עם השיר הזה של יהודית רביץ  שאני מאד מאד אוהבת, הזדהיתי פעמים רבות… בכל מיני תקופות בחיי, סוערות בעיקר.

"איזו מין ילדה את היית בבית הספר?

לא כמו כולם,

רחוקה מכל היתר…"

בערך שבועיים אחרי שבני נולד, פגשתי בה. בילדה הפנימית שבי, שהביטה בסיטואציה החדשה בפליאה מהולה בכעס.

האמת, נפגשנו כבר בהריון, בעוד הילדה הפנימית דרשה מקום לעצמה וחששה מה יקרה כשהתינוק יוולד ולמה בכלל הוא צריך להיוולד והאם הוא יתפוס את מקומה.

אני זוכרת את עצמי מנסה פשוט להקשיב לה, להבין מה מציק לה ולהסביר שהיא תמיד תהיה איתי, גם כשהתינוק יוולד. שהוא לא יחליף אותה כמו שהיא מפחדת.

ואחרי הלידה, בעודי מתמסרת לאמהות התובענית היה לי קשה להקשיב לה. קשה מאד ובעצם בלתי אפשרי. כי עכשיו יש תינוק קטן בוכה וחסר אונים ואני צריכה להיות קודם כל אמא שלו. אחר כך כל היתר.

לא באמת נותר בי מקום לשמוע גם לה. והיא כעסה, כדרכם של ילדים…

"איזו מין ילדה,

איזו נערה,

למה את בוכה?"

עם הגדילה של בני, במקביל גדל בי המקום לתת לילדה הזאת. בלילה כשאני מנסה להרדם היא נוטה להגיע, להביט בי בעיניים גדולות ואז אני יודעת שאני צריכה להקשיב, גם אם זה לעיתים כואב או עצוב. היא לוקחת אותי למקומות של פעם ואנחנו מתישבות יחד, כתף צמודה לכתף.

המקום הזה שאני מנסה לתת לה, לצד בני, הוא מורכב סבוך ופתלתל ובעל השפעה עצומה על האמהות שלי.

אני חושבת שהרבה מהדברים שמנחים אותי כאמא מגיעים מהמקום שזוכר את חוויות והילדות שלי. ובו זמנית אני מנסה להבין שהוא, בני הקטן, לא אני. הוא ילד אחר במציאות אחרת. וזה לא תמיד פשוט להפריד בנינו.

ויש רגעי קסם מיוחדים, כשאני והוא צוחקים בפה מלא, או משתוללים יחד ואז פתאום אני מרגישה שגם היא איתנו, צוהלת כמו שרק ילדים יכולים, נוכחת  איתנו ומרגישה חלק .

הילדה שהייתי והילד שהוא.

הילדות שהיתה לי והילדות שאני מנסה לייצר לו.

מה אני הייתי צריכה כילדה, ולמה הוא זקוק ?

והאם אנחנו דומים או שונים ?

וכמה קשה  ולא פשוט לי ליצר עבורו אמהות אחרת, טובה ומיטיבה יותר מזו שאני חוויתי.

המון מחשבות ותהיות בלי מענה בלילה אחד כזה.

אמא אחת.

זאת היתה הפגישה הראשונה שלי עם חגית, פגישת הכרות בה אני מתחילה להבין את הסיבה שבעטייה הגיעה אליי. חגית פתחה ואמרה:

"איבדתי את עצמי, אני לא אוהבת את החיים שלי,

אני לא יודעת מה אני רוצה, כל החיים הפכו חובות ומטלות,

אין לי זמן לעצמי ואין לי זמן לנשום, מה עושים?"

המילים יצאו מפיה בשטף, נשמע כי בקשה להתנקות מתחושת מחנק שאחזה בה.

שאלתי אותה: "מה היה לפני שהרגשת ככה?"

"הכל היה נראה בסדר", ענתה. "את יודעת, גמרתי ללמוד משפטים, מצאתי עבודה שהכניסה כסף טוב, הכרתי את עופר, התחתנו בינתיים, קנינו בית, שני ילדים, הכל לכאורה בסדר, אז אני לא מבינה למה אני מרגישה כל כך נורא, מה לא בסדר אצלי?"

ומיד המשיכה: "רק לאחרונה התחלתי להרגיש שלא טוב לי בעבודה, פתאום שמתי לב שעופר ואני מאוד התרחקנו ולמעשה אנחנו גרים באותה דירה, מגדלים ילדים אבל בקושי רואים אחד את השני, בקושי מדברים. אני מוצאת את עצמי עם הילדים והוא תמיד איננו, מאבדת את הזמן שלי לעצמי, איזה עומס".

חגית הזכירה לי באותו רגע נשים נוספות שמגיעות אליי ומתארות את עצמן כמי שאיבדו את עצמן. נשים שהפסיקו בנקודה באמצע הדרך להקשיב לעצמן והפכו עם הזמן לספק הצרכים של כל הסובבים אותן, עד כי לעיתים מצאו עצמן ללא זמן, ללא אנרגיה, ללא עצמן להמשיך הלאה.

בתחילת דרכנו העצמאית, נדמה לנו שאנו קשובות לעצמנו באמת. מרגישות חופשיות, לומדות מתאהבות וצועדות את דרכינו הראשונה במה שנראה לנו כמסלול בטוח להצלחה.

תחושת החופש והעצמאות כמעט משכרת, עד כי אנו שוכחות לעצור לעיתים ולשאול את עצמנו, מדוע בחרנו במקצוע המסוים הזה? האם זה באמת מה שרצינו? או אולי משהו אחר משך, קידם, המליץ, שזה טוב עבורנו.. מדוע בחרנו בבן הזוג שאנו חיות איתו? האם אנו מרגישות לידו כפי שחלמנו שנרגיש, או אולי בחרנו כי יש לו משפחה טובה, פרנסה טובה, מקצוע טוב וההורים שלנו ממש אהבו אותו.

אנחנו במרוץ להשיג את מה שנדמה לנו, שכולם מצפים מאיתנו להשיג. מקצוע טוב, בית זוגיות משפחה, ילדים.. יש לנו זמן קצוב כי מי, שמאחרת צפויה לשאלות שביננו, למי יש כוח להתמודד ולענות עליהן?

כשאנו במרוץ, לא עוצרים, כי כל עצירה יכולה לשבש משהו במרוץ. כל מה שיכול לדחות את ההישגים שלנו בדרך נדחה הצידה וזוכה להתעלמות מוחלטת. אלא ששם בין ענני האבק של נפשנו מצויות תשובות לכל הדברים שאנו הסכמנו לוותר עליהם במהלך הדרך. הסכמנו בלי שהרגשנו, הסכמנו בלי שהיינו מודעות, הסכמנו כי היינו ממש צעירות והיינו בטוחות  שכשנצליח להשיג הכל, יהיה לנו זמן גם לזה..

לא פעם במהלך המרוץ, בדרך כלל אחרי שהצלחנו להשיג את מרבית הדברים שחשבנו שאנו צריכות, מתחילות לבוא השאלות. פתאום אנחנו מרגישות שלעולם לא יהיה לנו זמן לעצמנו, לעולם לא נוכל להגשים את החלום שהיה פעם, אם בכלל אנו זוכרות מה היה אותו חלום. כשהן באות- השאלות, לפעמים אין לנו באמת רצון להתמודד איתן ואז אנחנו מסבירות לעצמנו, ועושות רציונליזצליה למצב. אנו אומרות לעצמנו: "כרגע יש ילדים והם חייבים את הזמן שלנו, המצב הכלכלי לא מאפשר, אני לא אוכל לעזוב את בן הזוג שלי עם הילדים לבד…" ועוד ועוד סיבות מוצדקות שמרחיקות אותנו ממה שאנחנו באמת רוצות ולמעשה מעצמנו.

לעיתים אנו כל כך שמות אותן בצד, את השאלות, ופתאום מגלות שהגוף שלנו התחיל לדבר, אם במחלות נשנות, בעייפות, מצבי רוח ירודים ובמקרים הקיצוניים דכאון.

תהליך ההסכמה שלנו להקשיב לעצמנו ולגוף שלנו הוא הדרגתי. הוא דורש מאיתנו פתיחות להתמודד עם רגשות ולעיתים תסכולים העולים מתוכנו ועד עכשיו עשינו הרבה על מנת לא לדעת או להרגיש בהם.

התהליך מתחיל במקום שבו אנו מסכימות אפילו לרגע לעצור את המרוץ. מפסיקות לדבר אל עצמנו ולעשות רציונליזציה לכל אירוע שקורה, אלא פשוט יושבות בשקט ומתוך השתיקה של הפה והראש מאפשרות לבטן להתחיל לדבר. כשזו מתחילה לדבר ועולים רגשות מתוכנו אנו יכולות לרשום לעצמנו מה עלה, מה הרגשנו מה מתסכל אותנו? ממה איננו מרוצות בחיינו? האם יש לנו את הזוגיות שחלמנו עליה? את העבודה שחלמנו עליה? וכן הלאה.

כשאנו מאפשרות לדברים לעלות והם מונחים כרגע מולנו על הנייר, הם הופכים נגישים, הם הופכים משהו שאפשר להתבונן עליו, להביע דעה עליו. הוא פחות נסתר ופחות מאיים ויש בכך את הצעדים הראשונים שלנו לשנות את מה שלא מתאים לנו ולכוונן אותו כך שיתאים לאדם שאנחנו היום.

אם שמתי לב שחליתי השנה במחלה מסוימת כמה פעמים, מהי? איפה מופיעים הכאבים היכן הבעיה? ישנם היום ספרים שמשייכים כל בעיה פיסית לתחושות נפשיות שלנו, והם נותנים את ההסבר כיצד להתמודד איתה.

פתאום כל הדברים שאמרנו לעצמנו עד עכשיו שהם לא רלוונטים, אין לנו זמן וכסף אליהם, שהם סתם שטויות ילדותיות, שעכשיו כאמהות אין את המקום והזמן להשקיע בהם. פתאום הם כאן לפנינו. פתאום יש להם עצמה ונוכחות ויש להם מקום, הם חלק מאיתנו.

לכל השאלות שהעלנו, קיימות תשובות ייחודיות בתוכנו. כל אחת מאיתנו יודעת בדיוק מה נכון לה, מה היא אוהבת, מה מתאים לה, אם רק תאפשר לעצמה להקשיב, אם רק תאפשר לעצמה לבטא את כל מה שעולה מתוכה. החשש מהביקורת הסביבתית, לעיתים חוסם ואנו מוותרות. אבל כאן זה רק את מול עצמך אף אחד לא רואה או שומע בינתיים.

על מנת להתמודד עם הדברים ולקבל כלים להוציא אותם לכלל מימוש בחייך יתכן כי תזדקקי לעזרה וליווי מקצועיים. אך את ודאי יכולה להתחיל כבר עכשיו להקשיב לעצמך. הידיעה שלך מה מתרחש בתוך הגוף והנפש שלך פנימה תאפשר לך להיות במקום של בחירה ולהתאים את חייך לאדם שאת רוצה להיות היום.

החיבור המאוד מדויק הזה לעצמך הוא המפתח הראשוני להגשמה. זהו הצעד הראשון למודעות, זוהי הדרך היחידה לזכות בחופש ותחושה של אושר שכולנו מחפשות אותה.

והכל מתחיל בהסכמה שלך להקשיב פנימה לעצמך.

האם את מאפשרת לעצמך להקשיב לעצמך?

מה מעורר חששות כשאת מקשיבה?

מה את בוחרת לעשות?

מזמינה אתכן לשתף כיצד אתן מתמודדות עם התחושות שלכן.

שלכן

עטרת

עטרת סנפיר- ליפשיץ, M.A לימודי מגדר, מכללת לסלי, מלווה ומקדמת נשים בתהליכי שינוי והתפתחות אישית. מנחה מעגלי העצמה לנשים. מלווה נשים נפגעות אלימות לעצמאות והשתלבות במעגל העבודה- עמותת ל.א  www.women-way.co.il 050-8915537.

אז זהו. זה רשמי. אפשר לברך ולהגיד מזל טוב. אני בהריון, שני במספר.

ויחד עם כל הברכות, והאיחולים, אני מרגישה ריקנות, ממש מכריחה את עצמי להתרגש. אני לוקחת את ההריון הזה באדישות מסוימת מחד, ובפחדים וחרדות מאידך. נשמע פרדוקסלי ? גם לי, כך בדיוק אני חשה.

גם ההריון הזה, כמו קודמו, היה מתוכנן להפליא: מהפסקת הגלולות, דרך נטילת חומצה פולית, מעקב אחר אתרי האינטרנט והמחשבונים למיניהם…. הכל מתוקתק. וברגש- קצת יותר מורכב. תמיד יותר מורכב עבורי להרגיש ולשהות ברגש מאשר לבצע משימות.

להריון הראשון הגענו דרך ההכרה ש-זהו, הגיע הזמן. קשה לומר שהייתה בקרבי כמיהה גדולה להביא ילד לעולם. שלא כמו הסובבות אותי, הגעתי להחלטה רציונלית לחלוטין להיכנס להריון, והרגשות שאפפו את ההחלטה הזו כל הזמן היו שזורים זה בזה- הפחד וההתרגשות. ככל שההריון התקדם, נתבקשנו לעבור תלי תילים של בדיקות על מנת לשלול ולזהות. הפחד ללא ספק גבר על ההתרגשות ודחק אותה לפינה קטנה אי שם בחלל ליבי.

בסופו של דבר חוויתי דיכאון לאחר הלידה. לא ידעתי באמת לקראת מה אני הולכת, לא ידעתי במה כרוכה הבאת ילד לעולם, את עוצמת השינוי שחיי עומדים לעבור- מבחינת החופש לעשות כרצוני, מבחינת התלות של תינוקת קטנה בי, מבחינת העייפות, חוסר השינה, הזוגיות, התובענות, הגוף שמשתנה ועוד ועוד, וגם- מהצד השני, מבחינת הלב: ההתרחבות שלו, האהבה הזו שאינה תלויה בדבר ושאינה דומה לאף חוויה אחרת שחוויתי, הטוטאליות הזו והקושי לאזן בין שני הצדדים הללו.

בחודשים הראשונים לאחר הלידה, אם אשטיח לרגע את הסיטואציה, המרה השחורה גברה על האור. התבוססתי בדיכאון ובפחדים של עצמי, הייתי מוקפת אמהות שלא שוחחו על הקשיים שלהן והרגשתי לבד. מאוד לבד.

היום ברור לי, שבצורה כזו או אחרת, כל אם חווה קושי בלידה הראשונה. כך או כך, בין אם חלום חייה מגיל ארבע היה להיות אם, ובין אם לאו, החוויה היא כה מכוננת, כה משנה וטורפת את כל הקלפים, שאין אפשרות בעיניי להימנע מחוויית קושי ברמה כזו או אחרת.

והיום הנושא הרבה יותר מדובר, הרבה יותר במודעות. אט אט הקושי הפך לגיטימי-אפשר לחוש אותו עם פחות רגשות אשמה, אפשר לדבר אותו ועליו. וזה כל כך עוזר לי, אני חשה את החיבוק הזה לאורך כל הדרך.

מעבר לכך, אני יודעת היום בדיוק במה כרוכה ההחלטה להביא ילד לעולם. השינוי לא יהיה כה דרמטי כמו בפעם הראשונה, ואני מגיעה לנקודה הזו לאחר שטיפלתי בעצמי, שעיבדתי את מה שקרה לי והוצאתי את זה החוצה.

ויחד עם זאת, ליבי כבד. החרדות אט אט מתגנבות למוחי, מתיישבות ומנקרות בו בדיוק כשיש לי רגע אחד של שקט, כפי שהן יודעות:

איך ארגיש בהמשך ההריון הזה? מה תהיה המשמעות הנפשית והפיזית עבורי הפעם? איך נתמודד עם שני ילדים? האם הדיכאון יחליט להראות את פניו פעם נוספת? האם וכיצד אצליח לחזור לגוף הנוכחי שלי (שאני די שלמה איתו עכשיו)? מה המשמעויות הכלכליות של המהלך הזה?האם אכן יקרה מה שמספרים-שהלב יתרחב פי שניים? ועוד רבות וטובות. וכן, ההתרגשות מהמחשבה הזו קיימת, וגם יש מחשבות כמו: האם זה יהיה בן או בת, איך הוא/ היא ייראה/ תיראה ? ושאני כבר מרגישה שאני יכולה לאהוב אותו/ה כל כך.

אך אם אהיה כנה עם עצמי, הפחד בשלב זה גובר על ההתרגשות והשמחה.

אני כל כך משתוקקת להיות במקום שרק מתרגש, שרואה את זה שהפעם תהיה חוויה אחרת, ואני לא מצליחה. הראש מבין שהמקום ממנו אני באה הפעם הנו אחר לחלוטין, הלב לא מיישר קו עם זה.

כולי תקווה שכל שיתקדם ההריון, דרך הסקירות, שגורמות להכל להיות מאוד מוחשי, אוכל להרגיש שאני נמצאת בנקודת פתיחה שונה לחלוטין, שאפסיק קצת לפחד, שאוכל לראות בחוויה הזו תיקון לפעם הקודמת.

הלוואי שהאור יגבר על החושך הפעם.

חני סער, בת זוגו של עידן ואם לעדידוש המקסימה והאהובה, מאמנת אישית לנשים בתקופת ההריון, הלידה ואחריה וחדורת אמונה ביכולת השינוי של כל אדם באשר הוא. מתוך חוויה אישית של קושי בתקופה שלאחר הלידה התחלתי את לימודי האימון, כשחזוני היה סיוע בשבירת השתיקה סביב הקשיים והאתגרים בתקופת ההריון והלידה, ובמתן פלטפורמה לשיתוף ולחיבור של נשים אל עצמן ואל הכוחות המניעים אותן בסביבה מעצימה ותומכת.

אני מזמינה אתכם/ן לשוחח ולשתף אותי בכל עת. המייל שלי: hani.saar@gmail.com. האתר שלי: http://www.hani-saar.com. הטלפון שלי: 054-4958417.

ביולי 2011 ראיינה אותי ענת מגל לפרויקט "נשים 365".

שנה אחרי, ב4/5/12, נערך פיקניק מסכם, מרגש שאין כמותו של הפרויקט המהמם הזה!

וזה מה שהקראתי שם על הבמה:

"כדי להגשים חלום אחד ישן,

יש צורך במיליון חולמים שלא עוצמים את עיניהם.

כדי להגשים חלום אחד ישן

יש צורך במיליון חולמים שלא אוטמים את אזניהם…" (מקום בלב).

מסע הפריון שלי התחיל לפני הרבה שנים בצימר יפה בגליל, כשבתמימותי חשבתי ששעה אחרי אני אהיה בהריון. ליטפתי את הבטן ועפתי לדמיונות על תינוקות, הרגשתי כאב תוך כדי הליטוף שהתברר כווסת..

המסע המשיך לטיפולים של שנים, להזרקות, לכאב, לתקווה,עוד בדיקה, עוד US, הרדמות, מיליוני מקלות לבדיקה עצמית.

לטיפוס על הר גבוה ולהגעה ליעד-להריון הנכסף, ומשם לנפילה רצינית לתהום – למדרגה הראשונה שבה עליתי למעלה….- לאובדן הריון.

שוב טיפסתי בכל הכוח , עם הרבה אמונה שאם הייתי על קצה ההר, אגיע לשם שוב ואנוח שם.

אספתי סביבי נשים נפלאות, תובנות חדשות, קילוגרמים נוספים והגעתי שוב לקצה ההר עם נשימה עמוקה שכאן אני בונה בית!

העפתי מחשבות מטרידות, ליטפתי את בטני וקצת לפני הסוף.. שוב נפלתי לתהום פצועה וכואבת… משאירה אחריי שוב עובר שלא הגיע אל הסוף…

בפעם השלישית נאלצתי  בכאב רב לבחור בדרך ובשבילים אחרים לקצה ההר והפעם גם לא לבד, אלא עם עוזרת להגשמת החלום- במסלול של פונדקאות.

המשכתי להאמין, לכאוב, לקוות, לתמוך ולהיתמך, והחלום של תינוק, על הגשמת החלום לא פסק לרגע…

נפלתי, קמתי, בחרתי, בכיתי, נאבקתי ובעיקר חלמתי ואל היעד לא הגעתי…

מכאן הייתה בחירה קשה- או לוותר או לבחור בעוד דרך ושביל שהפחידו אותי. דרך מאיימת, ומצד שני בטוחה שלקצה ההר אגיע ואפגוש שם את ילדתי. (בתהליך האימוץ).

להר הגעתי כמו שהתחלתי את המסע עם ווסת מטורפת ו"צירי לידה" לפני פגישת ילדתי.

היום, כשבתי בת ארבע ואני כבר אמא שנתיים, אני שמחה להתבונן בדרך הארוכה בה עברתי.

אני רואה כמה מתנות קיבלתי בדרך המורכבת והאין סופית הזאת..-

למדתי שהדרך חשובה לא פחות מהתוצאה! שעברתי כל כך הרבה מבחנים בהצלחה, הכרתי כל כך הרבה נשים נפלאות, הזוגיות שלי התחזקה, גיליתי בעצמי את הנשיות, את החוזק, את המיניות, את האומץ, את הסבלנות, את האמונה שלי יהיה ילד, את ההכלה והתמיכה של האחרים בי ואני בהן, להיות אסרטיבית, מעט חוצפנית, לגדל מרפקים, לאהוב, את הגוף שמשתנה, את הלב שמתרחב ומתרחב…, את המשפחה התומכת, האנשים הזרים , וגם ההריוניות מהרחוב.

גם תודה שלמרות הכל טעמתי את טעם ההריון, את חדר הלידה, האפידורל….

בעיקר, שהריון אורך 9 חודשים וילד לכל החיים.

למדתי לבחור בין להיות מסכנה ובין מלכה ולהיות מודעת לרווח שכל אחד מהם נותן לי…

הרווחתי ביושר את ייעודי לתמוך וללוות בדרך להורות.

אני מלכה, כולכן מלכות ! תודה על העוצמה הנשים הנפלאה.

אני אמא ! זכיתי.

רינה רונן - פשוט להיות. מטפלת בתטא הילינג ומלווה ותומכת בתהליכי פריון. RINARONEN1@GMAIL.COM

רוצה להעלם.

להזרק במדבר ולשמוע רק רוח. לראות את הכוכבים בלילה, להיטמע בהם.

בלי הבכי שמוציא אותי מדעתי. בלי להרים ולערסל ולהרדים ולהניק. בלי לנקות את האוכל שנזרק על הרצפה. בלי לדאוג כמה שהוא רזה. בלי הבלגן בבית שמתחדש כל יום מחדש. בלי לקום בלילות. בלי להיות עייפה.

רוצה להעלם.

להיות גרגר אחד במדבר הגדול, חלק ממשהו, שייכת.

ללא הבדידות שמלווה אותי מאז הפכתי לאמא, החיפוש אחר עיניים פנויות בג'ימבורי או בגינה, אולי יהיה עם מי לדבר, גם אם זו שיחת חולין על בני כמה הילדים. רוצה לחיות בלי העיניים השיפוטיות, המבקרות, המעירות, פשוט חייבות להעיר שצריך להלביש יותר או פחות ואיפה הכובע, ומה, הוא עוד לא יודע למחוא כפיים, כמה להניק ואולי הוא רעב.

רוצה להעלם.

רק לשבת בשקט ולהבין.

להבין איך הדבר שאני מביטה אליו בכל כך הרבה שמחה, ורואה בו את הדבר היפה בעולם, יכול להביא עימו כל כך הרבה קשיים ומורכבות שלא ידעתי בכלל. ואיך אף אחד לא סיפר לי כלום. אבל כלום. מרגישה כמו בכיתה א', צריך ללמוד הכל מחדש, וכל תקופה באמהות המשתנה הזאת יש ללמוד שוב ,ושוב, ושוב.

רוצה להעלם.

להתחיל דף חדש. לשכוח מאתמול.

להיות כבר בלי רגשות האשמה. בלי התחושה שאני אמא נוראית, כי איבדתי סבלנות והתעצבנתי ומצאתי את עצמי בדיוק, אבל בדיוק, כמו שהתנהגו אליי כילדה. הפכתי למה שכל כך לא רציתי להיות. מחבקת ואומרת לו סליחה שהתעצבנתי ושונאת את עצמי באותו רגע. אולי יגיע מתישהוא היום בו גם אוכל לסלוח לעצמי על הרגעים הקשים הללו.

רוצה להעלם אבל בוחרת לעשות הפוך ולכתוב.

רוצה להיות.

רוצה לגעת בהכל בלי מחסומים. בלי שקרים, במילים חותכות ואמיתיות.

ואולי קצת יותר להבין.

אמא אחת.

בכל פעם שאני פותחת את ליבי ואת מכאוביי בפני אישה אחרת, ואם היא עברה את גיל 40 אז זה עוד יותר ברור, אני מקבלת איזה מסר מרגיע שיש חיים אחרי התקופה הקשה של גידול הילדים משלב ההריון ועד גיל 3 +.

כולן מבינות ומזדהות עם הקשיים וזוכרות איך זה מרגיש לבד ואיך זה להחזיק בשביל כל הבית, אבל שאין מי שיחזיק בשבילן.

מצד אחד, זה מרגיע אותי לשמוע שגם הגברים בסוף מתבגרים ומבינים ולוקחים אחריות ונותנים תמיכה והערכה (כל מה שחסר לי כרגע).

אבל מצד שני,זה מקומם אותי ומעלה בי רצון עז למרוד בהכל ובכולם.

למה אני צריכה לחכות שהתקופה הזאת תעבור? למה אני צריכה לקבל בהכנעה את הציווי החברתי של לספוג ולחייך? למה אני לא יכולה להעניק לילדים האהובים שלי את הדבר הכי חשוב: אימא שמחה מסופקת, נאהבת, שיש לה מאיפה לתת, שיש לה זמן לעצמה ויש לה סביבה שתומכת בה ורואה אותה וחווה איתה את ההתרגשות של הצעדים הראשונים והרגעים המצחיקים ועוברת איתה את רגעי המשבר וחוסר הוודאות.

כל החיים שלי חיכיתי להיות אימא, תמיד אהבתי תינוקות וילדים קטנים והייתה לי סבלנות והנאה גדולה להיות בקרבתם. למרות שהיה לי ברור שזה קשה, הייתי בטוחה שזאת תהיה עבורי הנאה כפולה ומכופלת כשאלה יהיו הגוזלים שלי שזקוקים לי וסומכים עליי ולומדים ממני על העולם.

אז למה עכשיו, כשאני סוף סוף אימא לילדים הקסומים הפרטיים שלי שעושים את הכל כל כך חמוד ומלמדים אותי בכל יום משהו חדש על עצמי ועל החיים, למה הגשמת החלום הזה מלווה בהרגשה שזאת תקופה שצריך איכשהו לשרוד אותה ?

אני לא רוצה רק לשרוד את התקופה הזאת, אני יודעת שהם יגדלו בסוף וזה יהיה קל יותר, אבל אני לא רוצה להביט לאחור ולדעת שלא נהניתי, שלא היתה לי חוויה חיובית ונעימה בלגדל את האפרוחים שלי.

זה כל כך לא הגיוני שאני רוצה ליהנות מהגידול של הילדים שלי גם כשהם קטנטנים?

מעבר לזה, אומרים שהשנים הראשונות בהתפתחות של אדם אלה השנים הכי חשובות. אין עוד אף תקופה שבה האדם סופג מהסביבה כמו שהוא סופג בהתחלה, אז למה אני צריכה לקבל את העובדה שהילדים שלי סופגים ויונקים מגיל 0 תחושת בדידות והחמצה?

זה לא שאני אימא באסה שמסתובבת כל היום בפרצוף חמוץ וממורמר ואי אפשר לקבל ממני חיבוק נשיקה חיוך או צחוק. להיפך, עד כמה שאני מסוגלת, אני משתוללת וצוחקת איתם ומחבקת אותם הכי חזק ומקיפה אותם בכל הטוב שאני מסוגלת לתת.

אבל אולי כל הטוב הזה שאני מוציאה מעצמי הוא כמו שמיכה קצרה מידי, שלא משנה איך מסדרים אותה היא תמיד תשאיר אזורים לא מכוסים וכל הקור שבחדר חודר דרכם?

אולי מה שהם רואים מאחורי החיוך והצחוק, זה את העיגולים השחורים סביב העיניים והבכי שנחנק לו בלילה והתחושה הכללית שלא ככה רציתי ודמיינתי את חיי המשפחה והזוגיות שלי?

אולי גם הם בתוך תוכם היו שמחים יותר לראות אימא שזועמת את זעמה ולוקחת אחריות על החיים שלה ומפסיקה לחכות שהתקופה הקשה הזאת תעבור?

אולי המוח שלהם יבנה בצורה בריאה יותר אם מי שמגדלת אותם תיקח את המושכות ותתחיל לרכב על הסוס גם אם זה אומר לשבור כמה מוסכמות בדרך?

לצערי, אין לי תשובה חד משמעית וזאת בדיוק הבעיה הגדולה שלי. מצד אחד, אני רוצה שדברים יהיו פשוטים יותר וקהילתיים יותר, שזה אומר מסורתיים יותר, ולא במובן הדתי של המילה, אלא יותר במובן של מערכת הערכים המשפחתית וחלוקת התפקידים במשפחה וכו'…

הפתרון לא נמצא אצל הפרט, אלא אצל החברה כולה, אבל כישלון החברה לתמוך בפרט ברגעים הקשים והעמוסים שולח אותו יותר ויותר אל התהום של האינדיבידואליזם הבלתי מתפשר שלוקח אחריות ומחזיק במושכות בדיוק כפי שאני מרגישה שבא לי לעשות.

אני מרגישה שאני עומדת בצומת שבה אני נדרשת לבחור בין שני דברים שאני לא יכולה לוותר עליהם, שבלעדיהם אני לא אהיה אני.

מערכת ערכים שחיה בסתירה יומיומית עם עצמה ולא מסוגלת למצוא מנוחה לא על צד ימין ולא על צד שמאל.

האם באמת כל מה שנשאר לי לעשות זה להשלים עם החיים בתוך שבר? האם באמת אין לי ברירה, כי מה שאני מרגישה הוא תוצאה של מחלה חברתית? האם זה באמת נכון לחכות עד שהתקופה הזאת תעבור ואז לחזור לאשליה שמצד אחד אני אדון לעצמי אבל מצד שני אני מוקפת במשפחה אוהבת, תומכת ומעריכה?

אני לא חושבת שמדובר באמת בתקופה שעוברת. גם בתור ילדה אני זוכרת את עצמי מוקפת במשפחה אבל מרגישה לבד, רואה את אימא שלי רצוצה מנסה לגייס חיוך בבוקר או להסתיר דמעה ובערב מחכה ומצפה לבואו של אבא מהעבודה, רק כדי לכעוס עליו שלא הגיע קודם ולא אכל כל היום כי הוא עסוק מידיי בלעבוד קשה כדי לפרנס את הקן המשפחתי שהוא מפספס את צמיחתו בכל יום מחדש.

בתור נערה פיתחתי רעיונות ותיאוריות על איך החברה צריכה להיות ומה חסר ואיך הקידמה עושה לנו עוול ושצריך לחזור לפשטות ולטבע.

בתור בחורה צעירה הבנתי שהייתי נערה תמימה ואי אפשר לחזור לאחור וצריך לחפש דרך חדשה.

בתור אישה צעירה ומאוהבת הייתי בטוחה שמצאתי את הדרך והיא דרך החלומות והאהבה המשותפים שרקמתי עם בן זוגי, זאת הייתה התקופה הכי אופטימית שחוויתי בחיי, יש לי עם מי לממש את האידיאלים, יש לי שותף לדרך, איתו אוכל לצעוד שלמה ובטוחה ולא אצטרך לבחור בין צד ימין של הגוף שלי לצד שמאל.

ובתור אימא צעירה הבנתי עד כמה הצו הביולוגי שציווה עלי "פרו ורבו" עיוור אותי ועדיין מעוור כדי שיהיה לי את האומץ לחיות בתוך הדואליות הבלתי אפשרית שתמיד פחדתי ממנה.

האם זאת נבואה שהגשימה את עצמה או שאלה הם החיים?

לרשומה הקודמת של עינת דורפן- זהו, נגמר החופש

הילה חוגגת יומולדת ראשון. היא מקבלת המון תשומת לב ומתנות.

אני מרשה לעצמי לקחת קצת תשומת לב לעצמי ולחגוג את היומולדת הראשון לאימהות שלי.

שנה שלמה עברה מאז הרגע שבו הפכתי לאמא.

בתאריכים חשובים בחיי, בחגים, בשמחות, אני אוהבת לנסות להיזכר – איפה הייתי ביום הזה בשנה שעברה? ובזו שלפניה? וכבר מזמן שהתחלתי לפתוח מדי פעם את היומן ולבדוק.

הנה, בתחילת אוגוסט 2010 סיפרנו למשפחה שאני בהריון.

ב- 23/11/2010 חגגנו חצי שנה לנישואינו וגילינו בסקירת מערכות שיש לנו בת בריאה ואמיתית לחלוטין.

בדצמבר הרגשתי לראשונה בעיטה, ופגשתי את מאיה המיילדת.

בינואר חגגתי יומולדת עם אחותי האהובה ועם בטן גדולה.

הפגישות עם המיילדת הפכו תכופות, והנה הגיע התאריך המשוער – 18/04/2011, ליל הסדר.

זוכרת את הלחץ מסביב במהלך החג. "נו, עוד לא ילדת?" ואת ההקשבה שלי לעצמי והסבלנות הגדולה שהייתה לי. כמה ביטחון.

אחרי החג השני התחילו הצירים, והלידה התפתחה.

הילה נולדה ב- 29/04/2011, ושינתה את עולמי.

מדפדפת ביומן, נזכרת ומחייכת, ובראשי מחשבה בלתי פוסקת – איפה הייתי אז ואיפה אני היום?

אומרים שהחיים הם כמו גלגל, אבל בשנה החולפת הזאת, הרגשתי פעמים רבות ש"גלגל" הוא לא הצורה שמתחברת לי עם מה שאני מרגישה.

אני מרגישה שהחיים הם יותר כמו קונכייה של שבלול.

נכון, השנים חולפות ויש מחזוריות, אבל בכל שנה אני נמצאת במקום קצת יותר משהייתי בשנה שעברה.

ובשנה האחרונה נראה לי שעשיתי דרך שהתרחקה מאוד מההקפה הקודמת, והתקרבה קרבה גדולה במיוחד אל האור שבקצה הקונכייה.

אני מרגישה שלפני שנה קיבלתי הזדמנות להיוולד מחדש.

וזה לא שיש לי תלונות על "חיי שלפני האימהות". היה כיף, היה טוב, היה חופשי. היה זמן של חיפוש עצמי.

אבל מאז שאני אמא, פתאום קיבלתי משמעות, קיבלתי עומק, למדתי כל כך הרבה, התעצבתי וסוף סוף אני מרגישה שאני בדרך הנכונה שמובילה אותי אל האדם שאני שואפת להיות. אל מי שאני באמת ואל מי שאהיה.

לפני שנה, כשהילה נולדה, לא ידעתי מי אני. איבדתי את עצמי לגמרי בלידה ובחודשי האימהות הראשונים.

ואז התחלתי להיווצר מחדש. נבניתי מהשאריות. חתיכה, ועוד חתיכה, ועוד…

החלקים שנותרו ממני הסתדרו מחדש בפאזל, עם עוד המון חלקים חדשים.

והיום אני תמונה אחרת. בהתחלה זאת הייתה תמונה זרה, לא מוכרת, קצת מפחידה אפילו.

אבל עם הזמן היא מתבהרת ואני רואה את עצמי בבירור. אני מכירה את עצמי. אני אוהבת את עצמי.

אני יודעת שהמקום שאני נמצאת בו טוב לי. שאני טובה בזה. שזה עושה לי טוב.

אני מרגישה שאני טובה בלהיות אמא של הילה יותר משהרגשתי שאני טובה בכל דבר אחר במהלך החיים. אני מרגישה שמצאתי את עצמי.

ואני מרגישה שלאט לאט גם המשך הדרך נגלה לי. אני מתחילה להבין איך אני רוצה לראות את העתיד שלי, ומה אני צריכה לעשות כדי להגשים את החזון.

אני במקום חדש ולא מוכר, אבל גיליתי שאין מעניין ומספק יותר מזה.

מתקדמת הלאה אל ההקפה הבאה של הקונכייה ומחכה בקוצר רוח לגלות מה מסתתר מעבר לסיבוב.

לבלוג של שירה דרוקר

זהו, נגמר החופש. לא נעים לומר, אבל כל כך חיכיתי לרגע הזה, אני מסיימת את חג החירות השנה בתחושה קשה של עבדות.

איך בכלל הגעתי למצב שהפכתי לשונאת חופשים ? אני, שכל כך חיכיתי שיגיע החופש ובמיוחד חופש פסח, שכבר ייתן את הארומה לקראת החופש הגדול.

התקופה הזאת של השנה טעונה בכל כך הרבה סמלים שטופחים על פניי כמו סטירות לחי.

אפילו רגע שנראה כל כך מובן מאליו עד לפני כמה שנים כמו לשבת לאכול רגע אחד ברוגע, ולשבת עוד רגע אחרי האוכל לנשום עמוק ולהרגיש את האוכל מתמקם לו הנעימות אצלי בבטן, אפילו הרגע התמים הזה הפך נדיר כל כך.

במקום זה' אני יושבת בארוחות החג כשכולם נהנים מהאוכל ומהחברה, עסוקה בלהאכיל הרבה פעמים בתנאים הרבה פחות נוחים מאשר יש לי בבית ומקווה לרגע לדקה רצופה שבא אספיק לאכול משהו כשהוא עוד חם. מהר מאוד אני מתייאשת ומחכה כבר שאחרים יסיימו לאכול, כדי שאולי מישהו יבין אותי ויציע לקחת את האוצר לסיבוב.

כמובן זה השלב שמרכזים סביבי את השאריות של הסלטים והדברים שנראו כל כך מגרים בתחילת הארוחה ועכשיו כבר פחות, לאט לאט השולחן מתרוקן, השיחה עוברת למקום אחר או לשלב אחר ואני אוכלת אוכל קר ושאריות סלטים.

כמובן שזאת סצנה לדוגמא, שמשתנה באופן זה או אחר ממקום למקום ומזמן לזמן. לדוגמא, אם אני אצל אימא שלי וזה לא ליל הסדר שבו היא בעיקר עסוקה בלדאוג לתחלופת המנות ולצלחות מלאות למי שרוצה, אז היא בדרך כלל תסיים מהר מהר לאכול ותחליף אותי.

מה שהכי משגע אותי' זה שברור לי שמי שלא מכיר אותי יכול לחשוב שאני או חד הורית או נשואה לאדם שוביניסט במיוחד שלא ממש מוטרד אם הספקתי לאכול או לא.

מה שמוביל אותי לנושא הבא, הזוגיות בחופש וחלוקת הנטל שנוצרת בכל תא משפחתי.

תמיד ראיתי את עצמי כפמיניסטית מושבעת, כמישהי שלא תהיה מוכנה להתבטל אפילו לרגע מול בן הזוג שלי ולא תזוז מהעקרונות החשובים לה בתוך החיים הזוגיים והמשפחתיים.

עם השנים התרככה מאוד השקפת העולם שלי והתחלתי לראות את הדברים בצורה עגולה יותר, הפסקתי לחפש את השוויון במקום חיצוני והתחלתי להסתכל על התפקידים המסורתיים במשפחה ועל ההיגיון שאותו הם משרתים והתחלתי לעבור עם עצמי מסע של חיפוש אחר האיזון ההרמוני והזורם ולא האיזון הצודק והבלתי מתפשר.

בתוך החיפוש הזה מצאתי את עצמי מתמסרת לאימהות ולניהול הבית וחיפשתי כל הזמן את המקום הזורם ביותר למימוש העצמי שלי בתוך המארג העדין הזה.

אני אמא כבר 4 שנים ואני מודה שעדיין לא מצאתי את אותו איזון מיוחל. יותר מזה, אני מוצאת את עצמי מסתכלת על עצמי כמו שראיתי את אימא שלי, מקריבה את החופש שלי 24/7 וגם כשסוף סוף יש לי את הזמן, קשה לי לשמור על רצף של תהליכים, אני מתחילה משהו ומתכננת להמשיך אבל התוכניות משתנות כל הזמן ואין מי שיגבה אותי בתדירות מספיק גבוהה.

עם כל העזרה שאני מקבלת מההורים שלי ומההורים של הבן זוג שלי, בשורה התחתונה אני האחראית ואני נושאת בעול ואני סותמת את החורים שנוצרים כשיש בלתמי"ם.

אני זאת שצריכה לתמרן עם בטן של אמצע הריון ושני ילדים, שהקטן מהם בן שנה, מטלות בית וצורך עז לחופש שסגרתי בקופסה עד הערב שילכו לישון סוף סוף.

אם הם נרדמים בזמן אני נקרעת בין העייפות של הרגע לצורך לסדר את הבית או לארגן דברים ליום שלמחרת לבין הרצון להיות לרגע אני.

אבל אם קורה שבאופן לא צפוי הגוזל הקטן חולה ולא נרדם כי יש לו חום שלשולים וצומחות לו שיניים והכל קורה יחד ולא משנה כמה אני מנסה הוא לא מצליח לישון ואם כבר נרדם אז זה כשהוא כרוך סביבי וצמוד אלי כאילו שאם ירפה לרגע הוא יאבד את כל עולמו.

זוכרים את קופסת החופש?

אם לא משחררים אותה לפחות פעם ביום היא מתחילה לבעבע.

יום למחרת בוקר חדש ואי אפשר לעשות כלום כי הילד חולה, כמה שאני לא אוהבת את זה. יום אחד מוקדש לצפייה כמעט בלתי פוסקת בטלוויזיה, כמובן שהצפייה השקטה נגמרת תמיד דווקא ברגע שהקטן והחולה סוף סוף נאות לנוח לרגע ולעצום את העיניים.

חייה של אימא צעירה מלאים בקונפליקטים, הקטן סוף סוף נרדם והגדול מהופנט למסך. מה אני אעשה בזמן הלא מוגדר שהתפנה לי פתאום? אולי אני אשב לרגע לשתות ולאכול משהו קטן ברוגע? אוי, ארוחת צהריים, אין לי מה לתת להם לאכול. קניות לא הספקתי ובישול ממש לא בא בחשבון עכשיו והכביסה, וגם הבטחתי לבן הגדול שלי בן ה4 לפני שעתיים שוקו ושכחתי כי הקטן המסכנון היה צמוד אליי.

שוב רגשות האשמה שכל היום הוא רק רואה טלוויזיה ואני שומעת את עצמי אומרת לו "אתה רוצה לשחק במשהו?" הוא כמובן מתלהב וקם וניגש לראות מה יש בארונות המטבח, שולף איזה חטיף ומחייך בהבעה חנפנית המיוחד. "קודם תאכל ארוחת בוקר", כמובן מתחיל וויכוח וקטני מתעורר בבכי.

אני עוד מקווה שאצליח להחזיר אותו לישון, מסמנת לגדול שנייה להיות בשקט כדי שהוא יירדם ואז יהיה ממש כיף, הגדול שלא ממש מתרשם משפת הגוף הנוירוטית של אימו העייפה, ניגש עם החטיף בידו כאילו מנסה לעשות את הרעש הגדול ביותר שאפשר ו"עוזר לי" להרדים את הקטן, "אני רק רוצה לעזור לך אימא" אומר בקול מתוק מידיי ואני חושבת לעצמי איך לא פתחתי לו את החטיף דבר ראשון בלי להתווכח, הרי עכשיו אני לא יכולה לסגת ממה שאמרתי ולמה לעזאזל הייתי צריכה להציע לו לעשות משהו כשהוא היה מהופנט אל המסך ושקט כל כך לפני רגע.

קופסת החופש מבעבעת שוב, אדי הקיטור ממלאים את החדר ואני מנסה להישאר רגועה ואומרת לו בקול הכי סבלני שאני מצליחה לגייס באותו רגע "יש 'רכבת הדינוזאורים' בטלוויזיה, אולי תלך רגע לראות? אני ארדים את קטני ואז אני אכין לך חביתה עם מצה ולקינוח תאכל את החטיף, טוב חמוד?" כל מילה במשפט הייתה מדודה ולמרות זאת אני מרגישה איך כל מילה שיוצאת לי מהפה מרחיקה אותי עוד קצת מתינוק ישן, ילד רגוע ורגע לעצמי.

במקביל לכל זה, בן הזוג הנפלא והנהדר שלי, שמפאת פרטיותו לא אכביר עליו במילים, למרות שיכולתי לכתוב ספר שלם רק על כל מה שצברתי כלפיו בשנים האחרונות. הוא עסוק נורא, לא יכול להתפנות לרגע, כמובן שהעיסוק שלו הוא חשוב יותר משלוות הנפש שלי כי אם הוא לא יעשה את מה שצריך לא תהיה לנו פרנסה וזה כמובן ראשון במעלה.

בלי להיכנס לפרטים מיותרים, אנחנו בפתחה של תקופה חדשה בחיינו, אנחנו פותחים עסק ואחרי עיכובים רבים, זה סוף סוף קורה, כך שאין שום סיכוי שמשהו שאני צריכה יבוא כרגע על חשבון מה שהעסק צריך כדי להתחיל את הפעילות, יש לציין שהעסק הוא שילוב של העיסוקים של שנינו, אבל בגלל הנסיבות אני לא הייתי חלק מההקמה הפיסית ולכן נוצרה חלוקה מאוד ברורה בחצי שנה האחרונה של התפקידים שלי בבית והתפקידים שבחוץ.

בקיצור, אני נשואה לאדם שמחויב כרגע למלאכת הקודש שנקראת 'פרנסה'. לפני פחות מחודש הוא גם נשלח בשירות המדינה למילואים של כמעט חודש כשהוא חוזר רק בסופי שבוע, עייף כי הוא לא ישן כל השבוע ועם סיפורים מסמרי שיער שמי אני "האישה הקטנה" שעכשיו אבקש ממנו משהו?

כמה חשיבות יש תמיד סביב העיסוקים הגבריים ואיך אנחנו תמיד צריכות לנתב את עצמנו סביב הילדים, הגברים והחיים בכלל.

אבל מה עושים כשמרחב התמרון נגמר? מה עושים כשאין מאיפה? מה עושים שנגמרת הסבלנות להכיל ולקבל את כולם?

מה קורה כשהילדה הקטנה שבי רוצה גם את החופש פסח שלה ולא מקבלת?

מה עושים עם קופסת החופש הופכת להיות סיר לחץ מלא קיטור ושדים?

מה עושים שכבר נגמר הכוח להיות מנומסת לחמות שטרחה והכינה ועשתה ומצפה שתבואו כולכם חגיגיים למימונה וכל מה שאת רוצה זה לשבת רגע וליהנות משלל הדברים הטובים שמונחים על שולחן, אבל הקטני הזה המתוק, שכל כך סבל כל היום החליט דווקא עכשיו להתעורר ולקחת אותך לעוד סיבוב ועוד סיבוב ועוד אחד ורוצה להיכנס לאקווריום ולצאת החוצה לרחוב ולהיכנס לבית של השכנים ובכלל למצות את החופש שלו ושלך עד תום.

מה עושים שכל כך מובן מאליו לבן הזוג שרגיל מגיל 0 לשבת עם המשפחה ולדבר ולספר ולאכול ולשתות ולהתלונן על כמה הוא עייף ואיך הוא כבר לא חולם בלילה כי הוא לא ישן מספיק ואוי אוי אוי המסכן כל כך עייף שהוא לא שם לב שאשתו שהוא כל כך אוהב, שישנה הרבה פחות ממנו וקמה הרבה יותר מוקדם ממנו ונחה הרבה פחות ממנו וסוחבת הריון די מתקדם, עוד רגע מתפוצצת עליו ועל העולם?

משהו קרה לי שם אתמול, שפשוט הפסקתי לרצות לשבת ולהיות שם ולאכול ולדבר ולשמוח עם כולם ורק רציתי את החופש שלי, הכנסתי את קטני לתוך העגלה ויצאתי איתו לטיול, הדמעות מציפות את פניי ואני מבינה עם עצמי שאין שום סיכוי שאני נכנסת חזרה מהטיול הזה, לא מתאים לי שיראו אותי בוכה ולא מתאים לי להיות מנומסת, אני רוצה הביתה.

לשמחתי הרבה אני רואה שהמפתח של הבית איתי והטלפון שלי גם ואני הולכת, אני הולכת אל החופש, אל הבית, אל עצמי…

הדרך ארוכה ומפותלת ואני רוצה קצת שקט…

עינת דורפן, אימא ורעייה בישראל מלאת רגשות אשמה על החשיפה אבל יחד עם זאת מלאה ברצון עז לפרוק רק קצת מהקיטור שיש לי בקופסה.

לפעמים אני לבד ולפעמים ביחד

לפעמים בהדממה ולפעמים בחיבור

לפעמים בהתקרבות ולפעמים בריחוק

לפעמים במגע ולפעמים בדיבור

לפעמים בקירבה ולפעמים רחוק רחוק

לפעמים בשמחה ולפעמים בעצב

לפעמים בתקווה ולפעמים ממש לא

לפעמים מלאה ולפעמים ריקה

לפעמים בסדר ולפעמים בבלאגן

לפעמים מכילה ולפעמים כועסת

לפעמים קשובה ולפעמים בהפרעת קשב

לפעמים נזקקת ולפעמים תומכת

לפעמים ברעש ולפעמים בשקט.

אני כבר כמעט חודשיים וחצי אחרי וברוך השם הכל תקין.

רק שיש ימים שאני מוצאת את עצמי נשארת בבית, כי נמאס כל יום לצאת מהבית רק בשביל לא להיות בבית.

חשוב ביותר לציין שאני לא גרה קרוב לאמא או למשפחתי, אני גרה קרוב לחמתי ולגיסות שלי. רק אופס, כמה חבל שאף אחת מהן אפילו לא פעם אחת התקשרה ושאלה אם אני צריכה משה, או שאלה אם בא לי לבוא איתן, אם הן עושות משהו.

כלום, פשוט כלום. אז כן, יש לי את הימים שאני עייפה לצאת מהבית ובא לי להישאר לנוח בבית עם הילד, אבל אז אני מוצאת את עצמי כל היום לבדי ,עד שבעלי מגיע מהעבודה וגם אז בא לך שמישהו יבוא לבקר, אבל אף אחת מהן אפילו לא מתקשרת לשאול אם אני צריכה עזרה במשהו, אז למה שתבוא? ואופס, שוב אני בוכה בגלל זה, זה כל כך פגע ופוגע. מה, אני איזה אדם זר פתאום ??

ואני לא אמורה להתחנן בפני אף אחד שיבוא ויתקשר אבל מן הראוי, אני אמא טרייה, להן כבר יש ילדים ואני זה ילד ראשון. כן, יש צורך בסוג של תמיכה.

אבל זה משאיר אותי פגועה ובצורה שאני לא מעוניינת לבוא לבית של חמותי, כי למה אני צריכה לבוא לשם כשאחת הגיסות שלי שם ? למה הגיסות שלי לא יכולות פעם לבוא לבית שלי???? אבל כשזה לא בא מהלב, אז כבר עדיף את הרגשת הבדידות ולהגיד תודה לה' שיש לי את המלאך שלי, הילד שלי !!!!! ופשוט להתעלם מהגיסות שלי ללכת ולעשות דברים עם חברה.

ואחרי זה ללכת עם ראש למעלה. לא צריכה אף אחת מכן, אני מסתדרת לבד! ושלא יצפו אחרי זה שהמלאך שלי יכיר בהן כי הן אפילו פעם אחת לא באו לבקר אותו!

אז לכל האמהות הטריות- אם מישהי מכן מרגישה כמוני, אתן לא לבד, ה' איתכן יום יום.

רשומות דומות:

אולי כדאי לי להיות בדיכאון אחרי לידה ? אוסי הורביץ

רוצה חברות ? אמא כותבת על הבדידות אחרי הלידה. אמא ענבר