זוגיות
קטגוריות נוספות בנושא אמא לכל החיים:
זה לא קורה ביום אחד וגם לא תמיד יש סימנים מקדימים שיזהירו אותך שאת עומדת בפני מלכודת. פעמים רבות זה מתחיל רק אחרי הנישואין, שאז המרכיב הכלכלי הופך להיות משותף.
לכסף יש ערך רגשי וסמלי רב מאוד. צורת הניהול הכספי במשפחה יכולה להצביע על דרגת האמון בין בני הזוג משום שבן הזוג המרוויח יותר כסף לא פעם גם יהיה זה שמחליט איך להוציא אותו.
את עשויה למצוא את עצמך בתקופות שאינך עובדת, מרגישה כי לא מגיע לך להוציא כסף על עצמך. למרות שאולי קיבלתם החלטה משותפת שכדאי כי תהיי בשלב הזה עם הילדים בבית ואת משקיעה את רוב זמנך והאנרגיות שלך בגידול שלהם, יתכן כי את עדין מרגישה כי בן זוגך עובד קשה ויש לעזור לו בשל מאמציו הרבים.
חנוכה. במסגרת הלימודים והסטאג' שלי אני מוצאת את עצמי נשאלת איזה נס קרה לי בחיים, וברור לי שהנס שלי הוא הבן זוג שלי:
הוא הזוגיות שלי, הוא הבית שלי, הבטחון שלי, הבסיס שמאפשר לי לצמוח ולגדול ולכתוב את הפוסט הזה עכשיו, בכנות, באושר וגם בכאב.
עד עכשיו כשדיברתי או כתבתי על הזוגיות שלי זה היה בדיעבד, כמו סיפור ההכרות שלנו, או דרך סיפור אחר, כמו חלום שחלמתי.
ותוך כדי מילים אני מבינה מדוע אני נמנעת מההתמודדות הזאת. אני צריכה את הגן עדן הפרטי שלי, את האהבה שלי, מושלמת ושלמה.
להעמיד לעצמי מראה ולכתוב על הפגמים?
שלושה גברים הגיעו אליי בשאלות דומות:
"מה היא רוצה?"
"מה אני יכול עוד לעשות שלא עשיתי?"
"אני לא מבין מה עובר עליה".
המשפטים האלה הם משפטי מפתח בהתבוננות בפערים וההבדלים בין גברים ונשים.
"לפני ההריון, ובעצם גם במשך ההריון, יכולתי לראות בה ממש חברה. ההומור שלה, החיים המלאים שהיו לה תמיד עם חברים ובילויים וספורט וסרטים, זה משך אותי וסיקרן אותי. הרגשתי שכשאנחנו חוזרים הביתה בערב אנחנו נפגשים בכיף, משהו משוחרר כזה באוויר. היא היתה קלילה ונעימה אליי והרגשתי שאני יכול לסמוך עליה, הרגשתי שכזאת אישה בדיוק רציתי.
אני כותבת מתוך מטרה שאולי אולי הפוסט הזה יעזור למישהי להבין ואולי אף יציל אותה…
אני את בעלי הכרתי בגיל 23. הוא הין בן 30 והתאהבנו כמעט מייד…
כבר אחרי שבועיים בערך של קשר, ידעתי שהוא הגבר שלי לכל החיים והוא ידע שאני שלו.
אחרי כ- 3 חודשים של מערכת יחסים חמה ואוהבת עם הפרפרים בבטן והכול, התגלתה בפניי מפלצת גדולה ומכוערת- מפלצת הקנאה!
אלימות רגשית מוגדרת כתהליך ארוך ומתמשך, שבו אדם אחד מתערב באופן שיטתי בתוך עולמו הפנימי והרגשי של אדם אחר, במחשבותיו, רגשותיו, תפיסת עולמו ותכונותיו האישיות. אלימות מסוג זה מתרחשת בדרך כלל בין אנשים קרובים, בני משפחה ונסתרת מעיני כל בשל מופעיה שאינם נראים כלפי חוץ, ואינם ניתנים לאבחנה.
אלימות רגשית מתבטאת ביצירת תנאים סביבתיים על ידי המתעלל, אשר מתעלמים ומכחישים את רגשותיה ומחשבותיה של הקורבן או גורמים לה להרגיש חסרת ערך. אלימות מסוג זה נוטה ללבוש צורות שונות אך מטרתה אחת, והיא לפגוע בכבוד העצמי, ובתחושת הערך העצמי של האדם כלפיו היא מופעלת.
אמצע הלידה, מסדרון קר, גבר יושב על כיסא מתכת ומביט בדלת סגורה, ממתין בצפייה דרוכה, קוסס ציפורנים, ליבו נהלם למשמע כל בכי של תינוק…
שעות חולפות, סוף סוף הדלת נפתחת אחות או מילדת (הוא לא ממש מבין או מתעניין בהבדל) יוצאת, ניגשת אליו בחיוך רחב ואומרת: "מזל טוב אדוני, יש לך בן זכר בריא".
איזה הקלה, שמחה והתרגשות, הוא מוציא אסימונים מהכיס וניגש לטלפן לאמא שלו ולשאר המכרים, לבשר על הפיכתו לאב. תוך זמן קצר חבריו היקרים יגיעו לבית החולים, הם יביטו דרך זכוכית ברך הנולד בתינוקיה, יפתחו בקבוק וויסקי וידליקו במסדרון סיגר שכתוב על העטיפה שלו: "אבא גאה".
אז זהו, שבדרך כלל אנחנו לא יודעות או יותר נכון לא מודעות. כאשר לקשר אין אופי של מכות פיסיות והאלימות מתבטאת באופן מילולי, נפשי או כלכלי קשה מאוד להבין כי את נמצאת במצב של אלימות. קשה מאוד לשייך את מה שעובר עלייך לתופעה הקשה הזו – מצב של אלימות במשפחה. הקשר בדרך כלל משלב צדדים טובים מאוד שנשברים באופן פתאומי בהתפרצויות זעם או במילים הרסניות. כל אלה נשזרים אחד בשני בדרך מניפולטיבית מאוד שמופעלת עלייך ומקשה עלייך להבין שאת במצב כזה. וככל שאת אינטליגנטית יותר משכילה יותר, קשה לך יותר להשלים עם המצב כי את מודעת וחכמה ולא יתכן שאת במצב כזה, ואז ההכחשה רבה יותר ונמשכת זמן רב יותר.
אבל בכל זאת עם חוסר המודעות, והקושי לאמר לעצמך, את מרגישה משהו. את מרגישה שמשהו לא בסדר בזוגיות ובחיים שלך. יתכן כי את מרגישה מבולבלת, חסרת אונים. כל מה שאת מנסה לא עובד, חוסר אנרגיות, כעס, מרגישה אשמה וטועה באופן קבוע, ואולי תחושה של תסכול ופחד מבן הזוג, מרגישה כלואה וחסרת אונים…
השבוע הגיעו אליי שתי קוראות בשאלה דומה:
המייל הראשון- "בן זוגי לא יודע בכלל מה עובר עליי, אין לי כלים לתקשר לו את החוויות שלי מבלי להגיע לעימות או "תחרות" מי סובל יותר וכו'. חסרה לי התקשורת הנעימה שהייתה לנו. זקוקה לגשר ביני לבינו. מה עושים?"
המייל השני- "עברתי עם עצמי משבר. היה לי מאוד קשה עם השינוי בחיים בכל הקשור לכך שנגמרה הספונטניות, הזוגיות שלי נדחקה הצידה, האני שלי נדחק הצידה, החופש שלי נעלם וכו… לצערי עד היום אני לא מצליחה להעביר את המצוקה שלי לבעלי ואני מרגישה שאני מתמודדת לבד והכעס שלי עליו הולך וגובר ,כעס על זה שאני עוברת משהו שלפעמים מאוד קשה לי והוא ממשיך בחייו כרגיל. שהשינוי שלי הרבה יותר דרסטי מהשינוי שלו מהיום שנולד התינוק שלנו."
בחרתי להקדיש את הפוסט הנוכחי לנושא התקשורת הזוגית לאחר לידה, כי המצוקות שמעלות כאן האימהות הן מצוקות קיומיות, שהן סלע המשבר שעובר זוג הורים טרי יותר או פחות. ואם לחדד את הנקודה, מבלי להתגבר לעומק על המכשול הזה, אין תקומה לזוגיות. אז מכיוון שבאנו הנה כדי לטעת תקווה ולתת כלים מכוננים לשינוי וריפוי, נפתח פה את הנושא לדיון בשני חלקים.
"וזמן לעצמם יש להם?" שאלתי סבתא לשלישיה שבדיוק חזרה מתורנות ב"מפעל" של הזוג עם השלישיה. היא הביטה בי עם סימן שאלה בעיניים.
זו לא הפעם הראשונה שאני שואלת את השאלה הזו. וזו לא הפעם הראשונה ששאלתי פוגשת סימן שאלה.
"זמן לעצמם יש להם?" זו שאלה שצריכה להיות על סדר העדיפויות הציבורי מערכתי, אם יש עניין להוריד את רמת הגירושין. אם יש עניין שליותר ילדים יהיו זוג הורים יחד, ולא לחוד.
כולם רוצים ממני אהבה. תרתי משמע וכפילותיה. האימהות אכן גרמה לי להכיר את עצמי קצת יותר מקרוב, לאהוב את עצמי, לא פעם גם להיגעל (לילות בהן הייתי נזכרת לפתע, שפשוט שכחתי להתקלח) בשל העייפות המכניעה.
כשגאיה שלי נולדה, מגעה של תינוקת רכה נחה בזרועותיי עורר בי תחושות של חמלה, אהבה, אמפתיה, סימבוליקה והמון רגש נשי, שלא הכרתי בעצמי קודם לכן. לאט לאט התחלנו להתאהב אחת בשנייה, להכיר, להחליף מבטים, ליצור שפת זהות וניואנסים שהיו רק לנו. עם הזמן, גיליתי להפתעתי שבשל התמכרותי לייצור הקטן והמתפתח שינק משדיי ללא הרף, נולדה גם התמכרות למגע. ההתמכרות שלי אליה, עור לעור, נשימה לנשימה, עד שהתעוררתי בוקר אחד ושמתי לב, שלמעט המגע שלי אתה, לא יצרתי כל מגע פיזי עם מישהו אחר בסביבה. הבנתן? לגאיה יש אבא מדהים, תעזבו שהוא חתיך הורס וסקסי, שאותו קצת שכחתי, שלא במתכוון, פשוט הייתי כל כך מכורה, לריחות, לטעמים, לקולות הקטנים, לכל חמשת או ששת חושיי שעבדו שעות והמריצו כל נימי נשמה בליבי. התעשתי וחזרתי לחיים, עם גפן שלי לא חזרתי על אותה הטעות והשתדלתי לאהוב אות כולם, שלא נאמר במידה שווה, אך בהגינות הולמת.
מאת : עטרת ליפשיץ
1 בינואר 201221 תגובות