היום הספקתי לחזור הביתה מהעבודה בדיוק לשעת ההשכבה. כל כך שמחתי שהוא עוד ער, בזריזות חלצתי נעליים, הקראתי לו סיפור ושכבתי לידו במיטה, צמודים צמודים, מכוסים בשמיכה פוך חמימה בערב קפוא שכזה ובעוד נשימתו הופכת שקטה ועמוקה ואני נצמדת, מסניפה את הריח שלו, מלטפת את שיערו ונרגעת יחד אתו מיום ארוך, ליבי מתרחב עד לאין סוף ואני חושבת לעצמי כמה אני אוהבת את הילד הזה, הילד המופלא שלי.
מתי זה בדיוק קרה, מתי התאהבתי? אני לא יודעת להגיד, אבל זה בטח לא קרה ברגע הלידה…
אמצע הלידה, מסדרון קר, גבר יושב על כיסא מתכת ומביט בדלת סגורה, ממתין בצפייה דרוכה, קוסס ציפורנים, ליבו נהלם למשמע כל בכי של תינוק…
שעות חולפות, סוף סוף הדלת נפתחת אחות או מילדת (הוא לא ממש מבין או מתעניין בהבדל) יוצאת, ניגשת אליו בחיוך רחב ואומרת: "מזל טוב אדוני, יש לך בן זכר בריא".
איזה הקלה, שמחה והתרגשות, הוא מוציא אסימונים מהכיס וניגש לטלפן לאמא שלו ולשאר המכרים, לבשר על הפיכתו לאב. תוך זמן קצר חבריו היקרים יגיעו לבית החולים, הם יביטו דרך זכוכית ברך הנולד בתינוקיה, יפתחו בקבוק וויסקי וידליקו במסדרון סיגר שכתוב על העטיפה שלו: "אבא גאה".
נרצה או לא, החיים והמוות כרוכים זה בזה. כנשים, גופנו מיצג מדי חודש את המעגל המחזורי של לידה, חיים, מוות ולידה מחדש. אנו, שניתנה לנו מתנת הבריאה, פוגשות במחזורים אלו שוב ושוב במהלך חיינו.
כשאני מדברת על מוות, אני לא מדברת רק על מוות גשמי של אדם יקר שאובד, אלא על המוות שאנו פוגשות במעגלי החיים, על הצער שנולד ממוות שאין לו קבר ואין לו שיבה, על הריק של נשים רבות שחודש אחרי חודש מגלות ששוב אינן נושאות חיים ברחמן, על אמהות לעוברים שלא יזכו לסיים את מסעם לעולמנו ועל לידות שקטות. על הכאב של חלום הלידה שהתנפץ, על החלל הגדול שנפער בנו ובגופנו אחרי לידה משמחת, על איכות המוות שאנו פוגשות בסופו של כל מחזור חודשי הקושרת אותנו לכל הצער והפרידות שאנו חוות בחיים, על פרידה משלב הפוריות, על חלומות שאנו נושאות כל חיינו ונפרדות מהם מסיבות שאין לנו שליטה עליהם ועל כל מה שהיה לנו ואבד.
בורכתי, יש לי בעל אוהב, ילד מדהים, חברים יקרים, משפחה תומכת ונדירה ואת העבודה שכל חיי חלמתי עליה. כמובן, לא הכל מושלם אבל כמו שאומרים טפו טפו, אין תלונות… אז זהו, שיש !
כשבני הבכור נולד לפני 3 וחצי שנים, נולד יחד אתו (או התעורר ממרבצו) שֶד האשמה הנוראי, שד שהאגדה מספרת אוהב לרדוף אמהות, צעירות וותיקות כאחד, שד שבהיותי אם ירוקה ותמימה חשבתי שניצחתי ולא הבנתי שהוא רק נח, ממלא כוחות לקראת מתקפה נוספת. שד שהולך להיות בן לוויתי למשך מן רב והחלטתי לנסות להפכו מאויב לידיד.
המעבר לאימהות או כניסת ילד נוסף למשפחה הוא תקופה של שינוי וטרנספורמציה מהותיים עבור האישה ומשפחתה, המלווים בקשיים לא מעטים בגוף, בנפש, ברוח ובמציאות.
הרצון לקבל תמיכה וליווי בתקופה זו של שינוי היא מתבקשת, טבעית ולגיטימית ויחד עם זאת, נשים רבות מרגישות ששיטות הטיפול המערביות המקבלות מותירות אותן ללא מענה שמדויק להן מספיק.
בתקופה הכל כך משמעותית הזו, התרפיה הבודהיסטית מציעה לנו דרך וגישה ייחודית לקבלת עזרה ותמיכה אחרי לידה, בכך שהיא רואה את האישה כשלם ומעניקה מקום של כבוד לכל מימדיה- הגופניים, הרגשיים, האנרגטיים והתודעתיים ורואות אותה כבלתי נפרדת מהזמן, מהמקום ומהחברה.
התרפיה הבודהיסטית שואפת לעזור לאישה שמרגישה שיצאה מאיזון לאחר לידה, למצוא
אני אוחזת בו, מביטה בו ארוכות, זה באמת הבן שלי? פתאום לא ברור לי מה אני מרגישה. כל מה שקרה עד עכשיו הוביל לרגע השיא הזה ופתאום לא ברור לי מה אני מרגישה. ריקנות?
לא נותרתי עם התחושה הריקה לשנייה נוספת. מיד שטף אותי רגש עצום של אשמה, צורך לגונן ולפצות. דאגה.
בטרם הייתי אם, בפנטזיות שלי ובסיפור שסיפרתי לעצמי, הייתי אם מדהימה ובעיקר מאושרת. האמהוּת הייתה לי לטבע עוד הרבה לפני שהייתי אם, הענקה, תמיכה, טיפול ונתינה לזולת היו לי לערך עליון. במשך שנים אני מטפלת באנשים ובנשים בפרט, מלווה ותומכת בנשים בתהליכי פריון, הריון ולידה. לא יכולתי כבר לחכות שזה יקרה גם לי, שגם אני אצטרף לחגיגה.
ואז קרה מה שקרה.
מאת : אפרת נאור
7 בפברואר 201210 תגובות