נשים מדברות אמהוּת

למה ? למה ? למה קיסרי ?

מתוך אמהות אחרי לידה, אמהות אחרי לידה משתפות, הריון ולידה, ניתוח קיסרי, עמוד הבית

היי לימור, הצעת לי לרשום לך מה הרגשתי כשפניתי אלייך והפנית אותי לקבלת עזרה. אז ככה, אתחיל בזה שכוונתי הייתה ללדת בבית חולים לניאדו, ששם הייתי למשך 3 ימים עקב מיעוט מי שפיר. ביום השלישי שוחררתי מלניאדו ובאותו יום בשעות הערב התחלתי להרגיש לא טוב, בחילות, סחרחורת ולחץ מטורף, כאילו עוד רגע אני יולדת באמצע הקניון. התקשרתי לבעלי ואמרתי לו שאני לא מרגישה טוב ושיש לי סחרחורות.

גיסתי לקחה אותי הביתה ומרוב שלא ידעתי מה לעשות, אם לחזור ללניאדו, להישאר בבית עד הבוקר ולחכות למרכז בריאות האישה או ללכת לבית חולים אחר, בכיתי. גיסתי אמרה 'רק לבית חולים' והוחלט להלל יפה. הגעתי לשם עם בעלי וחברה והרופא שבדק אותי במיון נשים אמר לי שהוא משאיר אותי שם להשגחה.

ביום שבת בבוקר בדק אותי רופא ואמר שצריך להתחיל תהליך זירוז, מכיוון שיש עדיין מיעוט מי שפיר. במוצ"ש שמו לי בלון 12 שעות ולאחר שהוציאו, הוּרדתי לחדר לידה ל10 שעות פיטוצין דרך הווריד. לא עזר, לא זז כלום. הוחזרתי חזרה למחלקת נשים ולאחר מכן הוכנס כדור לנרתיק. עדיין לא זז כלום, שוב זירוז פיטוצין, 12 שעות הפעם, ולא שינה שום דבר. חשוב לציין שעדיין יש מצב של מיעוט מי שפיר.

לאחר שלוש ניסיונות של זירוז שלא הצליחו, הוחלט על ניתוח קיסרי. לא רציתי !!!

הברכה שבכאב הלידה

מתוך הכנה רגשית ללידה ולאמהות, הריון ולידה, לידה טבעית, לידת בית

"אחרי שעברתי לידה אני מרגישה שאני מסוגלת להכל בחיים", משפט שאני שומעת מנשים רבות וגם אני מצטרפת אליו. כל פעם שאני מקדישה מעט זמן להיזכר בלידה של בתי אני שמה לב שמשהו מאד מעניין קרה לזיכרון של הכאב עצמו. אני זוכרת אותו ובאותה מידה לא. הוא כמו עננה אנרגטית סביב גופי. אני יכולה לחשוב עליו ולזכור את מה שאמרתי ועשיתי תוך כדי הצירים ותחושת הכאב העצומה. אני זוכרת שלא האמנתי שיש כאב כזה, אני זוכרת שתפסתי לבעלי את כף היד חזק חזק כאילו הוא בעצמו יכול לעזור לי להחזיק את הכאב שלי. אני זוכרת שנשבעתי שלא אלד יותר, ששאלתי את המיילדת אם זה נורמלי שכואב כל כך או שמשהו לא בסדר איתי. ופעמים רבות שאלתי את בעלי איך זה יכול להיות שאני לא מצליחה שלא להזדהות עם הכאב. ובעלי שעונה לי, 'אל תברחי ממנו, אל תברחי מהכאב, תקבלי, אי אפשר לברוח מהגוף עכשיו'. והנה עוד גל שוטף אותי בזיעה קרה.

מי עשתה את ההחלטה ללדת בבית ? אני או היא ?

מתוך הריון ולידה, לידה טבעית, לידת בית

אגתה כבר בת 9 חודשים. היא ערנית וסקרנית ונראה שהיא יודעת מאד מה היא רוצה וצריכה. את זה כבר חשתי בבטן. ידעתי שיש לה אישיות חזקה. איך? התנועות שלה היו מאד מפוקסות. כשלא אהבה משהו, כמו מוסיקה חזקה או ריח סיגריות, הייתה בועטת מבפנים, כשרצתה שאוכל משהו או אשתה, הייתה מתנועעת בחוסר נחת ומעירה אותי באמצע השנה כדי לאכול. כשעמדתי קרוב מדי למערבל כדי להכין עוגה, היא סימנה לי בברור, שהרעש חזק לה מדי ושאתרחק.

איך הבנתי מה היא אומרת או צריכה ממני? התחושה הייתה שהיא מדברת איתי בלי מילים. לא הייתי צריכה לנחש או לנסות להבין. זה היה חד וברור. זו לא הייתי אני שחשבתי עבורה, אולי זה לא נעים לה, היא פשוט דיברה איתי.

אני מנסה לחזור אחורה להחלטה שלי ללדת בבית ואני שואלת את עצמי, אז מי בעצם עשתה את ההחלטה הזאת, אני או היא? אף פעם לא חלמתי או דמיינתי ללדת בבית. לא הכרתי אף אחת שילדה בבית. אמא שלי אחות בבית חולים והדרך לבית היולדות באיכילוב היה די ברור עם כל הקשרים שיש לנו שם. אך הסיפור שלי מוביל אותי לאיטליה, שם חייתי בארבע שנים האחרונות, שם התאהבתי, הריתי וילדתי.

הלידה הקיסרית שלי ניפצה לי את כל ה"פנטזיות" על הלידה המושלמת

מתוך הריון ולידה, ניתוח קיסרי

הלידה הקיסרית שלי ניפצה לי את כל ה"פנטזיות" על הלידה המושלמת, בה אני יולדת באופן טבעי, ללא אפידורל, ובכלל לא כואב לי, בעלי תומך בי ואנחנו מתנשקים בין הצירים…

בפועל, הבייבי שלי היתה במנח עכוז, במשקל 4 קילו, ועודף מי שפיר…

אז במקום סיפור לידה, יש לי סיפורי צירים מוקדמים.

שבת בוקר- מתעוררת עם כאב בטן. כאב מוכר של קלקול קיבה והתכווצות בבטן- ואני קמה לשירותים.

חוזרת לישון, ואחרי שעה: שוב כאבים. אז שוב קמה (יותר נכון לומר מנסה לקום אבל יוצא לי מן גלגול כזה מהמיטה כי נורא קשה וכבד לי כבר!) ושוב משלשלת..

ככה איזה 4 פעמים.. וכבר אי אפשר לחזור לישון.

הייתה לי לידת תאומים מדהימה ! אז למה אני בטראומה ?

מתוך אמא לכל החיים, אמהות לתאומים, הריון ולידה, לידה טבעית

את כולם הלידה הזו עניינה – לידת בזק של תאומים בשבוע מוקדם. "כבר אין זמן לאפידורל" אמרה הרופאה. רציתי לעמוד, לזוז – לא נתנו לי מפחד לצניחת חבל הטבור של התאום השני. הרופאה השכיבה אותי על המיטה, נגעה והרגישה את הראש. את המוניטור חיברו כבר ישר לגולגולת.

"תדחפי" היא אמרה.

"את יכולה" אמרו האחיות.

"אני לא יכולה" צעקתי אני.

בעלי מחזיק לי את היד. רעש והמולה ואני צורחת וצורחת (בקורס הכנה ללידה שלקחנו בהריון הראשון אמרו שזה עוזר). נזכרתי ביפעת חברתי הנהדרת שאמרה שלמילים שאנחנו אומרים יש כוח והחלפתי את הצעקות ב"אני יכולה!".

הרופאה המקסימה אמרה לי שבמקום לצעוק כדאי לי להוציא את האנרגיה ממקום אחר… היא הסתכלה עלי עם העיניים הטובות שלה, הצלחתי להתרכז רק בה בתוך כל ההמולה, דחפתי והופ, בשעה שש וחצי, שעה לאחר הכניסה למיון נולד איתמר. מייד לקחו אותו, שקלו אותו (1730), שיבחו את הרופא שעשה אולטראסאונד הערכת משקל מדוייקת. ביקשתי לנשק אותו – נתנו לי לנשיקה מהירה ומייד לקחו לפגייה.

'גלי פרצה לחיינו' או 'איך כמעט היא פרצה באוטו'

מתוך הריון ולידה, לידה טבעית

בחמישה לשש בבוקר בדיוק בשנייה אני פותחת את דלת האוטו, אני מרגישה שהגוף שלי מושך אותי למטה, מה?? לא!! אין מצב שאני צריכה ללחוץ רק לפני פחות משעה התחילו הצירים! דרור רוצה להזמין אמבולנס, אני מסרבת בתוקף ומתיישבת באסרטיביות באוטו. מתחילים לנסוע לכיוון אסף רופא בדרך יש לי צירים כואבים סוחפים מבלבלים לוחצים דוחפים ואז שקט של כמה שניות (יותר מאוחר דרור יעיד שבכמה שניות האלה נרדמתי) בכל ציר אחד כזה אני צועקת באוטו ודרור אומר לי "מאמי לא ללחוץ! מאמי לא ללחוץ! אנחנו כבר בבי"ח" ובדרך עובר כמה רמזורים אדומים (מתנ"ע – אני פונה ללב שלכם!  )

מגיעים למיון יולדות בשעה שש ועשרה. המיון ריק חשוך עוד ציר תופס אותי בפתח המיון, המיילדת איריס שהייתה במשמרת (יותר נכון סוף משמרת), באה אליי ולוקחת אותי לחדר ארבע במיון עצמו בדרך אני מספיקה לראות זוג בחדר הצמוד האישה מחוברת למוניטור ומסתכלת עליי בפחד (זוכרים איך אני התכווצתי בשבוע 25?)

סיפור הלידה של רואי- לידה מחודשת

מתוך הריון ולידה, לידה טבעית, ניתוח קיסרי

13:00 אני מותשת. איתי בחופש כבר 5 ימים ואני מטפסת על הקירות. אבל היום, זה כבר באמת היה קשה. הילד משתעמם בבית לחלוטין, אני דאבה, בקושי זזה מהסלון לשירותים וצריכה למצוא לו תעסוקות בחום הזה של אוגוסט. אתמול עשינו בריכה אצל סבתא. היום נשארנו בבית וזה פשוט קשה, קשה קשה…

איתי עלה לשנת צהריים ואני ניצלתי את הזמן ותקתקתי את הבית- כלים, כביסות, אפילו שטיפה קלה. התיישבתי על המחשב והספקתי להתווכח עם שמוליק. יש לנו מחר, כמו בכל יום שלישי, פגישה עם איתי בבאר שבע ומאוד חשוב לי שהוא יגיע (לפחות פעם אחת) אבל באורח קבע, היציאות של שאר החברים לעבודה לבדיקות וסידורים כאלו ואחרים, חשובות יותר משלנו. אני טעונה ועצבנית אחרי היום המתיש הזה ואומרת לעצמי ש"אחרי היום, אני בטוח יולדת". השיחה איתו מסתיימת במשפטים הבאים (בפייסבוק):

"ואם הייתי יולדת עכשיו? מה הם היו עושים?"

"אוי, נו, אל תגזימי. את יולדת, אני יוצא- לא שואל אף אחד"

"טוב, אני הולכת לנוח" (13:26)

שמונה לידות. הרגשתי שאני חייבת לשמוח.

מתוך הריון ולידה

לידה ראשונה: גיל 24
אחרי שהתחתנו, הגעתי לבית החולים עם צירים כל שלוש דקות. ידעתי שאני צריכה לשמוח. ידעתי שהגוף שלי בריא ומגיב נכון. לא יכולתי לנשום. הרגשתי שדוחפים לי את הראש מתחת למים, הרגשתי שאני מנסה לעלות ולנשום אוויר, אבל משהו מחזיק לי את הראש במים ולא נותן לי. בחדר לידה קבלו את פניי במין אדישות של שגרה. הכאב שלי היה חד, אבל המסר שקבלתי והבנתי היה: מה את מתלוננת? הרי באת ללדת, זה כאב טוב.

שיתפתי פעולה, עשיתי כל מה שביקשו.

רק כשהאחות המיילדת דרשה ממני להניח את הרגליים באַרכּוֹפים, התנגדתי בתוקף, הרגשתי שככה אני לא מסוגלת לדחוף. היא 'ויתרה' לי בתנאי שאשתף פעולה, אחרת תכריח אותי לשים את הרגליים למעלה…

ההחלטות לא היו שלי. אני רק עשיתי את מה שאמרו לי לעשות.

שירה צבי'ה תח' נולדה.

איך גירוד ועקצוץ הצילו את התינוקי שלי ? סיפור הלידה של עילאי

מתוך הריון ולידה, ניתוח קיסרי

הכול התחיל כשבוע וחצי לפני הלידה, בתחילת חודש נובמבר. התל"מ היה 24.11.09, יום לפני יום ההולדת של אבא. מחלה זוועתית של "גרד של סוף ההיריון" (PUPP) תקפה אותי בכל הגוף. גירודים בלתי נשלטים, פצעים כואבים ושום תרופה לא עוזרת להרגיע.

הסבל היה רב מאד. במקום שמחה והתרגשות על כך שהריוני עומד להסתיים בקרוב ושאני עומדת להתאחד עם התינוק שלי ולפגוש אותו, תחושת ייאוש קשה תקפה אותי ורק רציתי כבר ללדת כדי לגמור עם המחלה הזאת. לאחר שבמהלך כל ההריון פנטזתי על לידה טבעית, ללא התערבויות כלל ואולי אף בלי אפידורל, כבר לא היה איכפת לי מכלום ורק התחננתי לזירוז הלידה גם במחיר של לידה כואבת במשך שעות רבות.

מתהפכת לי הבטן כשאני מדברת על הלידה

מתוך הריון ולידה, ניתוח קיסרי

עד היום, כאשר מדברת על לידת בני השני (לפני ארבע שנים) מתהפכת לי הבטן ומרגישה תחושה לא נעימה מנסה להזדחל שוב פנימה.

את ביתי הבכורה ילדתי בלידה טבעית. אומנם 3 ימי אשפוז מרובי זירוזים, אך החוויה עצמה נתפסה בעיניי כטבעית. עם ביתי העברתי שנתיים קסומות בבית (סיפור בפני עצמו, עברתי תאונה שבה שברתי חולייה בעמוד השדרה) בקושי רב הפקדתי אותה בידי המטפלת וחזרתי למחזור העבודה.

שלוש שנים לאחר מכן , אחרי שלוש הפלות, גיליתי שאני בהריון ושמחתי מאוד.