אישה ואושייה יקרה אמרה לי לפני זמן מה שבהחלט ניתן להסתכל על האפידורל בלידה כאל משאב עבור האישה, משאב המאפשר לה לא להישאר זמן רב בתחושה הזאת של ה"יותר מדיי" המציפה ומאיימת לפרק מבפנים. האפידורל הוא לא חולשה או חוסר הצלחה, אלא הבנה חשובה של הגוף שיש משהו שהוא לא יכול לשאת יותר ושהדבר הזה יכול להציל אותו. בזמנו, ההסתכלות הזאת נראתה לי בעיקר מעניינת, היום אני מבינה אותה יותר.
ואני זוכרת שיש לי ציר ואני מתרכזת בשיר, כדי לא להתרכז בכאב, כי בשלב הזה זה כבר היה כואב. ואז איתן אמר: "אולי שמינדי תבדוק אותך ? תני לה לבדוק אותך" . אמרתי: " טוב רגע, אני רוצה לבדוק לבד". אני בודקת ואומרת : "ואוו, מה קורה שם ? מינדי, נראה לי שיש שם איזה פתיחה של 5 ! איזה מגניב. הזוי מה שקורה שם".
היא בודקת ואומרת שיש פתיחה של 9. ואאוו, מגניב !
בחוויה האישית שלי, יש הבדל שהוא לא סמנטי, בין לומר "לשחרר את הפחד" בלידה לבין להגיד "זה לא נורא לפחד" בלידה. זה מרגיש לי כמו שתי תפיסות עולם שונות. בחוויה שלי, לומר "לשחרר את הפחד" טומן בחובו את ההשקפה שהפחד (והכאב) אלו תחושות שליליות שיש להעלים אותן, לעמעם אותן ובכלל, באופן כללי עדיף שלא יהיו בכלל.
אני מבינה את הרצון ללדת ללא משככי כאבים כגל פמיניסטי שהתחיל מתוך איזה רצון לבעוט ולהתנגד למדיקליזציה של הלידה, להחזיר את הכוח לאישה, להסתכל על האישה כאדם ולא כאובייקט, להתייחס אל הלידה כאל לידה ולא כאל תהליך של חדירה גברית פטריאכלית אל הגוף של האישה, שלא מרצונה האישי.
נשים שביקשו ללדת ללא משככי כאבים ,רצו קודם כל לאפשר לגופן ללדת כמו שהוא רוצה ומרגיש ורצו שהצוות הרפואי יתחיל להסתכל וגם להביט באישה, בגופה, בנפשה, ברצונותיה, בצרכיה, בנשמתה. נשים שרצו להפסיק להתייחס אל האישה כאל חפץ ואל גופה ככלי שרת בידי הצוות הרפואי.
לקראת הלידה השנייה, כבר הבנתי שלידה זה כ-ו-א-ב והתחלתי לחשוב איך אני יכולה להקל על עצמי. הבנתי שאני צריכה הכנה טובה יותר ללידה ותמיכה טובה יותר.
בלידה של הילדה הבכורה שלי לא הצלחתי לתקשר עם איתן ושרון המיילדת, אז הבנתי שעכשיו אני צריכה קודים שיעזרו לי לתקשר. ידעתי דברים מסוימים שאני רוצה בלידה, אבל ידעתי שאני לא אוכל לבטא אותם במידה וארגיש כמו שהרגשתי בלידה הראשונה.
אני זוכרת שהייתי בשירותים. הייתי צריכה פיפי והיה לי ציר והיה לי ל-א נ-ו-ח. וזה מה שהטריף אותי כל הלידה. ניחא הכאב, אבל ל-א נ-ו-ח. אני לא יכולה לנוח בין ציר לציר, למצוא את התנוחה, אני מתחרפנת ולא נוח לי, אני לא מוצאת את המקום שלי. זה הטריף אותי. לא נוח לי על הרצפה ולא נוח לי לעמוד ולא נוח לי שום דבר. אני זוכרת שהיתי רוב הזמן על הרצפה. אני זוכרת ציר אחד שהיה שיר אחד ברקע ואמרתי לעצמי שבא לי לרקוד וניסיתי לקום וניסיתי לזוז וממש הכרחתי את עצמי. היה לי כל כך קשה. פשוט הרגשתי שאני לא מוצאת את עצמי. "
אחרי שלמדה את הנושא במסגרת הקורס באוניברסיטה, היא ידעה שככה היא רוצה ללדת. שהיא רוצה ללדת בבית, במקום הפרטי והמוכר שלה, מבלי שרופאים ייכנסו וייצאו מהחדר. מקום שיאפשר לה להיות רגועה ומשוחררת, כפי שהיא הרגישה שתהליך הלידה מבקש. מחשבה על לידה בבית החולים גרמה לה ללחץ ומתח גופני והיא ידעה שהיא לא רוצה את המתח הזה, במיוחד אחרי שקראה שמתח ולחץ בזמן הלידה עלולים לעכב אותה.
הגעתי לראיון מרוגשת ונרגשת (למי שלא מעודכנת בפוסטים הקודמים, הנה הפוסט האחרון ) אני חושבת שזו הייתה הפעם הראשונה בחיי שיזמתי פגישה עם מישהי אחרת, כשאין לי מושג מה המטרה של המפגש ולאן זה יוביל. ובאמת, אחת השאלות שנשאלתי על ידה הייתה : "למה הראיון ?" אמרתי לה שהבנתי ממש עכשיו שאני רוצה לכתוב ולחקור, [...]
מהכתבות שקראתי באינטרנט אני מבינה שההיפנובירת'ינג היא שיטה המנסה להביא הסתכלות מחודשת על תהליך הלידה. בניגוד לשיטות אחרות ללידות ללא התערבויות רפואיות, הסוברות כי הכאב הוא חלק מתהליך הלידה ומנסות ללמד איך להתמודד עם הכאב הקיים (לדוג', הספר "לידה פעילה"), שיטת ההיפנובירת'ינג סוברת אחרת.
בבסיס השיטה עומדת ההנחה, שהכאב לא חייב להיות חלק מהלידה, מפני שהכאב שאנחנו חוות בזמן הלידה אינו אלא הפחדים שקיימים בנו לגבי הלידה, בשל התפיסה המוטבעת בנו שלידה היא אירוע טראומטי בחיינו.
מהמקום שאני נמצאת בו, שאני פוגשת אמהות אחרי הלידה, אני רואה שאותן אמהות ששמעו את האמירה הזאת בקורס הכנה ללידה, במשפחה או מחברות, מגיעות ללידה במחשבה של "אני יכולה. כל אישה יכולה. זה הטבע שלנו ללדת ללא אפידורל. אם נשים אחרות יכולות ללדת בלי אפידורל, אז גם אני יכולה". ואז- הלידה לא מתפתחת לפי התכנון, האכזבה והתסכול בשיאם והנה, עוד מתכון ללידה טראומטית (כאילו שחסרים מתכונים…).
מאת : לימור לוי אוסמי
3 ביוני 201117 תגובות