רק לאחר הולדת בני אבישי הרשתי לעצמי לפרסם את הספר שכתבתי לאורך חמש שנים של קושי מתמשך, טיפולי פוריות מתישים ותקופת המתנה בתור לאימוץ תינוק בשרות למען הילד. למרות שהספר עוסק בנושאים כאובים, ניסיתי ככל יכולתי לכתוב אותו בצורה משעשעת, מצחיקה ומעוררת תקווה. בין היתר הפך הספר מסיפור אישי לכתב אישום של זוגות חשוכי ילדים כנגד החברה בישראל שהחליטה להפוך את הרחם של הנשים מרחם פרטי לציבורי. וכך זה התחיל…
בוקר אחד לאחר שהתעוררתי, חשתי, ככה פתאום, שאני חייבת, אבל ממש חייבת תינוק. אין לי מושג למה, אבל אני ממש צריכה אחד. זה היה רצון חזק ובלתי ניתן לשליטה שנפל עליי לפתע אחרי שנתיים של נישואים מאושרים ושש שנים של טיפוח הקריירה. אף פעם לא נחשבתי בחורה אימהית, בניגוד לחברותיי ואחיותיי, מעולם לא השגחתי על תינוקות וילדים, לא החלפתי חיתול ואפילו לא החזקתי תינוק ביד מיוזמתי. גם כשחברות טובות שלי ילדו, לא הרגשתי צורך להחזיק את התינוק, תמיד פחדתי שהוא ייפול לי מהידיים או משהו כזה, אז ויתרתי על הרעיון, ופתאום אני קמה בבוקר וזהו, כאילו מישהו בא בלילה ושתל בראשי רעיון .
אתמול חוויתי שוב התרגשות גדולה במפגש מרגש- מפגש של הורים וילדים מפורום אימוץ בפורטל תפוז, שאומצו בארץ ובחו"ל.
ב-4/10/09 הוזמנתי לראשונה למפגש כזה שעדיין הייתי רק אחרי חתימת החוזה בתהליך האימוץ, כשהיינו בסטטוס של זוג שמנסה להיכנס להריון כמעט 12 שנה, כשעברו כבר שנים של תהליכי פריון ופונדקאות.
"אם תרגעי – זה יגיע" "זה הכל בראש" "זה רק בגלל שאת חושבת על זה ומתעסקת בזה כל היום" נשמע מוכר? עכשיו זה מוכח מחקרית, ואתן מוזמנות להפיץ את הבשורה ולשאת את הדגל: לא הכל בראש !! מצוקה רגשית אינה משפיעה לרעה על סיכויי ההצלחה של טיפולי פוריות. בבית הספר לפסיכולוגיה באוניברסיטת קרדיף בבריטניה, [...]
טיפולי פוריות הם מורכבים וטומנים בתוכם המון מרכיבים שלא קל לנו להתמודד איתם. תחושה של אשמה, כישלון, עצב ואפילו חוסר אונים יכולים להיות חלק מהתהליך ולעיתים קשה מאוד לאגור כוחות כל פעם מחדש אל עבר ההצלחה שתבוא.
לאחר שהייתי שם שנים, הבנתי שחיי יכלו להיות אחרים אם רק הייתה לצידי אשת מקצוע שהייתה מחזקת אותי בשעות הקשות, מקנה לי ידע על התהליכים והרופאים השונים ועוטפת אותי כמו שהגיע לי
מדי שנה ביום הולדתי אני עורכת חשבון נפש עם עצמי.
מה עברתי בשנה החולפת, מה אני רוצה לחוות בשנה הקרובה ובעיקר אילו יעדים אני מציבה לעצמי, (לרוב אני שוכחת מהיעדים כבר במימונה וטורפת איזה מופלטה או שתיים, אבל גם להציב יעדים זה חשוב, לא?)
אז האם במקרה חשבון נפש מספר 35 נופל בדיוק בחג החירות?
אמא, כואב לי עכשיו בלב ובנשמה…
התחבקתי, נצמדתי חזק המון המון פעמים והבטן לא גדלה כמו שהסברת..
הרופא נותן לי כל פעם מחדש עוד בדיקה חופרנית, עוד זריקה שאין לי כבר מה לפחד ממנה, זו השגרה.
אמא, אני לא יודעת כבר מה זה אינטימיות..
אמא, כואבת לי הבטן ולא מרוב ממתקים..
הבטן כואבת לי ממחטים שמוחדרות לבטני וחומר שמוזרק לשביב תקווה נוסף
שאולי החודש הוא החודש שלי.
כל כך הרבה זמן חיכיתי לרגע בו אהיה בהריון, כל כך הרבה זמן חיכיתי להסתובב עם בטן גדולה ולהשוויץ בה. בהריון הקודם עם שחר ותומר הייתי בשמירה משבוע 18, כך שאת רוב ההריון ביליתי במיטה, בצפייה ממושכת בתוכניות בוקר ושאר תוכניות קשקשת מטופשות ובעיקר בשינה טובה, אבל לא זכיתי להסתובב עם הכרס ברחבי העיר ולא ממש זכיתי להנות מקולקציות אופנות הריון כאלו ואחרות.
במשך שלוש שנים של טיפולים, לא אחת חלמתי על הרגע בו אשוויץ בבטן ואצא איתה החוצה כאילו היא איזה תינוק קטן בעגלה
כאחת שעברה המון טיפולי פוריות בחייה – 24 מחזורי IVF (שעליהם תוכלו לקרוא בטוריי הקודמים) במהלכם התמודדתי, בהצלחה רבה יש לומר, עם תשובות שליליות לבדיקות הריון, כמעט על בסיס חודשי.
מתוקף היותי "כזו"…זכיתי לא פעם לשמוע משפטים שהצליחו לעצבן אותי ברמות שלא ניתן לתאר, אז היום החלטתי (בעזרתן של בנות מקסימות הנמצאות במצבי) לאגד את המשפטים הנ"ל כדי שכולכם תוכלו להנות מהפנינים…
אסון האוטובוס והכמיהה לניסים מובילה אותי לכתוב את הפוסט הבא, על האוטובוסים שלי בחיים והכמיהה האין סופית הזו להרות ועל התחנות בדרך של טיפולי פוריות:
את נכנסת לכביש, חד סיטרי (ברוב הפעמים), לא סתם כביש, אלא HIGH WAY בדרך יש כל מיני סוגים של רכבים, אופנועים, מוניות ואוטובוסים.
קו אחד של אוטובוס הוא ה"קו הטבעי" זה הסוג שמאמין שיש קשר הדוק בין גוף ונפש, באוטובוס הזה תפגשו המון נשים לבושות לבן, בלי איפור ובלי לק, טבעיות ככל האפשר שעושות יוגה ו/או מדיטציה ו/או דמיון מודרך ו/או דיקור סיני.
מאת : מאירה ברנע גולדברג
20 בנובמבר 20114 תגובות