אסון האוטובוס והכמיהה לניסים מובילה אותי לכתוב את הפוסט הבא, על האוטובוסים שלי בחיים והכמיהה האין סופית הזו להרות ועל התחנות בדרך של טיפולי פוריות:
את נכנסת לכביש, חד סיטרי (ברוב הפעמים), לא סתם כביש, אלא HIGH WAY בדרך יש כל מיני סוגים של רכבים, אופנועים, מוניות ואוטובוסים.
קו אחד של אוטובוס הוא ה"קו הטבעי" זה הסוג שמאמין שיש קשר הדוק בין גוף ונפש, באוטובוס הזה תפגשו המון נשים לבושות לבן, בלי איפור ובלי לק, טבעיות ככל האפשר שעושות יוגה ו/או מדיטציה ו/או דמיון מודרך ו/או דיקור סיני.
כמה שנים קדימה, כל אחת בקצב שלה, פוגשת את הקן שלה, האמיתי – לא זה מגיל ארבע. הם כבר יוצאים יחד כמה חודשים, חלקם כבר גרים יחד והבחורות חוזרות לחלומות על חתונה…
כחצי שנה – שנה אחרי החתונה מתחילים להירקם להם חלומות על הריון, אז כבר זורקים לפח את כל אותם אמצעי מניעה שלא העזנו לזוז בלעדיהם בעבר ומתחילים במצוות פרו ורבו…
על אלו שהצליחו להיכנס להריון מתי שרק רצו, לא אדבר בפינה שלי, על אלו שמנסים בכל דרך אפשרית וממשיכים לחלום על הריון – כן.
ברגעים בהם נכתבו השורות הללו, יכולתי להעיד על עצמי כעל "מאותגרת פריון". לפני שהכרזתי על עצמי ככזו, היו לי בהחלט טייטלים אחרים: "מטופלת IVF", "עוברת הפרייה", "בעלת קושי להיכנס להריון" ועוד, אבל בשנה האחרונה ננעלתי על עניין "מאותגרת הפריון" – יש לזה צליל נעים משהו…
אפילו באנגלית זה נשמע טוב –
מאת : ליטל אוהב ציון
9 בדצמבר 20105 תגובות