לרפאל שהמדריכה של הקורס הכנה ללידה היא שקרנית.
אני מרגישה מרומה ונראה לי שאני רימיתי את עצמי. לא הקשבתי כל כך לענת בזמן מעקב ההיריון כשאמרה לי שכאבי לידה הם לא פשוטים. "אצלי זה יהיה פרחים ופרפרים ופיות וגמדים" – אמרתי לעצמי אז.
אני אזיז את האגן כמו שלמדתי ביוגה הריון והכול יהיה נפלא. ב-ו-ק-ר ט-ו-ב-א-ל-י-ה-ו כמו שאבא שלי תמיד אומר בהטעמה. קבלי במחיאות כפיים את ה- לידה.
הפרחים נבלו, הפרפרים בשביתה, הפיות בחופשה שנתית והגמדים נבהלו מהצעקות והלכו. רפאל יצטרך לנקות את הכול לבד.
ני בשליטה.
רק לא לאבד שליטה.
אחר כך נעלם לי חוש ההומור.
מישהי מציעה לי להיכנס לאמבטיה. אני נכנסת.
רפאל שם ברקע את הדיסק של אבישי כהן ואני שומעת את זה ברמקולים של האמבטיה (רמקולים באמבטיה! איזה בעל גאון יש לי..) הכאבים נוראיים.
אני מצליחה להיכנס לסוג של מדיטציה ומהמהמת לי וגונחת תוך כדי פרפורי לוויתן במים….פתאום אני פוחדת שיקרו לילד שלי דברים רעים כמו שקרו לי. אני בוכה נורא.
חוק בישראל, הנוגע למענק לידה, קובע כיום כי כל אישה אשר יולדת בביתה ומעוניינת לקבל מענק לידה צריכה להגיע עם הרך הנולד אל בית חולים כלשהו על מנת להיבדק.
מדובר בחוק משנות ה-50 אשר בשעתו- הציל נשים ותינוקות רבים. נשים היו יולדות בפחונים וצריפים, ללא תנאים סבירים, בתקופה שלא הייתה דרך לדעת אם האם או העובר בריאים לחלוטין ותמותת האימהות והתינוקות הייתה גבוהה מאד.
כיון שכך, המדינה הציעה "תמריץ כספי" למי שתגיע ללדת בבית חולים. אז, בשנות החמישים- זה באמת הוריד את התמותה והיה חוק חיובי ביותר.
מאת : מירב שרייבר
11 בפברואר 20129 תגובות