איך שראיתי אותו עומד על המדף, נשביתי. הוא היה אחד הספרים החשובים שקראתי בחיי.
"אדם רגיש מאוד- לצמוח כשהעולם מציף אותך" של דר' אילין ארון. שם הספר והתמונה שלו- הפרח האדום על הרקע היקרק..ידעתי שהספר נועד לי… קראתי כמה משפטים מאחור והלכתי איתו אל הקופה (וגם אל החופה..( איזה כיף, זה היה במחיר מבצע!
אין מקריות בעולם איך הוא הופיע, בדיוק בזמן הנכון, לחזק אותי, לשקף לי מי אני, בזמן שהמטפל שלי מנסה להפוך אותי למשהו אחר- "לא טוב להיות מינוס בעולם של פלוסים", "תהפכי ממינוס (רגישה) לפלוס (לוחמת)", ואני הרגשתי איך עולה בי כעס שלא מקבלים אותי כמו שאני, שאומרים לי שמי שאני זה לא טוב, ואני מרגישה "פגומה" או "לא שייכת", בגלל שאני רגישה מדי..רגשנית..פגיעה..לא לוקחת בקלות את החיים.
רק לאחר הולדת בני אבישי הרשתי לעצמי לפרסם את הספר שכתבתי לאורך חמש שנים של קושי מתמשך, טיפולי פוריות מתישים ותקופת המתנה בתור לאימוץ תינוק בשרות למען הילד. למרות שהספר עוסק בנושאים כאובים, ניסיתי ככל יכולתי לכתוב אותו בצורה משעשעת, מצחיקה ומעוררת תקווה. בין היתר הפך הספר מסיפור אישי לכתב אישום של זוגות חשוכי ילדים כנגד החברה בישראל שהחליטה להפוך את הרחם של הנשים מרחם פרטי לציבורי. וכך זה התחיל…
בוקר אחד לאחר שהתעוררתי, חשתי, ככה פתאום, שאני חייבת, אבל ממש חייבת תינוק. אין לי מושג למה, אבל אני ממש צריכה אחד. זה היה רצון חזק ובלתי ניתן לשליטה שנפל עליי לפתע אחרי שנתיים של נישואים מאושרים ושש שנים של טיפוח הקריירה. אף פעם לא נחשבתי בחורה אימהית, בניגוד לחברותיי ואחיותיי, מעולם לא השגחתי על תינוקות וילדים, לא החלפתי חיתול ואפילו לא החזקתי תינוק ביד מיוזמתי. גם כשחברות טובות שלי ילדו, לא הרגשתי צורך להחזיק את התינוק, תמיד פחדתי שהוא ייפול לי מהידיים או משהו כזה, אז ויתרתי על הרעיון, ופתאום אני קמה בבוקר וזהו, כאילו מישהו בא בלילה ושתל בראשי רעיון .
אני מקבלת את הספר "אפס עד 12: יומן השנה הראשונה" של ארנה קזין מתנה מבן זוגי. את הכתיבה של ארנה אני זוכרת עוד מ"הארץ" ואני מתרגשת. ברור לי שיש לי אוצר בין הידיים ואני לא מתבדה.
בספר, ארנה (כך אקרא לה מעתה, נראה לי מגוחך לקרוא לה “קזין” אחרי קריאת ספר כל כך אישי ואינטימי) מתארת את השנה הראשונה לחייה של נעמי, בתה המשותפת שלה ושל מיכל, זוגתה. מיכל היא האמא הביולוגית של נעמי, ואילו ארנה מנסה להגדיר מה היא עבור נעמי כל הספר וכל השנה הראשונה.
קשר זוגי טוב, על פי המחקרים, אינו מושתת על מין, תשוקה או אפילו אהבה, אלא על תקשורת והידברות, מחויבות, אינטימיות, חברות וכבוד הדדי…. (עמ' 45).
המנבא הטוב ביותר להצלחת הקשר אינו תכיפותם ותוכנם של הוויכוחים בין בני הזוג, אלא האופן שבו הם מתנהלים… בני הזוג מרגישים חופשיים להעלות תלונות, אך הם עושים זאת בזהירות, תוך התייחסות למעשה ולא לעושה, ללא רצח אופי וללא דברי ביקורת קשים ואישיים, הכללות, הבעת בוז וסלידה, מתקפה חזיתית, הכחשת אחריות והטלת אשמה על בן הזוג. הם גם אינם נוקטים את החלופה של נסיגה לשתיקה קרה (עמ' 45).
המסע שהגיבורה עוברת בין דפי הספר מלמד אותה לזהות שהיא שמה את עצמה בעדיפות אחרונה (כמה אמהי מצידינו לעשות את זה… איך זה שהילד נקי ומצוחצח ואנחנו מלאות כתמי פליטה ?). היא מנהלת מעל דפי הספר דיאלוג בין הפרט לבין מוסכמות החברה בה היא חיה. הנסיכה הופכת לאט למלכה, אבל אם לרגע חשבת שזה שדרוג, היא מפרטת: "מלכה כמו כל אלה שיש שבאגדות. כמו שהיא נשבעה לעצמה לא להיות לעולם. מלכה שמתעסקת בפרטים הקטנים, שחיה את הפרטים הקטנים, שכועסת על כל העולם, מלכה נרגנת וחמוצה, עם פרצוף שהמרירות מעקמת לו את זויות הפה, העיקום הזה שיכול לכער גם את הפנים הכי יפות. מלכה שכועסת על שתהילתה, יופיה ונעוריה נבלו." (עמ' 117)
(אוף כמה שגם אני נהייתי כזו לאחר הלידה, ביץ' במובן הלא מחמיא
יש כמה ספרים הקשורים מאוד לרוח האתר ומאוד הייתי רוצה שתכתובנה עליהם ונפתח פינת ספרים הנוגעים לאמהות עצמן בתהליכי הפריון, הריון ולידה ואמהות.
אין צורך לכתוב כביקורת ספרותית 'רגילה', אלא לכתוב באופן כללי על הספר ובעיקר איך הספר פגש אתכן, מה עשה לכן לקרוא את הספר, אלו רגשות הוא עורר (כל רגש שעלה), לאילו מחשבות הוא לקח אתכן, אם הוא השפיע עליכן בצורה שהיא וגם, כמובן, ביקורת וחוסר הסכמה במידה וזה מה שעולה.
מאת : רחלי בושי כהנים
17 בינואר 201212 תגובות