כדאי לדעת שאתמול אישרה מליאת הכנסת בקריאה  שנייה ושלישית את הצעת חוק של חברת הכנסת  אורלי לוי אבקסיס (ישראל ביתנו), שלפיה תהא אפשרות להאריך את חופשת הלידה של האם, במידה ותינוקה אושפז בבית החולים במהלך חופשת הלידה לתקופה של יותר משבועיים.

על פי הצעת החוק החדשה, ליולדות תהיה זכאות מלאה להארכת חופשת הלידה בתשלום, בדיוק על פי משך תקופת האשפוז של היילוד (עד 10 שבועות). כלומר, אם שתינוקה אושפז ל 7 שבועות, תהיה זכאית להארכה של 7 שבועות בדיוק, שבעדם היא זכאית לתשלום מלא של דמי לידה.

כל זכויותיה של העובדת במקום העבודה יישמרו בתקופת ההארכה, לרבות הפרשות לקופת גמל על-ידי המעסיק וזכויות התלויות בוותק, ועובדת שצברה תקופת הכשרה מלאה בביטוח הלאומי תהיה זכאית לדמי לידה בעבור כל התקופה שבה הוארכה חופשת הלידה.

החוק צריך להיכנס לתוקפו באופן מיידי ויחול גם על עובדת שכבר נמצאת בחופשת לידה ביום פרסומו.

למי שלא יודעת- היום תקופת הארכת חופשת הלידה וזכאות דמי הלידה מוגבלים יותר. ניתן להאריך את חופשת הלידה עד לתקופה של 8 שבועות בלבד, שעבורם האם מקבלת תשלום חלקי במידה והיא זכאית לדמי לידה. זמן הארכה אינו ביחס ישיר לזמן אשפוז היילוד, אלא על פי חישוב מסוים (ראו בקישור כאן, באתר ביטוח לאומי)

לדף הפייסבוק של אורלי לוי אבקסיס

זהו, הגיע הזמן לכתוב.

המון מחשבות מתרוצצות לי בראש בזמן האחרון. עם כל מחשבה אני מתארת לעצמי כיצד אפתח אותה לרשומה אמיתית, כזו שמצליחה לעניין מספיק אנשים. בכל פעם מחדש אני דוחה את הישיבה מול המחשב בטענה שאין זמן, ואין מספיק מה לומר ולחדש. הרי כולנו עוברות פחות או יותר אותו הדבר.

האמת היא שאני תמיד מרגישה מאוימת מביקורת פוטנציאלית שעלולה להגיע מכיוונים לא צפויים. בייחוד לגבי הכתיבה שלי, הדברים שאני בוחרת לשתף, הרגשות שאני מתרגמת למילים, האמת הפנימית שלי כשהיא חשופה על הדף. בלי לשים לב אני בורחת למקום הבטוח שלי עמוק בבטן שהולכת ומתנפחת ממילים וביטויים וחוויות שאני עוברת כאמא. המקום הבטוח שלי הוא אשליה אחת גדולה. הבריחה שלי אליו יכולה להיות זמנית בלבד, כיוון שגם לבטן יש קיבולת ולרגשות יש דרכים מתוחכמות לפרוץ החוצה.

הפעם אזרתי אומץ והחלטתי לשתף אתכן ברגשות ובתחושות שלי.

כאם טרייה ליהונתן בן ששת החודשים אני מוצאת  את עצמי מנסה לברר, האם אני מבינה את מעמדי החדש?! כבר חצי שנה אני צמודה לתינוק שלי, אדם חדש שהגיע לעולם.

כבר בהתחלה מצפים ממך לאהוב אותו. את מתיישרת לפי הציפיות כרגיל ומנסה להבין מה קורה סביבך. לא עובר זמן רב והילד כבר בן 3 חודשים ואת כבר נקשרת, אבל לאו דווקא מאוהבת. אולי משהו לא בסדר? תמיד תהיה השכנה שתספר לך על הבן שלה שמיד שיצא מהבטן שלה היה מדובר "באהבה ממבט ראשון". האמת שהיה לי קשה להבין מה אני מרגישה כלפי התינוק שלי, כיוון שמעולם לא חשתי את הרגש המיוחד הזה.

תחשבו על זה.

בהתחלה אנחנו לומדות לאהוב את ההורים שלנו. אומרים שהבן הראשון שאנחנו מתאהבות בו הוא בעצם אבא שלנו. אבל את זה נשאיר לדיון מעניין אחר.

אנחנו מתאהבות בגיל ההתבגרות ומשוכנעות שזו אהבה אמיתית ואז אנחנו מכירות את הבחור מהצבא וקובעות במבוכה קלה שאנחנו "באמת" מאוהבות. בהמשך זה החתיך מהטיול להודו וההוא מהפקולטה להנדסה.

מי מכן שהחליטה להתחתן עם בחיר ליבה למדה איתו לאהוב והרגישה נאהבת. אבל שום דבר לא הכין אותנו לרגש המיוחד הזה כלפי הילד שלנו. חלקנו מרגישות את זה בעוצמות מיד בהתחלה. חלקנו לא מרגישות דבר וזה מגיע רק אחרי חצי שנה או שנה. אבל זה מגיע וזה באמת משתלט לך על החדרים שבלב.

כשאני כותבת ליהונתן, אני רוצה לפנות אליו "יהונתן אהובי" ומיד מוחקת בבהלה. מוזר לי. עד עכשיו היה זה בן זוגי שנהגתי לכנותו כך ובכלל, אי אפשר להשוות בין שתי האהבות. הן שונות ומיוחדות, כל אחת בדרך שלה ובעוצמה שלה. עם יהונתן זה אהבה ועוד.

אהבה ועוד הרבה מאוד דאגה.

אהבה ועוד המון סימני שאלה לגבי המשך הקשר.

אהבה ועוד חרדות לגבי תפקודי בקשר הזה.

אהבה ועוד מחשבות על האם מחבקים אותו מספיק בגן.

אהבה ועוד גאווה שהוא שלי וחלק ממני במובן הפיזי של המילה.

אהבה ועוד פחד שאפספס את הצעד הראשון, ולא אדע על החברה הראשונה.

אהבה ועוד תחושות שלא ניתן להביע במילים כשהוא מסתכל לי בעיניים ממושכות, ואני יודעת שהוא יודע שאני אמא שלו.

ואז אני עוצרת לרגע. זה התינוק שלי? אני מחבקת ומנשקת אותו ואולי קצת נבוכה מעצמי אבל שואלת שוב, אני אמא של מישהו?

התינוק הזה שאני מחזיקה בידיי הוא אמיתי והבכי הזה מאוד אמיתי. אבל נדמה שיש מעט מאוד מקום בין החיתולים, ההאכלה, הטיולים בפארק והביקור בטיפת חלב לבין הרגעים האלה שאת איתו לבד ומנסה להתחבר אליו וללמוד מציאות חדשה.

את אמא.

אני אמא. של יהונתן.

"אחרי שעברתי לידה אני מרגישה שאני מסוגלת להכל בחיים", משפט שאני שומעת מנשים רבות וגם אני מצטרפת אליו. כל פעם שאני מקדישה מעט זמן להיזכר בלידה של בתי אני שמה לב שמשהו מאד מעניין קרה לזיכרון של הכאב עצמו. אני זוכרת אותו ובאותה מידה לא. הוא כמו עננה אנרגטית סביב גופי. אני יכולה לחשוב עליו ולזכור את מה שאמרתי ועשיתי תוך כדי הצירים ותחושת הכאב העצומה. א

ני זוכרת שלא האמנתי שיש כאב כזה, אני זוכרת שתפסתי לבעלי את כף היד חזק חזק כאילו הוא בעצמו יכול לעזור לי להחזיק את הכאב שלי. אני זוכרת שנשבעתי שלא אלד יותר, ששאלתי את המיילדת אם זה נורמלי שכואב כל כך או שמשהו לא בסדר איתי. ופעמים רבות שאלתי את בעלי איך זה יכול להיות שאני לא מצליחה שלא להזדהות עם הכאב. ובעלי שעונה לי, 'אל תברחי ממנו, אל תברחי מהכאב, תקבלי, אי אפשר לברוח מהגוף עכשיו'. והנה עוד גל שוטף אותי בזיעה קרה.

הכאב ואני שוחחנו לילה שלם במשך שבע שעות. הוא התחיל באיטיות כמו בא לביקור קצר מיד אחרי שירדו לי המים. ואני מצחקקת, בהיי לבעלי ואומרת, 'שטויות, אני לא מבינה למה כולן מתלוננות', ובעוד בעלי מתקשר למיילדת הבית שלי להגיע בלי למהר, אני מתחילה להסתחרר, הכאב העלה ווליום ואני מסמנת לבעלי לומר למיילדת שתבוא עכשיו ומהר כי זה התחיל. הכאב תפס אותי בהפתעה ואני עדיין משתעשעת עמו, שמה מוסיקה עליזה, יושבת על כדור הפיזיו, מגלגלת, מתנועעת, והווליום עולה וכשהמיילדת נכנסת אני כבר מקופלת לשתיים גונחת חסרת אונים.

אני מכירה את האופן בו אני מתייחסת לכאב בחיי. כדור שלישי לשואה, הכאב במשפחתי מוסווה, מוסתר, הרחק הרחק מהתודעה. הכאב שידעה משפחתי במחנות הריכוז נקבר במעמקי התת מודע בכדי שניתן יהיה לשרוד, להקים מדינה ולהמשיך הלאה. אבי לימד אותי לקחת תרופות כשכואב ואמי לימדה אותי להיכנס להיסטריה כשכואב. חלק מהגילויים המרעישים ביותר שהיו לי במסגרת העבודה הרוחנית, היתה שאין לי כלים לגעת בכאב ושיש לי מערכת מנגנונים מסועפת ועשירה להתחמק מכאב שלי ושל אחרים. הגילוי הזה כשלעצמו היווה פתח לכאב עצום להשתחרר מתוכי.

כאשר לוקחים חלק במסע לגילוי האמת, הכאב הינו אחד מאבני הייסוד. דרך מדיטציה והתבוננות בעכשיו, נוגעים בכאבים פיסיים, בחלקי גוף שונים, כאבים אלו חשובים כל כך להתפתחות ולהתבגרות והנה הקישור ללידה עצמה. כל כאב שמופיע הינו דלת למהות, להוויה שזו אני להשתחרר החוצה ממעמקי הזיכרון הגופני, רגשי. וכאב הלידה הינו השער ממנו מגיח הילד, המהות שמציצה מבין רגלי יוצאת בכאב גדול.

כשהצירים הלכו והתעצמו, אני זוכרת שהעברתי שעות אחדות מרוכזת כל כולי בכאב, עד כדי כך ששכחתי את קיומה של בתי בתוכי. היא דממה ושקטה בזמן זה, כמו נותנת לי בחמלתה מרווח זמן בכדי לחצות את ים הסוף הפרטי שלי, ממתינה לי שאדחוף אותה מתוכי בצירי הלחץ, כאשר אהיה מוכנה. היתה היא כמו המהות עצמה שאינה רוצה דבר. מאפשרת לאישיות להמשיך ולהאמין שהיא יכולה לשלוט בכאב, שהיא יכולה לעשות את הלידה. והנה ברגעים אלו ממש אני רואה את היופי של אותו עובר או עוברית המגיעים מין העבר השני ללמד אותנו ענווה, חמלה, סבלנות ובעיקר, כמו שחברתי הטובה אמרה לי כשראתה אותי מיד אחרי הלידה, את חוסר האונים שלנו מול האלוהות.

והנה אני ממשיכה בדרכי הפנימית אל האמת, והפעם, לאחר הלידה, אני מרגישה שאני מסוגלת להכל.

** מירב שרייבר ,ליווי רגשי ורוחני לחיי משפחה מודעים. תרפיסטית מוסמכת בהבעה ויצירה, מנחת מעגלים להכנה להורות, תלמידה ומורה בדרך להתפתחות אישית רוחנית. www.ima-neshama.com , meirav.schreiber@gmail.com

** לרשומות נוספות על הכנה רגשית ללידה, עיבוד חוויית הלידה וסיפורי לידה.

תמה נולדה ביום שלישי, א' טבת, נר שמיני של חנוכה, 27/12/11 בשעה 5:30 לאור בוקר ראשון. היא היתה יפה ושקטה, תינוקת ישנה. לקחתי אותה בזרועתיי עטופה וחיבקתי וליטפתי ונישקתי ודיברתי ואהבתי אותה כל כך. אבל תמה לא זכתה לחיות. היא נולדה כשקשר אמיתי בחבל הטבור שלה, מה שלא איפשר לה לנשום ולקבל אספקת חמצן והיא נולדה ללא רוח חיים.

הכל התחיל ביום שבת 24/12. היום התחיל כרגיל, בצהריים נסעתי להורים לאכול ארוחה משפחתית וכשהגעתי אליהם עדיין הרגשתי תנועות כרגיל לגמרי. אכלנו, פטפטנו, היו המון שיחות על הלידה המתקרבת, איך אני רוצה ומה אני ממש לא רוצה.

בשעה 17:00 נסעתי הביתה וכבר בדרך תהיתי איך זה שלא הרגשתי אותה כבר כמה שעות, הגעתי הביתה והחלטתי לשתות מים וקפה ולראות אם היא זזה, כי זה על פי רוב עזר לה לזוז. זה לא קרה, הנחתי ידיים על הבטן. זה הסימן המוסכם שלנו שאחריו היא תמיד זזה, שולחת לי סימן שהכל בסדר והיא לא זזה. ניגשתי והכנסתי לפה כפית דבש, על אף הסוכרת, ונשכבתי על צד שמאל לא רגועה לגמרי, וזה לא עזר. ניגשתי להתקלח אולי זה יעיר אותה, אכלתי כפית סוכר ושוב נשכבתי על צד שמאל, והיא עדיין לא זזה. קראתי באינטרנט על הפחתה בתנועות עובר, והחלטתי להתקשר למוקד של הכללית, ובו זמנית לכתוב בקומונה. במוקד הפנו אותי מייד לבית חולים, התקשרתי לאמא שלי והיא הגיעה תוך חצי שעה לקחת אותי. מפה התחיל סיפור אחר לגמרי.

הגעתי למיון יולדות, ומיד קיבלו אותי לבדיקה. אני עוד תהיתי אם אצטרך לשבת בתור וכמה זמן…

התחילו מוניטור, והאחות חיפשה וחיפשה אני התחלתי להבין שמשהו כאן לא הגיוני, והחלפתי מבטים עם אמא שלי, האחות החליטה לעשות אוטלרסאונד וקראה לרופאה, את האלוטרסאונד היא קצת הסתירה, אבל אני הבנתי שאין דופק. הן קראו לרופאה נוספת וגם היא לא הצליחה למצוא דופק, והן התחילו ללטף אותי ולאמר שהן לא יכולות לקבוע שום דבר לבד והן יקראו לרופאה בכירה. התחלתי להבין שפשוט אין דופק, לחלוטין לא הבנתי מה זה אומר אבל כבר הבנתי שזה רע מאוד. וגם די סופי. לקח די הרבה זמן עד שהגיעה הרופאה, וכשהיא הגיעה עשתה אולטרסאונד נוסף וארוך, שבסופו כבר היה ברור שדופק לא יימצא כאן ושהכל נגמר.

נותרתי לשבת בחדר ונאמר לי שמכאן הולכים ללידה. לידה שקטה. ביחידת הקבלה נתנו לי חדר ואשפזו אותי. לבשתי את החלוק, פתחו לי עירוי והכניסו לי בלון מיוחד שאמור ליצור צירים ולקצר את צוואר הרחם, שהיה כמובן סגור לגמרי, כי הייתי בשבוע 33+3.

כל אותו הלילה לא הצלחתי לישון, בשלב מסוים התחלתי לרעוד בצורה לא רצונית ובבוקר גם היה לי חום שקצת הדאיג את הצוות. הבלון נפלט בשמונה בבוקר והביא איתו פתיחה של 3 ס"מ ומחיקה של 60% וצוואר אחורי. אחר כך הוחלט על מתן פיטוצין לוריד.

בחדר ההשהייה נשארתי עד הערב. במהלך היום התקשרתי לרופאת ההיי ריסק שטיפלה בי בסוכרת, והיא מיד הגיעה. לסירוגין נכנסו רופאות נוספות, ומיילדות שראו אותי בלילה הקודם ובאו לחבק, לבכות יחד, ללטף ולתמוך. זה עזר לי מאוד ושחרר את הבכי החנוק עדיין.

התלבטתי אם להתקשר לדולה שלי. איכשהוא רציתי לשמור אותה ללידה השמחה שלי, אבל אחותי שכנעה אותי להתקשר ותוך שעה אביגיל גורן הדולה היתה אצלי בחדר ומכאן התחיל הליווי הכי מופלא בעולם שאני לא יודעת איך הייתי עוברת את כל זה בלעדיה.

לקראת ערב החליטו שאמנם אין שום התקדמות מהבוקר, אבל מעבירים אותי לחדר לידה. קיבלתי חדר מפואר של לידה פרטית, הרחק מחדרי הלידה הרגילים, אבל גובל בקיר של המרכז ללידה טבעית. חיברו אותי להמשך פיטוצין, ומוניטור. לא הצלחתי לישון, כל פעם שעצמתי את העיניים עלו בי מחשבות כואבות ומבולבלות.

אביגיל שאלה אותי: "ומה עם שם?" וזאת בדיוק השאלה שהטרידה אותי כל היום ולא נתנה לי מנוח עד כדי כאב ראש נוראי. הרגשתי שאין לי עם מי לחלוק את המחשבות על השם והנה באה אביגיל והיא מוכנה לפתוח את הנושא כמו קוראת מחשבות. הדיון הזה הביא איתו בכי גדול גדול. במהלך ההריון היה לי שם מוכן שלגמרי ידעתי שאותו אתן לבתי ופתאום לא יכולתי לקבור אותו יחד עם התינוקת המתה ונקלעתי למצוקה. אני מתקמצנת על לתת לה את השם היפה? אז איך אקרא לה? לא רוצה יותר לקרוא לה פיצקי כמו שקראתי לה במהלך כל ההריון. ופתאום מתוך הבכי הגדול והעצום והכואב הזה עלה לי כמו מתוך חזיון השם 'תמה' . זה שם שעבר בי במהלך המחשבות על שם שעלו במהלך ההריון, אבל נזנח כיוון שהרגשתי שלא מתאים, ופתאום הוא היה הכי מתאים בעולם.

תמה: זכה, טהורה, תמימה, ישרה. כינוי חיבה לאהובה.  "אֲחֹתִי רַעְיָתִי יוֹנָתִי תַמָּתִי" שיר השירים ה' ב'.

ברגע שבו הבנתי איך אקרא לה משהו נרגע בי. ואף על פי כן שום דבר לא התקדם מבחינת תהליך הלידה, נכנסנו אל תוך הלילה עם שקית פיטוצין נוספת ושינה טרופה לפנות בוקר. לקראת בוקר, האחות האחראית הציעה שיעשו לי סטריפינג. בעודי חושבת על העניין ומתלבטת, היא ניגשה למלאכה, אני שחררתי צרחות קדמוניות של כאב פיזי בעיקר של כאב נפשי, כי הרגשתי שמכריחים אותי להיפרד מבתי טרם הזמן שנכון לי, הפעולה הזו השאירה אותי כאובה ומדממת, זה היה הדבר היחיד בכל התהליך שבו הרגשתי שהצוות לא קשוב אליי. פגשתי לא מעט רופאים ומיילדות וכולם כמלאכים לידי, מטפלים בי במסירות אין קץ, עוטפים ומלטפים.

למחרת בבוקר, יום שני, ולחדר הלידה נכנסת המיילדת יעל. היא מחליטה להקים אותי מהמיטה, להושיב אותי על כדור הפיזיו, להתחיל בלחיצות שיאצו כואבות מאוד. היא הראשונה והיחידה שאמרה בקול רם את מה שהכי הפחיד אותי. "איך שתכננת זה כבר לא יצא, אז עכשיו צריך להוציא אותה ולהתחיל מחדש…".  זה היה הכי מפחיד אבל הכי אמיתי והכי נכון. אבל איך נפרדים? רק המחשבה גרמה לי בכל פעם לאבד את הנשימה ולבכות בכי כואב ועמוק, שתי המלים האלה הדהדו בראשי ללא הרף, "איך נפרדים, איך נפרדים, איך נפרדים?".

דיברתי אל התינוקת שלי ואמרתי לה פעם אחר פעם שאני מצטערת שלא יכולתי להיות אמא שלה גם מחוץ לרחם, שאני אוהבת אותה ומצטערת ורוצה לשחרר אותה, וכמה קשה לי להיפרד ואני לא יודעת איך.

באותו בוקר אביגיל הציעה לי שנשמע יחד שירים שיעזרו לי להשתחרר, ביקשתי לשמוע את "מחכה" של ריטה ואת "מה אעשה" של ארז לב ארי, והם הביאו כמובן בכי גדול.

במשך שעות ישבנו על כדור הפיזיו, כשביד השמאלית מחובר עירוי פיטוצין ושמענו שירים שגרמו לי לבכות. המוניטור הראה צירים יותר משמעותיים אבל אני לא הרגשתי כלום.

בשלב מסוים הצטרפה לחדר הלידה דולה נוספת, שירה וולמן, והליווי שלי רק הלך והתעצם.

הרופאה שטיפלה בי בסוכרת התחילה משמרת והפכה לרופאה הבכירה של חדר לידה באותו יום ולא היה משמח מזה עבורי, היא הפכה להיות המלאך השומר שלי. בשלב מסוים היא הסבירה שאולי כדאי לשנות גישה ולהתחיל לתת משהו אחר. התחילה התלבטות של כמה שעות על האם להמשיך עם פיטוצין (שקית רביעית) או לקחת פרופס ואחר כך פיטוצין. בסוף הוחלט על פרופס, הכל כמובן בשיתוף פעולה מלא איתי, ולרגע אחד לא הונחתו עליי הוראות מצד הצוות הרפואי. הסבירו לי כל דבר וביקשו שאני אקבל את ההחלטה הסופית.

לפני מתן הפרופס הרופאה ביקשה לבדוק אותי, היא גילתה צוואר רך לגמרי והוחלט בסוף על פקיעת המים ומתן פיטוצין. זה הביא לצירים כואבים מאוד ואחרי זמן מה החלטתי לקחת אפידורל ולהפסיק להיות גיבורה לחינם.

מיד עם מתן האפידורל צנחתי לשינה עמוקה שארכה  שעתיים, כשהתעוררתי לא הבנתי איפה אני נמצאת, עד כדי כך ישנתי עמוק, לראשונה מזה מספר ימים. המיילדת בודקת אותי ואומרת שהפתיחה התקדמה ל 6 ס"מ בשעתיים. וואו!!!!! סופסוף משהו זז שם.

ואז מתחילים צירי לחץ איומים ולמרות האפידורל אני מרגישה אותם והם כואבים כמו שלא כאב לי מימיי. המילדת כמעט לא מאמינה ומחליטה לבדוק שוב והנה – "את יולדת עכשיו!!!"

המיילדת השניה חוזרת לחדר ויחד עם שירה הדולה אני לוחצת ולוחצת וכמעט מרגישה שאני נקרעת, מדי פעם אני עוצרת לקחת נשימה, אחרי ארבע לחיצות, בתי היפה נולדת.

הם עוטפים אותה ומגישים לי אותה, והיא היצור הכי יפה שראיתי מימיי. היא שוקלת 2,040 ק"ג והיא מתוקה כל כך, יש לה שפתיים אדומות ומצוירות ואף כפתורי ורגליים ארוכות וציפורניים קטנות והיא ממש תינוקת. אבל דוממת, היא לא בוכה ולא זזה בזרועותיי, עיניה עצומות והיא שקטה לגמרי. אני מנשקת אותה שוב ושוב ומלטפת את העור הרך והחם שלה, ובוכה ובוכה ובוכה בכי חזק ועוצמתי, לא כמו הבכי החנוק שבכיתי עד כה, הכל יוצא ממני ומשתחרר. אני מבקשת מכולם לצאת מחדר הלידה ומבקשת שרק אמא שלי תישאר איתנו. מבקשת ממנה ללטף את התינוקת, ואנחנו יוצרות לנו זיכרון פרטי, שיישאר שלנו לעד.

השליה יוצאת, גם היא שלמה לגמרי, ומגלים בחבל הטבור קשר אמיתי. אני מבקשת לא לראות את השליה ואת חבל הטבור, אני רוצה לזכור את בתי הקטנה ולא את מה שגרם למותה. מנחם אותי מאוד לדעת שהגורם היה תקלה בחבל הטבור ולא הסוכרת שלי או משהו אחר, איזה פגם נוראי. וגם מנחם אותי לדעת שהמוות היה ברגע אחד והיא לא סבלה בכלל, רגע היה דופק ורגע כבר לא, המצוקה היתה רגעית.

עוזר לי לדעת שנפרדתי ממנה הכי טוב שיכולתי. שעשיתי כל מה שיכולתי עבורה.

אני מודה לה על כל מה שלימדה אותי. תמה לימדה אותי להיות אמא שלה. היא לימדה אותי מה זאת אהבה, היא לימדה אותי איך נפרדים, היא לימדה אותי שיש גם אהבות קצרות, היא באה לעולם ונתנה את מה שהיתה יכולה, תפקידה כאן כנראה הסתיים והיא נשארת בליבי לעד.

אני והיא הולכות עכשיו לעשות לה אחים. אחים שידעו שהיתה להם אחות בכורה מופלאה שכזאת. מלאכית  אמיתית שתישאר איתנו בלב לתמיד.

** המייל של גלית, ליצירת קשר איתה galadama@gmail.com ולאתר שלה.

** לשיתופים נוספים של נשים על הפלה ולידה שקטה שעברו

היום הספקתי לחזור הביתה מהעבודה בדיוק לשעת ההשכבה. כל כך שמחתי שהוא עוד ער, בזריזות חלצתי נעליים, הקראתי לו סיפור ושכבתי לידו במיטה, צמודים צמודים, מכוסים בשמיכה פוך חמימה בערב קפוא שכזה ובעוד נשימתו הופכת שקטה ועמוקה ואני נצמדת, מסניפה את הריח שלו, מלטפת את שיערו ונרגעת יחד אתו מיום ארוך, ליבי מתרחב עד לאין סוף ואני חושבת לעצמי כמה אני אוהבת את הילד הזה, הילד המופלא שלי.

מתי זה בדיוק קרה, מתי התאהבתי? אני לא יודעת להגיד, אבל זה בטח לא קרה ברגע הלידה…

באביב של 2008 הפכתי לאם באופן רשמי, תינוק אמיתי בשר ודם יצא מגופי ומרחמי, תינוק שחיכיתי לו, השתוקקתי וייחלתי לו בערך מאז שאני זוכרת את עצמי.

כשפגשתי אותו לראשונה, כמה שעות ספורות לאחר הלידה שהרגישו כמו חיים שלמים, הרגשתי הרבה דברים, התרגשות, גאווה, פחד, אשמה, בלבול, כאב, כמעט הכל, רק לא אהבה.

בימים שלאחר מכן בבית החולים נפגשנו ונפרדנו לפרקי זמן ארוכים, בכל פעם המרחק השאיר אותי בצפייה והשתוקקות למפגש מחודש ובכל פעם המפגש הותיר אותי עם הרבה אכזבה.

גם כשהגענו הביתה והחלה "חופשת הלידה" המצב לא השתנה. לתפקיד הטיפולי דווקא נרתמתי מהר מאוד, לדאגה ולצרכים של היצור הקטנטן, נגעתי בחום, הזנתי, ערסלתי וניחמתי אבל אהבה, קרבה אמיתית לא חשתי.

איך זה ייתכן? האם זה באמת קורה לי?

לא דמיינתי מצב שכזה ואת גודל ההלם שנכח בי מול המציאות העגומה של חיי, אני אמא ואני לא שמחה, לא מאושרת ולא מאוהבת, מתמודדת 24 שעות 7 ימים בשבוע עם תינוק תובעני שנדמה שדבר לא גורם לא להפסיק לבכות או לישון יותר משעה רצופה, מביטה בערגה בחיים שהיו  לי לפני ובמי שפעם הייתי כמו מתוך בועה.

היום אני יודעת להגיד שהיה בי חלום מושרש ועמוק על אהבה, שהייתה לי פנטזיה על הלידה ועל התינוק שלי ועל חווית האמהות, אני יודעת להגיד שעברנו אני והוא יחד לידה לא קלה שהותירה את שנינו בקושי גדול למשך זמן רב.

הזמן עבר ואתו התבהרו כמה דברים. למשל, גיליתי שאני לא היחידה, זה מאוד הקל כי במשך זמן רב הייתי בטוחה שאני האמא היחידה בעולם הגדול כולו שלא נמסה מעונג ומאושר מהתינוק שלה ומחוויית האמהות.

עם הזמן נקשרתי ליצור הקטנטן והתחלתי לחבב אותו, בכל זאת היה לנו כל כך הרבה זמן איכות ביחד

עם הזמן ובתוספת הגונה של בכי ודמעות יכולתי להיפרד ממה שהיה צריך להיות ולפנות מקום בתוכי למה שיש.

הבן שלי, היקר שלי היה שם לעזור לי בשיעור החשוב של חיי בו הפכתי מילדה שבעיקר רוצה וצריכה אהבה לאישה של ממש, לאישה שיש לה כל הרבה אהבה להעניק ולתת, שלא חסר לה דבר.

ביולוגית ומעשית הפכתי לאם ברגע אחד, בוקר אחד בחודש מאי, רגשית ורוחנית זה לקח קצת יותר, הלב שלי היה צריך להיפרד, הוא היה צריך להתרחב ולהיפתח.

היום אני יכולה לצעוק את זה מהגג, אני א ו ה ב ת את הבן שלי וכמה אהבה…

היום אני יכולה להרגיש בחוויית אמהות שלי מגוון רחב של רגשות סותרים ועוצמתיים ולא להתבלבל, לא לחוש אשמה וספק.

אז אולי אין בזה יותר מדי מרגש וחדש, אני אמא לילד, בקרוב בן 4 ואני אוהבת אותו, גאה בו ושמחה שהוא שלי.

עבורי המפגש עם ההבנה הזאת הוא תמיד חדש, משמח ומרגש ולו בשל הרגעים שכבר לא האמנתי שזה יבוא, בשל אותם רגעים של חרטה כנה ואיומה ובשל הרגעים בהם חשתי עייפות וכעס וחשבתי שמה שכבר ישנו הולך ולא יחזור.

אבל כל הרגעים האלו היו והלכו והיום וכבר כמה זמן, שאני באמת לא יודעת כמה הוא, אני יודעת שהלב שלי מספיק גדול בשביל לאהוב.

אפרת דבוש נאור,  אישה ואם, צועדת ברגישות ובכנות בשביל האמהות והנשיות, מטפלת, תומכת ומלווה נשים בדרך להריון, בהריון ובאמהות ומנחת מעגלי נשים.

לבלוג

לאתר

אחרי הלידה הראשונה, אמרתי שקשה לי לקרובות אליי, שאמרו שגם הן הרגישו כך ובזה זה נגמר. לא עיבוד התחושות ולא שיתופים ואני חשתי כישלון. חלק מהתחושות אפילו לא שיתפתי, כי הרגשתי שאין מי שיבין לליבי.

הלכתי לקבל ייעוץ חיצוני ואובחנתי כסובלת מדיכאון אחרי לידה.

מכאן הדרך היתה קלה יותר, מחד קיבלתי טיפול שמאוד עזר לי, ומאידך מהחברה (משפחה חברים), קיבלתי תמיכה, הבנה ושיתוף.

כאשר נפגשתי עם קבוצת נשים כדי לספר להן על דיכאון לאחר לידה ועל המקרה הספציפי שלי, נשאלתי האם אני חושבת שאם הייתי מקבלת את התמיכה והשיתוף בזמן, האם לא הייתי נזקקת לעזרת תרופות למשל.

עניתי שאני חושבת שכן, שייתכן והתחושות אותן חוויתי היו נשארות ברמה כזו שאפשר היה להתמודד איתן עם תמיכה ושיתופים של נשים אחרות. אבל לצערי השיח על התחושות שחשות נשים לאחר לידה אינו שיח פתוח ולכן כל אחת חושבת שתחושותיה הן שלה בלבד וזה מוביל להסתרה והלקאה עצמית.

והנה, לפני חודשיים ילדתי בפעם השנייה. מיד קיבלתי טלפונים מכל המשפחה והחברים וכולם התעניינו איך אני מרגישה ודאגו לשלומי. הפעם הרגשתי די טוב ואמרתי זאת. הרגשתי שיש לי כאן חויה אחרת באמהות שלי.

ואולי זאת הייתה הטעות?

בשונה מהלידה הראשונה, אז פחדתי לבקש עזרה בהתחלה, שמא זה יפחית מיכולת האמהות שלי, הפעם בהחלט אמרתי שקשה לי ואשמח לעזרה (יש לזכור שאני אם יחידנית עם פעוטה היום בת שנתיים ושמונה חודשים ותינוקת בת חודשיים), אך הפלא ופלא - נשארתי לבד.

נכון שאני בחרתי להיות אמא. ובסיטואציה שנוצרה החלטתי לממש את האמהות בעזרת תרומת זרע. כל אלו הם חלק מחיי שאלך עימם לעד. איני מבקשת שמישהו יקח אחריות על בנותיי ויחיה את חיי במקומי. עם זאת, מעט עזרה?

מהי עזרה?

עזרה יכולה להיות בביקור אחה"צ ותוך כך עזרה עם הקטנה או העסקת הגדולה.

עזרה יכולה להיות לקפוץ לשמור על שתיהן כשאני נכנסת למקלחת.

עזרה יכולה להיות לבוא בבוקר לשעה או חס ושלום שעתיים ולאפשר לי לישון קצת.

עזרה היא לשמור שעה על הקטנה בבוקר שאוכל לצאת לקניות בסופר.

עזרה יכולה להיות להכניס צלחת אוכל חם או מרק?

עזרה יכולה להיות להוציא/להכניס את הגדולה לגן ביום גשם שאי אפשר לצאת עם הקטנה.

ועוד מיני מטלות קטנות אחרות. אין חובה שזה יהיה על בסיס קבוע.

אני תוהה אם לאנשים קל יותר להתחבר למשהו ספציפי מובנה וידוע כמו יום התרמה למען… או חס ושלום בעת מחלה?

כל הזמן אני חוזרת ומשננת לעצמי שאסור לי לצפות ( או כמו שהיינו אומרים כשהיינו ילדים שציפיות יש רק בכריות), ובכל זאת קשה לי להתנתק מהנתינה שלי (שלא נעשה על מנת לקבל), איך עזרתי לחברות ולבני משפחה כאשר היו זקוקים והנה אני נזקקת לעזרה ואין מי שיושיט לי יד.

אני עוברת בימים אלו תהליך של התפקחות ופרידה מן הציפייה. ושאלה כבדה עולה לה: האם יכול להיות שיש לי משפחה וחברים לרוב, אך בכל זאת אני כל כך לבד?? ואם כן, אז במה נמדדת חוסנה של משפחה? במה נמדדת חברות?

דיכאון לאחר לידה מחדד את הקשר בין גוף-נפש-חברה

מובן לכל שלאחר לידה גוף האישה עובר שינויים גדולים מאוד, עייפות מתלווה לכל זה ומקשה את ההתאוששות. קושי במציאת זמן לאכול טוב גם הוא תופעה מאוד שכיחה ולכל אלו מתווספת החברה, התגובות שלה לאישה היולדת, היחס שלה ומתן/אי מתן עזרה. כל אלו יחד משפיעים על מצב רוחה של האישה ובמקרים רבים הרפואה הקונבנציונלית מאבחנת קושי זה של האישה כדכאון לאחר לידה.

נשאלת השאלה- האם זהו קושי פתולוגי/הפרעה פסיכיאטרית? או שזה הוא קושי טבעי הנובע מהמצב השכיח של נשים לאחר לידה ?

נדמה שלחברה שלנו היום קל יותר עם אבחנות נפשיות ברורות, מאשר עם יצירת תרבות מכילה ומקבלת היכולה לאפשר לתחושות אלו לצוף, לאפשר לשתף ובעיקר לתמוך, שזה קשה יותר. נדמה לי שקל לחברה לקבל כשכבר נוצרה בעיה ואז צריך לתת לה פתרון/עזרה, מאשר להיות שם מלכתחילה במצב של תמיכה, הכלה ומניעה, על מנת שהמצב רוחה של האישה לא ידרדר.

ההבנה הזאת מעלה בי שאלה- מדוע רק כשאנחנו נמצאות במצב של קושי אמיתי, במצב של נזקקות לעזרה, רק אז אנו זוכות למענה? מדוע העזרה לא ניתנת באופן אוטומטי לנשים אחרי לידה, כדי שלא נגיע למצב של הקושי הבלתי נסבל הזה, שלעתים מתבטא בדיכאון אחרי לידה ?

נדמה לי שלרוב הנשים גם קל יותר עם ההגדרה המאובחנת של 'דיכאון לאחר לידה' כי זה מעביר אותן ממצב של הלקאה עצמית למצב של קבלה, מגביר את היכולת להתמודד מול החברה עם הקושי הטריוויאלי של אחרי לידה ומאפשר להן לקבל את המענה שלו הן כה זקוקות.

אני רוצה לחזור לתופעת השבט. אם פעם זו היתה החמולה, הרי שהיום קצת קשה, כי לרוב ילדים לא גרים ליד הוריהם או משפחה אחרת, אבל ליצור שבט בשכונה, בעיר וכדומה. אני תוהה- האם זו ראייה נאיבית?

על המחשבות הללו גורמות לשאול- האם כדי לקבל עזרה (ממשפחה או חברים), אני צריכה להיות מאובחנת עם דיכאון לאחר לידה?

** לבלוג של אוסי הורביץ.

** לרשומות נוספות בנושא דיכאון אחרי לידה

איך לרשום המלצה? (בבקשה לקרוא לפני הכתיבה)

ניתן לרשום את ההמלצה, רק אם נעזרת באופן אישי מאשת המקצוע.

אין לרשום המלצה על חברה/מכרה /קולגה שלא קבילת ממנה שירות ישיר.

למטה, בתגובות, ישנה חלוקה לאזורים בארץ, לפי מקום העבודה של נשות המקצוע: צפון הארץ, חיפה והסביבה, השרון, המרכז, ירושלים ודרום. התגובות עם שמות האזורים רשומות על ידי (לימור לוי אוסמי), כך תוכלי למצוא את האזור בקלות. .

לאחר שמצאת את התגובה עם האזור המתאים לאשת המקצוע שעליה את רוצה להמליץ, לחצי על "להגיב" ורשמי את ההמלצה. בבקשה לרשום את ההמלצה על פי אזור מהגורים המתאים.

מה לרשום בהמלצה?

* שם מלא של  אשת המקצוע שאיתה עשית עיבוד של חוויית הלידה / עבודה רגשית מסוימת על הטראומה בלידה/ הכנה רגשית ללידה.

* מה ההכשרה המקצועית של אשת המקצוע שאיתה עבדת ?  לדוג', דולה/ מיילדת/ פסיכולוגית וכד'.

* אזור עבודה.

* פרטי התקשרות של אשת המקצוע (מייל/טלפון).

* ההמלצה: למה את ממליצה על אשת הממקצוע ? מה העבודה איתה איפשרה לך ?

* השם שלך ופרטי התקשרות איתך (מייל או טלפון), כדי שהקוראות תוכלנה לברר איתכן במידת הצורך על אשת המקצוע.

שימו לב  למלא את כל הפרטים על מנת שיהיה קל ונגיש למצוא את אשת המקצוע המתאימה.

תודה רבה לכן ולדולות המומלצות,

לימור

לפני שנה התחלתי לכתוב. מאז הכתיבה היא עוגן עבורי.

בזכות הכתיבה המחשבות לא "סתם מתרוצצות בראשי". אני מוצאת את עצמי לפעמים במקלחת או בזמן נהיגה (בערך הזמנים היחידים הפנויים למחשבות) מסדרת את המחשבות. מכינה אותן לכתיבה. בוחרת מילים, מחליפה אותן בטובות יותר, מדויקות יותר. משננת שוב ושוב כדי שאזכור מה רציתי לכתוב.

בזכות הכתיבה קל לי יותר להבין את המחשבות שלי. אני לא רק חושבת אותן. אני ממש מעבדת אותן. מנסה להבין אותן.

בזכות הכתיבה אני מתרוקנת. לפעמים אני כותבת את העצבים שלי. את העצב שלי. את השמחה שלי. את האהבה שלי. יושבת מול המחשב ומזילה דמעות, או מחייכת או צוחקת.

בזכות הכתיבה אני מפנה מקום. שולחת לחופשי רגשות ומחשבות, משחררת רעיונות, וכשאני מסיימת לפרוק אני מסוגלת להכיל יותר.

בזכות הכתיבה אני משתחררת. הגוש בגרון מתמוסס עם כל מילה שמופיעה על הצג, הבטן הקפוצה הופכת רפויה ורכה, הרעד באצבעות הידיים עוזב והכול מתייצב ונרגע.

בזכות הכתיבה אני מרגישה שעכשיו, אחרי שכבר הבנתי מה אני מרגישה וכתבתי את זה, אני יכולה לדבר על זה "טוב יותר". אני יכולה להיות ברורה יותר. מרגישה בטוחה יותר ומוכנה יותר לחשוף את רגשותיי בפני האנשים הקרובים אלי.

בזכות הכתיבה לפעמים אני אפילו לא צריכה לדבר. אני רק משתפת במה שכתבתי.

בזכות הכתיבה מתחילה אצלי תנועה. היא מתחילה באצבעות אבל זורמת עמוק פנימה אל תוך הגוף, משחררת איברים תפוסים, מעסה מחשבות טורדניות, מרככת אותי.

בזכות הכתיבה אני לא שומרת בבטן. גם אם נדמה לי שכתבתי רק לעצמי ולא מראה לאף אחד, אני מגלה מאוחר יותר שמשהו זלג החוצה. כי אחרי שכתבתי, זה כבר מוכן לצאת. מבושל היטב. ערוך ומנוסח.

בזכות הכתיבה יש לי איך לשתף את כולם במה שאני מרגישה. והשיתוף הזה מדהים אותי בכל פעם מחדש.

פעם חשבתי שבזכות הכתיבה שלי אחרים יוכלו ללמוד. חשבתי שהכתיבה שלי תעזור לאחרים שמחפשים מידע, מחפשים משהו להזדהות איתו.

לא חשבתי כמה אני ארוויח מזה. לא ידעתי שאפשר.

מהרגע שאני שולחת משהו שכתבתי ועד הרגע שזה מתפרסם, אני מרגישה התרגשות עצומה. כמו לפני משהו גדול שעומד להתרחש. קצת חוששת (מה יחשבו? מה יגידו אלה שמכירים אותי?) קצת סקרנית, בעיקר מרגישה הקלה. זה כבר לא בידיי. זה כבר לא שלי. כאילו נפטרת ממה שכתבתי ומשחררת אותו כך שעכשיו הוא של כל מי שקורא.

וכשמתחילות להגיע התגובות אני מתנחמת, לומדת, מתמסרת לחיבוקים מקרובים ומזרים מוחלטים. אני מרגישה שאני חלק ממשהו. מרגישה כמו במרכז של מעגל גדול, מחובקת ועטופה בחום מכל הכיוונים. זה באמת ממכר.

אני מודה יום יום על המתנה החשובה הזאת שקיבלתי בטיימינג כל כך נכון.

בזכות הכתיבה אני מחפשת ומוצאת עוד ועוד חלקים ממני. אני לומדת להכיר את עצמי מחדש.

** שירה דרוקר, כותבת את הבלוגים לידת בית- הגרסה המלאה ו אמא לראשונה

כשהלכתי עם הגדול שלי לטיפת חלב בגיל 3 חודשים ולא נצפתה עלייה במשקל- שם התחילו רגשי האשם שלי על האימהות שלי.

מה, איך לא שמתי לב?

אין לי מספיק חלב?

מה אני צריכה לעשות  עכשיו?

הלכתי הביתה מיוסרת ומתנצלת בפניך בני על שאני אמא לא מספיק טובה ומיד נכנסתי לאינטרנט ובדקתי והתייעצתי. לוקחת עצותיה של ד"ר…., המופלאה ומעירה אותך בכוח על מנת להניק, כי מה שעשית היה להחליף אצבע בפה עם ציצי בפה, גם על חשבון תחושת רעב. והחיים חזרו למסלולם ורגשי האשם האלו- נעלמו…

והנה באת אתה, ילד שלישי, ייצור קטנטן מלכתחילה ובשלב מסוים הפסקת לגדול. ינקת כל שלוש שעות, היית ילד של ספר, גם בלילה לא ישנת כל הלילה אלא ינקת אחת לכמה שעות אבל הפסקת לגדול. בהתחלה זה התחיל במשקל ואחר כך גם עבר לגובה.

ואני, אמא מבולבלת, היסטרית, אבל משדרת שליטה. אף אחד לא ידע עד כמה כל ביקור בטיפת חלב היה שובר אותי לרסיסים, מתפרקת מחדש ובעיקר לא יודעת מה לעשות.

היום אני יודעת, שכשאני לא יודעת מה לעשות, אני לא עושה. לטוב ולרע. אז לא עשיתי כלום. רק שידרתי ש"הכל בשליטה". בשלב מסוים אפילו לקחתי מהרופאה את התמהיל הזה ששמים באוכל שאמור להשמין ילדים, רק שבזכות הניסיון המשפחתי לא האמנתי בו וגם לא האמנתי בצורך לפטם אותך בשביל לפטם אותך, אז לא נתתי לך.

אני ואוכל לא הולכים טוב ביחד. ולמדתי גם שיש לי כל מיני עקרונות (כמו לא לאכול מוצרי חלב לפני גיל שנה) שאולי היו טובים לאחיך, אבל ממש לא היו טובים לך. חבל רק שלמדתי אותם מאוחר מדי.

המסע המבולבל הוביל אותי לדיאטנית שהצילה אותי. היא סיפרה לי על מרפאה גדולה שעוסקת בתחום התפתחות הילד בכל מה שקשור לאוכל- טובי הרופאים תחת קורת גג אחת. מעבר לזה, את כל ההמלצות שהיא נתנה לי- לא יישמתי. לא מאמינה בלפטם אותך.

ואתה עדיין לא גודל, או גם אם גודל- זה גודל קטן. מזמן שברת הרבה אחוזונים ואני לא יודעת מה לעשות, אבל נאמנה לעקרונות (כן, אני יודעת היום, שהשיעור הוא לבדוק את העקרונות ולהתאים אותם לילד ולא להורה).

פניתי לרופא המשפחה ודרשתי הפנייה. לשמחתי הוא לא שאל, לא בדק – נתן את ההפניה.

אותה מרפאה, שהגענו אליה כשהיית כמעט בן שנה, היא זו שהצילה אותי מהחרדות שלי.

ילד יקר, ילד מופלא שלי, היום אני יודעת שהפסקת לגדול כקריאת מצוקה, כחלק מהשיעור שלי ושלך, שהזמן שלך הוא אחר. אבל אז, כל מה שהיה קשור בבריאות שלך, מוטט אותי רגשית ולא יכולתי לראות.

רק כשהיית בן שנה, נכנסת לגן, התחלת לאכול חלבונים (כן, גם חלב, והרבה בהוראת התזונאית), היית במעקב ועשינו לך את כל הבדיקות האפשריות. רק אז יכולתי להכניס לחיים שלי קצת פרופורציות ולראות את הדברים אחרת.

והנה, גם עכשיו, בעצם כתיבת שורות אלו אני מתפרקת מהזיכרונות, מרגשי האשם ומביקורת עצמית, על שלא הייתי שם. לא עבורך וגם לא עבורי.

אני לא יודעת אם אי פעם תשלים את הפער הזה שפתחת, אני לא יודעת אם לא נצטרך מתישהו לדקור אותך בהורמון גדילה, או שנאפשר לך להתפתח "טבעי". אני באמת לא יודעת.

אני כן מקווה, שתהליך הריפוי שלי, יאפשר לך לעבור תהליך ריפוי בתוכך ולצמוח את השניים-שלושה סנטימטרים שחסרים לך.

אוהבת.

אמא

 אגתה כבר בת 9 חודשים. היא ערנית וסקרנית ונראה שהיא יודעת מאד מה היא רוצה וצריכה. את זה כבר חשתי בבטן. ידעתי שיש לה אישיות חזקה. איך? התנועות שלה היו מאד מפוקסות. כשלא אהבה משהו, כמו מוסיקה חזקה או ריח סיגריות, הייתה בועטת מבפנים, כשרצתה שאוכל משהו או אשתה, הייתה מתנועעת בחוסר נחת ומעירה אותי באמצע השנה כדי לאכול. כשעמדתי קרוב מדי למערבל כדי להכין עוגה, היא סימנה לי בברור, שהרעש חזק לה מדי ושאתרחק.

איך הבנתי מה היא אומרת או צריכה ממני? התחושה הייתה שהיא מדברת איתי בלי מילים. לא הייתי צריכה לנחש או לנסות להבין. זה היה חד וברור. זו לא הייתי אני שחשבתי עבורה, אולי זה לא נעים לה, היא פשוט דיברה איתי.

אני מנסה לחזור אחורה להחלטה שלי ללדת בבית ואני שואלת את עצמי, אז מי בעצם עשתה את ההחלטה הזאת, אני או היא? אף פעם לא חלמתי או דמיינתי ללדת בבית. לא הכרתי אף אחת שילדה בבית. אמא שלי אחות בבית חולים והדרך לבית היולדות באיכילוב היה די ברור עם כל הקשרים שיש לנו שם. אך הסיפור שלי מוביל אותי לאיטליה, שם חייתי בארבע שנים האחרונות, שם התאהבתי, הריתי וילדתי.

 התעברתי אחרי תקופה ארוכה של אי פריון בלתי מוסבר. אך אחזור להתבונן בתקופה הזו במאמר הבא שלי. עכשיו, באמת מעניין אותי מאיפה הגיע ההחלטה הכל כך לא שגרתית ללדת בבית.

אני זוכרת שהייתי בחודש שני לקראת שלישי, כשכבר רוב החברות לידי יודעות שאני בהריון ומתחילות לייעץ לי לאיזה בית חולים כדאי ללכת. אך בתוכי נובע לפתע רעיון משום מקום. אני אלד בבית. בהתחלה זה סודי, ואני לא מספרת לאף אחד מכיוון שברורות לי התגובות מהמשפחה והחברות, או במילה אחת "השתגעת"? אני מתחילה להתעניין בקשר למיילדת והאינפורמציה מגיעה אליי בלי להתאמץ. המיילדת כמו חיכתה לבתי ולי. אני מקבלת את הטלפון של ברברה, המיילדת, מחברה שמכירה חברה שילדה איתה שלושה ילדים בבית. לא אחד. שלושה.

אני מתקשרת לברברה, הולכת עם בעלי ועדיין מאד סקפטית וממש לא יודעת מה פתאום, ומה זה אומר, ומאיפה הגיע הרעיון הזה. זו תחושה שמשהו אחר מוביל אותי לעשות את זה. תוך כדי כתיבה אני מבינה עכשיו דבר נוסף.  אתמול בשיחה עם בעלי, מעל משטח ההחתלה כשהוא מורח בעדינות קרם על הטוסיק של בתנו, אני שואלת אותו: "מה לדעתך אגתה באה ללמד אותנו"? בעלי אומר מיד, שאותו היא מלמדת להביע רגשות. אותי היא באה ללמד ללכת באומץ אחרי מה שאני רוצה. היא עושה זאת מאז שהיא התעברה.

לרגע לא היו לי מחשבות שאני מסכנת אותה או אותי בהחלטה ללדת בבית. למרות שכולם סביבי ניסו בכוח ובהתמדה לשכנע אותי ללכת לבית חולים כמו כולם. אני רואה שמעניין אותי להבין באמת איך היה לי את האומץ, עוצמה ובטחון פנימי ללכת על זה. אני יודעת היום שזו היתה האנרגיה שהעבירה לי בתי לאורך כל הדרך. היא עשתה זאת מעצם מהותה העוצמתית והיודעת. היא יודעת מה היא רוצה. היא לא חושבת כמו כולם ואני מקווה להמשיך ולתת את המרחב לפתח את האינדיבידואליות שלה. תודה אגתה.

 דרך עקשנותה הבריאה של אגתה, הכרתי מיילדת מופלאה שלימדה אותי לתת אמון בגוף ובאלוהות. הלידה עברה בשלום, באינטימיות, וכן, גם עם כאב רב. ברברה נתנה לי יד לאורך שבע השעות שבהן התהלכתי ברחבי ביתי עם עיניים עצומות מרוב כאב. ברברה האיטלקיה שידלה אותי לדבר בעברית מתוך הכאב ולבקש מגופי להיפתח כמו פרח. היא אמרה לי לצעוק ולדחוף ואף עזבה אותי ואת בעלי כדי שנעבור את הצירים יחד לבד. היא חיממה מטליות והניחה אותן על נרתיקי כדי שלא אקרע בדחיפות. היא נתנה לי לגעת בשערות ראשה של בתי כשראשה היה עדיין בתעלת הלידה והיא הניחה את אגתה על בטני מיד כשיצאה החוצה. עם המיילדת הזאת הקמנו מעגל הורים ללידת בית, וליווינו נשים רבות במשך השנה האחרונה ללידת הבית הראשונה שלהן.

בתי הכניסה אותי לעולם המופלא של ההולדה. לא רק הולדה של ילדים. היא הדגישה לי אילו יכולות יש לנו הנשים שיכולות להתבטא דרך הריון ולידה. זו מקפצת דרך לכולנו. כמו שחברה טובה אמרה לי "אחרי שילדתי, הבטתי באמהות בצורה אחרת ואמרתי לעצמי, וואו, הנה עוד אחת שעברה לידה, איזו עוצמה".

לחבר הכל ביחד. הילדים באים ללמד ולהוציא מאיתנו משהו חדש. כי הם החדש. הם באים להחזיר אותנו למקורות העוצמה דרך הלידה עצמה. הם שם כבר מרגע ההתעברות ואפילו קודם. אפשר לחזור לרגעים אלו ולראות את הסיפור נרקם. מה הילד שלי בא ללמד אותי. מה הוא העביר לי במהלך ההיריון והלידה. ואיך זה יכול להשפיע על החיים שלי כיום. כן, זה עושה חשק להיכנס להיריון שוב. רק כדי ללמוד עוד משהו חדש.

באהבה

מירב שרייבר, ליווי רגשי ורוחני לחיי משפחה פרקטים ומלאים. תרפיסטית מוסמכת בהבעה ויצירה. מדריכת הורות טרום לידה. www.ima-neshama.com , meirav.schreiber@gmail.com